העליון: מחלת הסוכרת והפיצוי לפי פלת"ד

ע"א  9344/08 וע"א 9411/08 פלוני נגד סהר חברה ישראלית לביטוח והמוסד לביטוח לאומי

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 26/8/2012

ע"י כבוד השופט: ח' מלצר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעורים על פסיקת המחוזי המחייבת את המבטחת לשלם למבוטח פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים שבה המערער היה מעורב.

רקע: המבוטח מערער על סכום הפיצוי שנפסק לו, וחברת הביטוח מערערת על הקביעה בדבר אחריותה לנזקיו של המבוטח ועל שיעור הפיצוי, שנפסק לחובתה. מדובר בתאונת דרכים אשר במהלכה לא נגרם למבוטח נזק פיזי ישיר. לאחר התאונה המבוטח  אובחן במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריו כסובל מדיכאון, ונקבע כי הוא איננו מסוגל לתפקד. עם זאת, עד מהרה המערער אובחן מחדש כסובל מ-OCD Obsessive Compulsive Disorder, והחל לקבל טיפול תרופתי ופסיכוטראפיסתי, שלא סייע לו.

בית המשפט העליון דחה את הערעורים אולם קיבל באופן חלקי את הערעור של חברת הביטוח סהר והפחית 25% מהפיצוי שנפסק לטובת המבוטח לאחר שנקבע, כי למחלת הסוכרת שהתפרצה אצל המבוטח לא היה קשר לתאונת הדרכים.

מתוך פסק הדין:

"לא אוכל לקבל גם את טענתו של המערער בדבר הצורך להתחשב במצבו המיוחד, בהקשר של "הגמשת" נטל הבאת הראיות שמוטל עליו. גם בדיני הנזיקין, חל, כידוע, הכלל הרחב של "המוציא מחברו עליו הראיה". בכל הכבוד למחלתו הקשה של המערער, שאינני מזלזל בחומרתה – לא ניתן "לשחרר" בעל דין מחובתו הבסיסית להראות שנגרם לו נזק בשיעור שהוא טוען לו, ובצורה שהוא גורס שנגרמה לו, גם אם הוא סובל מקושי זה או אחר. הדברים נאמרים ביתר שאת (ולמעשה הם בגדר פשיטא) כאשר אותו אדם מיוצג על ידי עורך-דין,שמודע לקושי שממנו סובל הלקוח שלו, ולנפקויות המחלה שממנה הוא סובל. לבסוף יש לציין בהקשר זה כי ממילא, המערער אכן הצליח להמציא מסמכים רבים ביותר לבית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת למרות הקושי שמטריד אותו בנושא זה – ועובדה זו מטילה ספק בנוגע לטענותיו של המערער בהקשר האמור."

"כפי שהובהר לעיל, מתן פיצויים בתביעה על פי חוק הפלת"ד כרוכה בהוכחת קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. נקודה זו מובהרת גם בסעיף 1 לחוק הפלת"ד עצמו, שקובע כי תאונת דרכים היא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". נהוג לחלק את יסוד הקשר הסיבתי לשני מרכיבים:

(א) רכיב הקשר הסיבתי העובדתי, שבוחן האם התאונה היוותה "סיבה בלעדיה אין" לנזקו של התובע.

(ב) רכיב הקשר הסיבתי המשפטי, שמבוסס על שיקולים שבמדיניות משפטית. לרוב בהקשרים של תאונות דרכים ההכרעה ברכיב זה תיעשה על בסיס "מבחן הסיכון" (שבוחן האם הנזק שנגרם הוא "בתחום הסיכון" שהפעילות ברכב יצרה), בשילוב מסוים עם מבחן "השכל הישר". ראו: ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996); עיינו: ריבלין, תאונת הדרכים, עמודים 261-256."

"עם זאת, סבורני כי יש לקבל את עמדתה של סהר בכל הקשור לנזק שנגרם למערער ממחלת הסכרת שממנה הוא סובל. הטעם לכך הוא שמדובר בנזק "רחוק", שסהר אינה צריכה להיות אחראית לגביו. אסביר את הדברים בקצרה להלן.

