תא (י-ם) 2070-08 פארס אלחבאנין נ' אברהם כריסי
בית המשפט: המחוזי בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 5/9/2012
ע"י כבוד השופטת: אורית אפעל-גבאי
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות אדם שנפגע באופן קשה ביותר בתאונת דרכים לפי קביעת פיצוי חד פעמי על יסוד תוחלת חייו הצפויה של הנפגע כפי שהעריך המומחה? האם יש להעמיד את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק כאשר שכרו של הנפגע היה נמוך יותר מהשכר הממצע?
בית המשפט קבע, כי תוחלת החיים תחושב לפי קביעת המומחה, כלומר עד שהנפגע יגיע לגיל 49 וחישב את שכרו לפי השכר ששולם בפועל בהתחשב בעליה צפויה בשכר במהלך שנות עבודתו.
מתוך פסק הדין:
". אכן, יתכן כי התובע יאריך ימים מעבר לתוחלת החיים הצפויה, אך בהחלט תיתכן גם תוצאה הפוכה, כפי שיכול לקרות וקורה גם בעניינם של אדם בריא או נכה שלנכותו אין השפעה על תוחלת חייו. זו דרכו של עולם וזו מערכת הסיכונים ההדדיים שנוטלים על עצמם התובע והנתבע בדרך כלל. ענייננו אינו מתאפיין בנסיבות שיש בהן כדי להוציאו מן הכלל ולהעניק לתובע "רשת בטחון" גם לשנים שלאחר תוחלת חייו הצפויה, מבלי להעניק הגנה דומה גם לנתבעים אם תוחלת חייו תהיה קצרה יותר מן הצפוי."
"דרך אפשרית להתמודד עם חוסר הוודאות, במקרים המתאימים לכך, היא באמצעות פסיקת תשלומים עיתיים אשר גובהם משתנה על פי הנסיבות. ב"כ התובע לא ביקש כי ייקבעו בעניינו של מרשו תשלומים עיתיים, אלא, כאמור, פיצוי משולב – חד פעמי עד תום תוחלת חייו הצפויה בתוספת תשלום עיתי אם יאריך ימים מעבר לכך. פתרון חריג ויוצא דופן זה, אשר אומץ במקרים ספורים בהם היה קושי להעריך את תוחלת חייו של הנפגע, אינו מתאים לענייננו, שבו, כאמור, לא היה קושי מיוחד להעריך את תוחלת חייו של התובע. כמו כן, צרכיו ברורים ומוגדרים ולא צפוי לחול בהם שינוי. אכן, יתכן כי התובע יאריך ימים מעבר לתוחלת החיים הצפויה, אך בהחלט תיתכן גם תוצאה הפוכה, כפי שיכול לקרות וקורה גם בעניינם של אדם בריא או נכה שלנכותו אין השפעה על תוחלת חייו. זו דרכו של עולם וזו מערכת הסיכונים ההדדיים שנוטלים על עצמם התובע והנתבע בדרך כלל. ענייננו אינו מתאפיין בנסיבות שיש בהן כדי להוציאו מן הכלל ולהעניק לתובע "רשת בטחון" גם לשנים שלאחר תוחלת חייו הצפויה, מבלי להעניק הגנה דומה גם לנתבעים אם תוחלת חייו תהיה קצרה יותר מן הצפוי. לפיכך, סכום הפיצויים ייקבע להלן בתשלום חד פעמי ויחושב על פי תוחלת החיים שקבע המומחה, היינו עד שנת 2036, עת יגיע התובע לגיל 49."
"בנסיבות אלה איני רואה מקום לקבל את טענת התובע כי יש להעמיד את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק. שכרו של התובע עובר לתאונה נפל בהרבה מן השכר הממוצע, וכפי שהוסבר לעיל לא הובאו נתונים להוכחת הטענה כי התובע היה בעל כושר להשתכר שכר בגובה השכר הממוצע: השכלתו של התובע לא הוכחה; הוא הסתבך בפלילים לפני התאונה והיה נתון במעצר בית מלא; הוא עבד פרקי זמן קצרים ביותר בעבודות שונות והשתכר סכומים נמוכים, ואף פנה עובר לתאונה לביטוח הלאומי בתביעה להבטחת הכנסה. ואולם, מנגד, אין גם לקבל את טענת הנתבעים כי התובע היה משתכר סכומים נמוכים כל שנות עבודתו. יש להניח, לצורך ענייננו, כי התובע היה משפר את שכרו עם השנים ומשתכר סכומים גבוהים יותר מאלה שהשתכר לפני התאונה.
במצב דברים זה אני מחליטה להעמיד את בסיס ההשתכרות של התובע לעבר על הסכום של 3,500₪ (אין חבות במס); ולעתיד, לאחר ניכוי מס, על הסכום של 6,500₪."
