ע"א 5419/11 וערעור שכנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד יעקב כהן
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 4/12/2012
ע"י כבוד השופטים: א' רובינשטיין, י' דנציגר וצ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור או את הערעור שכנגד על החלטת המחוזי שחייב את חברת הביטוח לשלם פיצויים בגין נזקי גוף לתובע כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב כאשר חברת הביטוח טענה להעדר חבות (נטען כי תעודת ביטוח החובה לא שולמה מעולם) וכי התובע היה זה שנהג ברכב חרף העובדה שרישיון הנהיגה שלו נשלל. התובע, טען כי בידו תעודת ביטוח חובה שעליה חותמת בנק המעידה על תשלום הפרמיה וכי מי שנהג ברכב היה בנו.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור של חברת הביטוח וקבע, כי לא הוכח שלתובע היתה תעודת ביטוח תקפה.
מתוך פסק הדין:
"כידוע, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אלא שבמקרה דנן הגענו לכלל מסקנה, כי תוצאת ההחלטה מיום 7.10.2007 אינה מתיישבת עם הראיות עד כי אין מנוס מביטולה.
במקרה דנן חברו להם יחד מספר רב יחסית של תמיהות וסימני שאלה, הן בדבר תוקף פוליסת הביטוח והן בדבר זהות הנוהג ברכב, ולא היה די בעדויות התובע ועדיו, שלא נסמכו על ראיות אובייקטיביות או מסמכים מפורשים, כדי להטות את הכף. לא זו אף זו – בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לחלק משמעותי של הראיות המצביע, בסבירות לא מבוטלת, על כך שתעודת ביטוח החובה היתה מזויפת בכל הנוגע לחותמת הבנק המעידה, לכאורה, על התשלום. התובע העיד לעניין זה, כי שילם את התעודה במזומן בסעיף בנק דיסקונט ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. לתמיכה בעדותו זימן התובע עדים שהעידו על כך ששילמו לו במזומן תמורת עבודה שביצע, כך שהיה בידו סכום במזומן שאפשר לו לשלם עבור ביטוח החובה. יודגש עם זאת, שעל עצם התשלום בבנק העיד התובע לבדו. מנגד, הציגה הנתבעת שורה של נתונים המצביעים על כך שהתשלום לא בוצע כלל. בראש ובראשונה מדובר בעדות מר עופר קזאז, עובד מחלקת פניות הציבור בבנק דיסקונט, שעל פיה חותמת הבנק המופיעה על-גבי תעודת הביטוח נושאת את שם הסניף (בן-יהודה) אך מופיע עליה מספר של סניף אחר (143 או 145, בעוד שסניף בן-יהודה הוא סניף מספר 19). מדובר בנתון בעל משמעות, שמצביע על כך שהחותמת אינה אותנטית. בית המשפט המחוזי כלל לא התמודד עם הנתון האמור. בנוסף העיד מר קזאז, כי אמורה להיות זהות בין הספרות בצד ימין של החותמת לבין הצד השמאלי, ואילו בחותמת הנדונה קיימות 4 ספרות בצד ימין ובצד שמאל רק 3 ספרות. מעבר לכך העיד עובד הבנק, כי מבדיקה שערך מצא, שלא התקבל בסניף בן-יהודה סכום של 2,150 ש"ח בתאריכים הרלבנטיים (והסכום האמור גם לא התקבל בסניף 143 או בסניף 145). בנוסף, הציגה הנתבעת את עדותה של עובדת הנתבעת הגב' דוידוביץ', שהעידה שלא התקבל אצל הנתבעת כל תשלום עבור הפוליסה הנדונה וגם לא התקבל אצלה ספח המעיד על תשלום. עוד ייאמר, כי על אף שלאחר התאונה ביקשה סוכנת הביטוח של התובע לבטל את ביטוח החובה, התובע לא פעל לקבל את ההחזר הכספי שהגיע לו (כ-1,000 ש"ח), והתנהלות זו מחזקת את המסקנה לפיה כלל לא היה מה לבטל, במיוחד שהתובע היה פושט רגל ובודאי נזקק לכל סכום כסף, כך שניתן היה לצפות שיממש את זכותו לקבלת החזר כספי.
במצב דברים זה, נדמה כי עלה בידי הנתבעת להציג ראיות שמשקלן המצטבר מטה את הכף, כשמולן מצויה אך עדות בעל-פה של בעל דין מעוניין (העובדה שהתובע קיבל לידיו מסוכנת הביטוח שלו טופס של תעודת חובה אינה מוכיחה דבר לענין תשלום הפרמיה).
לכל האמור יש להוסיף את התמיהות הקשות והמטרידות בשאלת זהות הנהג. כזכור, לתובע לא היה באותה עת רשיון נהיגה בר-תוקף. מכאן גירסתו לפיה בנו יוסף היה הנהג. אלא שעל אף שלחזית הרכב נגרם בתאונה נזק קשה – יוסף כלל לא נפצע, ודווקא התובע, שטען שישב מאחור, נפגע קשות בראשו. לא זו אף זו – יוסף כלל לא הגיע לבית חולים והוא לא נראה על-ידי אחרים בזירת התאונה (לטענת יוסף, הוא התרחק מהמקום כדי לחפש גרר, טענה בעייתית נוכח פציעתו הקשה של אביו ונוכח האפשרות לאתר גרר באמצעות טלפון נייד).
המשמעות הכוללת של הנתונים שפורטו לעיל, שכנגדה עומדות אך עדויות בעל-פה של עדים מעוניינים, אינה יכולה להביא למסקנה שאליה הגיע בית המשפט בהחלטה שקבעה את חבות הנתבעת. לפיכך, אף כי אין דרכנו להתערב בממצאי עובדה, סברנו כי במקרה דנן מסקנת בית המשפט אינה מתיישבת עם הראיות עד כדי שראוי יהיה לשנותה.
התוצאה היא שמתקבל ערעור הנתבעת ונקבע כי לתובע לא היתה תעודת ביטוח חובה תקפה במועד התאונה. די בכך כדי לקבוע כי דין תביעתו היה להידחות, גם ללא שיהיה צורך לדון בערעורים על שיעור הנזק וגובה הפיצוי.
למעלה מהדרוש יצויין לענין אחרון זה, כי גם אם היו נפסקים לתובע פיצויים בסכום גבוה יותר (למשל ברכיב של פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, נוכח הראיות על היותו בעל מקצוע מעולה), ובהתחשב בממצאי המהימנות הקשים בפסק הדין, היה זה בלתי סביר להגיע לסכום פיצוי, שבהינתן סכומי התשלומים התכופים (113,810 ש"ח) וגמלאות המוסד לביטוח לאומי (527,062 ש"ח), היה מותיר יתרה כלשהי לתשלום בפועל לתובע."
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