כאשר אדם נפצע כתוצאה מתאונת-דרכים, ולאחר מכן נגרם לו נזק שני, נפרד, בעקבות "אירוע מובחן" (כגון התפרצות מחלת הסכרת בענייננו) – לא ניתן לייחס את הזנק השני לתאונת הדרכים, אלא אם הנזק השני היה בבחינת "סיכון צפוי" מאותה התאונה. לשם בחינת נושא זה נוצרו בפסיקה שלושה מבחני-עזר: הריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני; ההסתברות מראש של האירוע השני; והישירות והתלות שבין האירוע הראשון לבין האירוע השני. ראו: רע"א 4394/09 לנדרמן מ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ(לא פורסם, 30.12.2010) (להלן: פרשת לנדרמן); ריבלין, תאונת הדרכיםעמודים 286-282.

בחינת נתוני המקרה בשים לב למבחנים שלעיל מלמדת כי ההחמרה בטיפול במחלת הסכרת, שנוצרה עקב העובדה שהמערער סובל ממחלת ה-OCD– איננה צריכה להיות מיוחסת לסהר, וזאת ממספר טעמים: התפרצות מחלת הסכרת התרחשה תשע שניםלאחר תאונת הדרכים; נקבע כממצא עובדתי כי עצם התפרצות מחלת הסכרת לא קשורה לתאונת הדרכים; וההסתברות של התפרצות מחלת הסכרת לאחר התאונה היא נמוכה, ולא מצדיקה השתת פיצויים (בניגוד, לדוגמה, למקרה של נזק שנגרם עקב טיפול רפואי בעקבות תאונת דרכים, שכן מתן טיפול רפואי הוא תוצאה מסתברת יותר של קרות תאונת הדרכים). לעניין זה מאלפת הדוגמה שהובאה ב-ריבלין, תאונת הדרכים, בעמודים 285-286:

"אדם נחבל בתאונת דרכים באיבר גוף מסוים. שנים לאחר מכן, הוא מקבל טיפול רפואי בשל פגיעה שאין לה כל קשר לתאונת הדרכים, אך בשל חולשת אותו איבר, נגרם לו נזק במהלך הטיפול באיבר זה. במצב דברים זה אין מתקיימת הצפיות הנדרשת, הן בשל הריחוק בזמן ובמקום, והן במיוחד בשל העדר התלות הישירה בין האירועים (הגם שמתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה לבין הנזק השני" (עיינו גם: פרשת לנדרמן, שם הובאה אותה הדוגמה; ההדגשה שלי – ח"מ).

דוגמה זו דומה עד מאוד למקרה כאן. במקרה שלפנינו הטיפול המלא במחלת הסכרת לא מתאפשר, נוכח מחלת ה-OCD שממנה סובל המערער; ברם הריחוק בזמן, והעובדה שעצם התפרצות מחלת הסכרת איננה קשורה כלל לתאונת הדרכים – מלמדות שאין קשר סיבתי משפטי בין תאונת הדרכים לבין הנזק הנוסף הנ"ל. אשר על כן אציע לחבריי כי נקטין את הפיצוי שמושת על סהר בשיעור של 25 אחוזים. הסיבה לכך היא שכזכור, הנזק שהוכר בבית המשפט המחוזי הנכבד בא כתוצאה מייחוס תרומה של מחלת ה-OCD למלוא נזקיו של המערער, בשיעור של 15 אחוזי נכות שקשורים ישירות למחלת ה-OCD, ועוד ארבעה וחצי אחוזי נכות שנגעו להחמרת מחלת הסכרת בעקבות אי-הטיפול הראוי בה בשל מחלת ה-OCD. אשר על כן, ביטול קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיית ההחמרה במחלת הסכרת גוררת הפחתה בנכות הרפואית הצמיתה המיוחסת לתאונה – והעמדתה על 15%.

סכום הפיצוי שבו חויבה סהר יופחת איפוא בהתאמה והמערער יחויב להחזיר כל סכום שהוא קיבל מעבר לסכום זה בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. היות שתגמולי המל"ל שנוכו מסכום הפיצוי היו קשורים למחלת ה-OCD בלבד, לא נדרש תיקון ביחס אליהם (ראו: פיסקה 77 לפסק הדין).

לא אוכל לקבל את יתר טענותיה של סהר בנוגע לגובה הנזק שנפסק לחובתה. כפי שהוסבר לעיל, התערבות במסקנות מסוג זה בשלב הערעורי נעשית במשורה ובמקרים נדירים בלבד, שאינם מתקיימים כאן (מעבר לחריג שנידון בפיסקה 32 שלעיל). טענותיה של סהר נוגעות רובן ככולן לשאלות העובדתיות שהוכרעו בבית המשפט המחוזי הנכבד, ואין מקום לשנות מהן עתה."

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.