עאח (ת"א) 39636-10-10 פנחס פרץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א
בית המשפט: המחוזי בתל אביב
פסק הדין ניתן ביום: 10/12/2012
ע"י כבוד השופטות: אסתר קובו, סגנית נשיאה- אב"ד, מיכל רובינשטיין, סגנית נשיאה ועפרה צ'רניאק
מייצגים: המבוטח עוה"ד סביון, חברת הביטוח עוה"ד פלג
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שדחה את תביעת המערער לקבלת תגמולי ביטוח בגין שריפה שפרצה בעסקו, לאחר שקבע כי המערער שותף להצתת העסק נושא הביטוח?
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית משפט השלום לקביעת גובה הנזק
מתוך פסק הדין:
" אין בסיס איתן למסקנות מרחיקות הלכת שנקבעו בו בדבר הצתת העסק על ידי המערער בכוונה לזכות שלא כדין בתגמולי הביטוח. הלכה היא כי על המבוטח להוכיח תחילה את התקיימות מקרה הביטוח, קרי את התרחשות השריפה על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים בפוליסה כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח. עוד נקבע, כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית, הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו בין השאר ע"א 10199/09 אפרים אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו) ובכל מקרה דרושות ראיות כבדות משקל.
המקרה שלפנינו מצריך בחינה זהירה וקפדנית של חומר הראיות. בפרט יש לנקוט משנה זהירות כאשר ערכאה דיונית קבעה כממצא עובדתי כי לא הייתה חדירה לבניין בו היה ממוקם העסק לאחר עזיבתו של המערער ובמיוחד כשנקבע כי דרך ההצתה "נשארה עלומה".
המסגרת הנורמטיבית
ההלכה הרווחת בנוגע לבדיקת טענה של מבטח, לפיה המבוטח גרם למקרה הביטוח, ידועה היטב. היא נקבעה, בין השאר, בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, [פורסם בנבו], 5.10.06] [ענין שלום גרשון], שם הכריע בית המשפט העליון בין שלוש הגישות שהיו נהוגות בשאלת נטלי ההוכחה. בית המשפט העליון חזר לאחרונה בע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, [פורסם בנבו], 1.4.12] על ההלכה שנקבעה:
"על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשותה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח… מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, [פורסם בנבו], 12.4.11])".
(פסקה 15 לפסק הדין).
ובענין שלום גרשון נקבע:
"עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו".
(פסקה 33 לפסק הדין).
ובהמשך, בענין שלום גרשון:
"עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו."
(פסקה 42 לפסק הדין).
מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטח להוכיח את טענתו כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, היא המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות, אך נדרשות ראיות בעלות משקל ועוצמה שאינן בנמצא כאן.
פסק הדין אינו מבוסס על עובדות אלא על הנחות והשערות אשר הן כשלעצמן סותרות אחת את רעותה. לרבות מסקנת ביהמ"ש כי המערער הצית את עסקו. מסקנה זו אין לה ביסוס הולם בחומר הראיות.
בסופו של יום, לא ניתן לקבוע כיצד התרחשה "ההצתה" בבית העסק והמשיבה לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח ש"ההצתה בוצעה על ידי המערער". התיאוריות שהובאו על ידי נציגי חברת הביטוח, לקו בסתירות. ביהמ"ש לא היה ער לסתירות ודעתו לא היתה נוחה מכל אחד מהתסריטים שהוצגו על ידי המשיבה. לכן הציג ביהמ"ש השערה משלו, שלישית במספר, אשר לא הועלתה כלל במהלך המשפט. על פי השערת ביהמ"ש המערער פעל ביחד עם אדם נוסף והאדם הנוסף הוא זה שהצית את העסק. כדלקמן:
"השערה אפשרית תובא להלן, ואין היא אלא השערה, הבאה לסבר עין הקורא, שכן אין לה תימוכין והיא מתבססת על הנתון לפיו איש לא היה צריך להיכנס לחנות עד מועד ההצתה. ההשערה בנויה על הנתון האפשרי לפיו איש לא היה צריך להיכנס לחנות הואיל והתובע לא פעל לבדו והמצית נשאר בחנות לאחר צאתו של התובע ויצא ממנה לאחר ההצתה... " (עמד 12 ש' 1-6).
עצם העובדה שביהמ"ש נזקק מיוזמתו להשערה נוספת מטעמו על כלל ההשערות התלויות על בלימה, היא הנותנת שלא היה מקום לממצא נחרץ לפיו המערער היה המצית.
נראה מהמכלול שלא בכדי משטרת ישראל אשר חקרה את אירוע השריפה, סגרה את תיק החקירה מסיבה של העדר אשמה.
אשר על כן הערעור מתקבל במובן זה שאנו קובעות כי קיימת חבות של המשיבה לשלם למערער את תגמולי הביטוח.
מאחר וקיימים חילוקי דעות באשר לגובה הנזק, יוחזר התיק לביהמ"ש קמא להשלמת פסה"ד בנושא זה. "
