זכות המל"ל בהסדר המבוטחת והמבטח

רע"א  2941/10 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי ורחל רבין

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 27/8/2012

ע"י כבוד השופט: המשנה לנשיא (בדימ')  א' ריבלין

עניינו של פסק הדין: האם על המבטחות לשלם למוסד לביטוח לאומי בעבור פיצוי מבוטחת לפי ביטוח רכב חובה אשר הפרה את ההתחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הפשרה שכרתה עם המבטחת, ופנתה בתביעה למוסד לביטוח לאומי?

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי במקרה הנדון על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות-הזקיפה העומדת לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. ועל כן דחה את  התובענה הכספית של המוסד לביטוח לאומי כלפי המבטחות.

מתוך פסק הדין:

"על-פי המנגנון הקבוע בסעיף זה, משלם המזיק לניזוק את מלוא הפיצוי, והמוסד לביטוח לאומי, מצידו, מפחית מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק את אותו חלק שהמזיק שילם "במקומו", ואשר המוסד היה רשאי לתובעו מהמזיק, לו נקט במסלול הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

במסגרת הלכת"המגן" עמדנו בהרחבה על התכליות העומדות בבסיס חוק הביטוח הלאומי, פירטנו כיצד משתלבת זכות-הזקיפה במארג הכולל שקובע החוק, והיתוונו קווים מנחים למקרים בהם תקום למוסד לביטוח לאומי החובה להפעיל את זכות-הזקיפה. לא למותר לחזור בתמצית על הדברים שנאמרו שם.

כידוע, קובע חוק הביטוח הלאומי מנגנון להסדרת משולש היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי, הניזוק והמזיק. חוק הביטוח הלאומי קובע מערך תשלומים מאוזן, וכולל הוראות נורמטיביות, אשר נועדו לשרת הן תכליות "נזיקיות" והן תכליות "סוציאליות". סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את צלע המשולש הנוגעת ליחסי המוסד לביטוח לאומי והמזיק. הסעיף מעגן את הכלל לפיו מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע – רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי. אשר לצלע הנוגעת ליחסי הניזוק והמזיק – נקבע בפסיקה כי מסכום הפיצויים שיקבל הניזוק מאת המזיק, יש לנכות את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. "משמעות הדבר, כאשר מביאים בחשבון גם את הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי" – כך הוסבר בהלכת "המגן"– "היא כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר – הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, וכי המזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר – הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי (ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649 (1987); רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)). בכך מוגשמת מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין, לאמור – תשלום לניזוק בגין הנזק שנגרם לו והשבת מצבו לקדמותו, בלא 'להעניש' את המזיק או להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה כלפיו" (שם, פס' 10 לפסק-דיני).  

בהלכת"המגן" עמד בית המשפט על כך שמבחינת עקרונות דיני הנזיקין, לא קיים, לכאורה, קושי בבחירת הניזוק למצות את מלוא זכויותיו במישרין כלפי המזיק: "הניזוק מקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו, והמזיק אינו משלם מעבר לנזק שגרם. הפיצוי כולו משולם על-ידי המזיק – לניזוק – והמוסד אינו משלם גמלאות לניזוק וממילא אינו חוזר אל המזיק" (שם, פס' 12 לפסק-דיני). עוד צוין שם כי הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי נועדה ליתן מענה לחשש מפני פעולת הניזוק בשני שלבים: קבלת מלוא הפיצוי מהמזיק (ללא ניכוי תגמולי המוסד) ולאחר מכן – פנייה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלאות. הפעלת זכות-הזקיפה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, משיבה את האיזון למשוואה: הניזוק אינו זוכה פעמיים והמזיק אינו נדרש לשלם פעמיים. יחד עם זאת, עמד בית-המשפט בהלכת "המגן" על הקשיים שמעוררת הפעלת ההסדר הקבוע בסעיף 329, על רקע תכליתו הסוציאליתשל חוק הביטוח הלאומי, קשיים אשר עמדו ביסוד ההלכה שנפסקה בשנות ה-70 בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11 (1974) (להלן: הלכת אלמוהר). 

לאור מכלול השיקולים האמורים, ו"הרהורי כפירה" בדבר נכונותה של הלכת אלמוהר, שהועלו במרוצת השנים, נוצר הצורך בראייה מחודשת וכוללת של הסוגיה ובתחימת גבולותיה של הלכת אלמוהר. בהלכת "המגן" דן בית המשפט, כאמור, במכלול היבטי הסוגיה, וציין כי אמנם "אין להתעלם מן החשש, כי הניזוק המקבל תשלום חד פעמי מהמזיק ונותר בלא גמלאות (או עם גמלאות מופחתות) יעשה שימוש בלתי מושכל או בלתי זהיר בכסף" (פס' 17 לפסק-דיני), ועל כן ברגיל, יש להעדיף את מסלול הטבת הנזק הקבוע בסעיף 328 לחוק; ואולם – כך נפסק – "אין לאיין את נפקותו של סעיף 329, המהווה – כך נשוב ונזכיר – חלק ממשטר הביטוח הלאומי" (שם, פס' 19 לפסק-דיני). ניתן יהיה לזהות את אותם מקרים שבהם תקום למוסד לביטוח לאומי חובה להפעיל את סעיף 329 לחוק – כך נפסק שם – בהתאם לשני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי יתמקד בבירור רצונו האמיתי של הנפגע, לאמור: אם רוצה הוא, באמת ובתמים, לוותר על גמלאותיו ולקבל את מלוא הפיצוי מן המזיק. המבחן האובייקטיבי, שנועד לבטא את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, יתמקד בבחינת נפקויות הויתור בפועל. "בהקשר זה" – כך נקבע – "...נראה כי רשאי יהיה המוסד לביטוח לאומי לנהוג על-פי הנחת עבודה, כי התשלום העתי באמצעות גמלאות עדיף, מבחינת אינטרס הפרט והכלל, על-פני הפיצוי החד-פעמי. אלא שהנחה זו היא אך נקודת מוצא – לא נקודת סיום – ואין המוסד יכול להתנער מן החובה להחיל את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, באותן המקרים מיוחדים, גם אם חריגים, שבהם תכלית החוק תומכת בכך" (שם, פס' 20 לפסק-דיני). "

