מי אחראי לפציעתו של ילד באתר בניה?

תא (ת"א) 40374-05‏ ‏ חבה ויקטור נ' עירית בת-ים

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 12/11/2012

ע"י כבוד השופטת: יעל הניג

עניינו של פסק הדין: האם העירייה אחראית לפציעתו של ילד אשר נפצע כאשר במהלך משחק בכדור עם בת דודתו בגן משחקים ציבורי בעיר, עף הכדור, עבר מעל גדר ונחת באתר בנייה צמוד. הילד טיפס על הגדר שהגיעה לגובה של כשני מטרים אך לא היה עליה שילוט האוסר טיפוס והילד נחת על חפץ שהיה מונח מעבר לגדר ונפצע בברכו?

רקע: הילד תבע את העירייה, את המבטחת שלה ואת העמותה. העירייה מצידה התגוננה וכן הוציאה הודעות לצדדים שלישיים: לעמותה, לקבלן ולהוריו של התובע. העמותה לא התגוננה מפני ההליכים.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את העירייה ואת הקבלן לפצות את הילד בחלקים שווים

מתוך פסק הדין:

"התובע יכול היה להוכיח על נקלה, לצידה של איזו מבין שתי תתי החלקות מוקמו גדר האתר והשער. הוא יכול היה לעשות מאמץ על מנת להוכיח שהמסגרת פורקה מגדר הגן, ושהינה רכוש העירייה או אמצעי הנתון לתחזוקתה. למעט שפיגלר, עד הקבלן, שהעיד על סברה שלו, על סמך הדמיון בין המסגרת לבין גדר הגן, והיעדר אחת המסגרות בה, לא הובאו ראיות על כך. הנטל בעניין זה מוטל על התובע והוא לא הרים אותו.  התובע לא הוכיח בעלות והחזקה קניינית של העירייה בכל אלה.

אך הוא כן הוכיח ולמעשה אין חולק, כי העירייה היא זו המתחזקת ומפעילה את הגן.

...

דווקא השילוב של המסגרת והגדר מייצר סיכון בלתי רגיל ופיתוי לילדים קטנים לנסות להתגבר על חסימת הגישה הרגילה לאתר באמצעות טיפוס על המסגרת. "

"אתר בנייה אינו מעבדה סטרילית ואינו משרד מרוהט ומסודר. מטבע הדברים מצויים בו חומרי בנייה וכלי עבודה מסוגים שונים, חלקם בצורה מסודרת וחלקם בתפזורת. עירייה סבירה יכולה הייתה לצפות את סוג הנזק, במידה שילד ייכנס לאתר וייפצע בהיתקלות עם אחד מאלה. "

"טכנית, העירייה יכולה הייתה לצפות כי ילדים רכים יעדיפו את הדרך המהירה, הקצרה והמסוכנת ויטפסו על גדר האתר כדי להיכנס אליו. מכל מקום, היא לא הביאה עדות או ראיה לסתירת עדות התובע ובת דודתו בעניין זה [השוו – ע"א 1786/10, חנוכייב נ' עיריית חיפה ואח', פורסם בנבו]. נמצא שלעירייה הייתה ציפיות טכנית. "

"דרך כלל כאשר מתקיימת ציפיות טכנית, מתקיימת גם ציפיות נורמטיבית, אלא אם כן קיימים שיקולים כבדי משקל שבמדיניות משפטית המביאים לשלילתה. שיקולים אלה אינם "צפים" באוויר והם מושפעים גם מחומר הראיות ומהממצאים העובדתיים. בענייננו, נמצא בשטח סיכון בלתי רגיל וזאת במהלך חודש מאי 2002, שלקראת סופו אירעה התאונה; העירייה לא הצביעה על מגבלות כוח אדם או תקציב, על היערכות חריגה או על היערכות בכלל, על מנת לפקח על הגן ועל הגדר הגובלת בו. העירייה לא הצביעה ולא ביסס שיקולי מדיניות משפטית השוללים ציפיות נורמטיבית.

נמצא שלעירייה הייתה ציפיות נורמטיבית. "

"היעדר שילוט האוסר על טיפוס: התובע הוכיח היעדר שילוט כזה. כך לפי עדותו וכך לפי עדות בת דודתו. העירייה לא הביאה גרסה נגדית. אך התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין היעדר שילוט לבין הטיפוס שלו על השער ועל גדר האתר. התובע היה נחוש להביא את הכדור ה"סורר", לא טרח "לעשות את כל העיקוף" ולא הוכיח שקיומו של שלט היה מונע ממנו לממש את רצונו. ממילא אין טעם להמשיך ולדון באמצעי זה בנסיבות העניין. "

"העירייה לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע ההתרחשות המזיקה ואת הנזק."

"לטעמי התובע הוכיח קשר סיבתי מובהק בין התרשלות העירייה לבין ההתרחשות המזיקה והנזק. הסרת המסגרת מהגדר, הייתה מונעת ממנו ולפחות מכבידה עליו מאוד, את הטיפוס על הגדר ומאלצת אותו לפנות אל הדרך הארוכה, כפי שעשתה בת דודתו, השקולה ממנו, כשהגיעה למקום נפילתו בתוך האתר מיד לאחר התאונה. "

"מן הכלל אל הפרט: התובע בן 9.5, אינו שונה מכל ילד אחר בגילו, אמנם בת דודתו העדיפה להימנע מטיפוס כאשר נחלצה לעזרתו ו"עשתה את כל העיקוף" אך אין בכך כדי להעיד על רמת התנהגות של ילדים בגילם. גם לו היו מוכחים אצל התובע כישורים שכליים גבוהים מאילו המצויים אצל ילד ממוצע בגילו, הרי אלה כשלעצמם אינם מתגברים על נטיות רגשיות והתנהגותיות כגון שובבות ונטיית הטיפוס והבדיקה של כל חפץ בסביבתם ה"מזמין" אותם לעשות כן. התובע לא סטה מהתנהגות סבירה של בני גילו. אין לייחס לתובע אשם תורם בדרגה כלשהי. "

"מבחינה עיונית, אין להטיל על קטין "אשם תורם" של הוריו שכן הם אינם ה"עצמי", הם אינם הניזוק [השופט טירקל בע"א 4192/99 אברהם נ' ש. ר. ב. שירותי רפואה,  פורסם בנבו]. לכל היותר ניתן לטעון כלפיהם כי הינם מעוולים יחד עם העירייה שכן לא השגיחו על בנם בעת משחקו בגן. ואולם הלכה פסוקה היא כי הורים רשאים להניח כי גן ציבורי המיועד לילדים מסוגו של התובע הינו מקום בטוח עבורו, שליחתו לגן, לבדו, הינה דבר שביום יום ואין מקום להטיל עליהם אשם או אחריות כאשר מתגלה כי הגן אינו מקום בטוח, נושא סיכונים, שלא הוסרו ולא נמנעו על ידי האחראי לכך [ע"א 621+618/ 71, נחום נ' עיריית ראשון לציון, פד"י כו [2] 751 וע"א 587/73, שאולי נ' מזרחי, פד"י ל [1] 533, 537]. אף טענה זו נדחית."

"הסיכון שגרם לתאונה, רובץ לפתחם של העירייה ושל הקבלן, גם אם בסופו של דבר התרחשה התאונה ב"צד" של הקבלן. לכל אחד ממרכיבי הסיכון, המסגרת מצד אחד והגדר מצד שני, זיקת החזקה ותחזוקה תואמת לעירייה ולקבלן. לא מצאתי נתון רלוונטי משמעותי, המביא להעדפת מידת אחריותו של אחד על פני השני. לכן –  וביחסים בין העירייה לבין הקבלן, מתחלקת האחריות בחלקים שווים. "