"כפי שציינתי בראשית דברי, הגעתי למסקנה כי במקרה שלפנינו ראוי כי המוסד לביטוח לאומי יפעל בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 329 לחוק. הנפגעת חתמה על הסכם פשרה עם המבטחות, ובהתאם לו לפיו שולם לה סכום פיצויים "לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה". הנפגעת אף חתמה על כתב הקבלה והויתור. כשנה לאחר מכן, פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית.

יישומו של המבחן הסובייקטיבי בענייננו מעלה כי בחתימתה של הנפגעת על הסכם הפשרה ועל כתב הקבלה, הביעה היא את רצונה לוותר על זכותה לקבלת הקצבאות. אכן, הפרת הסכם פשרה על-ידי הנפגע עשויה לבוא בגדר אותן נסיבות המחייבות את המוסד להפעיל את זכות-הזקיפה (הלכת "המגן"; רע"א 8322/07 הנ"ל. וראו גם את פסיקה הערכאות הדיוניות: ת"א 4898/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 3.11.2008); ע"א 2673/08 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(טרם פורסם, 19.3.2009); ת"א 11210/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(טרם פורסם, 29.10.2006); ע"א 9681/06 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(טרם פורסם, 10.7.2007); ע"א 6457/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישובחברה לביטוח בע"מ(טרם פורסם, 3.9.2006)). המבחן האובייקטיבי מתמלא אף הוא, ולא מצאתי טעם לקיומה של הבחנה, לה טוען המוסד לביטוח לאומי, בין קצבת הניידות (מושא הדיון בפרשת "המגן") לבין קצבת הנכות הכללית. שתי הקצבאות הן קצבאות סוציאליות, שנועדו למלא צרכים חיוניים, ומשכך – אין מקום לשלול מראש את הפעלת סעיף 329 מקום בו מדובר בקצבת הנכות הכללית. לבסוף יש לציין כי הפעלת זכות-הזקיפה על-ידי המוסד במקרה זה, עדיפה על האפשרות שהנפגעת תחויב, מכוח ההסכם עליו חתמה, להשיב למבטחות סכום חד-פעמי. לעניין זה כבר נפסק כי: "האפשרות שהמזיק, מכוח ההסכמים שבינו לבין הניזוק, יפנה אל הניזוק ויתבע ממנו, בסכום חד-פעמי, את החזר מקצת מן הפיצויים שנשתלמו לידיו – אינה משרתת אינטרס סוציאלי מבורר. היא מחייבת, בדיעבד, את הניזוק, להשליש בידי המזיק סכום חד-פעמי, לעתים נכבד מאד. חיוב כזה עשוי תכופות להעמיס על כתפי הניזוק נטל כבד (אם עשה, דרך משל, שימוש בחלק מן הפיצויים). היתרון שבקבלת תגמולי הביטוח הלאומי בעתיד עשוי להיות בטל בששים מול הנטל המיידי" (רע"א 8322/07 הנ"ל, פס' 9).  

הנה כי כן, במקרה שלפנינו הפרה הנפגעת את ההתחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הפשרה שכרתה עם המבטחת, ופנתה בתביעה למוסד לביטוח לאומי. תביעה זו חשפה את המבטחות לתשלום כפל פיצוי, לאחר ששילמו לנפגעת את מלוא נזקיה, כפי שנחזו באותה עת. אכן, כדברי חברתי, השופטת א' חיותבהלכת"המגן", מקום בו מדובר בניזוק "שזכה לכפל-פיצוי בעקבות הצהרה שאינה נכונה והפר התחייבות שאותה נטל על עצמו כלפי המזיק... האינטרס הראשון והמיידי שיש להגשים הוא החזרת 'האיזון המשולש' על כנו בדרך של שלילת כפל-הפיצוי ישירות מידי הניזוק. האמצעי הנכון והיעיל ביותר לעשות כן הוא, כאמור, הפעלת זכות הזקיפה המסורה למוסד לביטוח לאומי על-פי סעיף 329 לחוק" (שם, פס' ב לפסק-דינה). הפרת האיזון בענייננו מחייבת את המסקנה לפיה יש להורות למוסד על הפעלת זכות-הזקיפה העומדת לו מכוח סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, בנוגע לגמלאות ששילם המוסד וישלם לנפגעת בעקבות התאונה.   

פסק הדין באתר הרשות השופטת.