הכנה לנסיעה מהווה שימוש ברכב

עא (ב"ש) 22950-05-12‏ ‏ עבד אבוקווידר נ' הדר חברה לביטוח

בית המשפט: המחוזי בבאר שבע

פסק הדין ניתן ביום: 16/12/2012

ע"י כבוד השופטת: שרה דברת - אב"ד, ס. נשיא

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום, בה נקבע כי המאורע בו נפגע המערער אינו בגדר תאונת דרכים?

רקע: מדובר באירוע שקרה לאחר שהתובע ניתק את הנגרר מן המשאית לצורך ביצוע פריקת הסחורה. בתום פריקת הסחורה, הפעיל התובע את מנוע המשאית וביצע פעולות לצורך חיבור הנגרר בחזרה למשאית ובמהלך החיבור שלא צלח,  העגלה התדרדרה לכיוון המשאית, היצול נכנס בין הגלגלים של המשאית, התובע מעד ונפל ונחבל בכל חלקי גופו.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את הערעור

מתוך פסק הדין:

"מוסכם בין הצדדים כי שלב פריקת הסחורה הסתיים בפועל. משהסתיים שלב פריקת הסחורה, החל המערער בהכנות להמשך נסיעה, לשם כך הפעיל את מנוע המשאית, משלא ניתן לחבר העגלה למשאית ללא הפעלת הכח המכני של המשאית, ולאחר מכן החל לחבר את העגלה למשאית וכאן ארעה התאונה. הוא ניסה לחבר את היצול לוו הגרירה של המשאית ובעת החיבור, לפי התיאור בהחלטת בית משפט קמא: "התובע עלה על היצול כדי לעשות שימוש במשקל גופו להורדת היצול כלפי הגרירה, אולם היצול לא השתלב כראוי. העגלה התדרדרה לכיוון המשאית, היצול נכנס בין הגלגלים האמורים של המשאית, התובע מעד ונפל...".

גם אם העובדות הן כמפורט בתצהירו של המערער, עדיין מדובר בהכנות לנסיעה.

בע"א 6454/99 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני פ"ד נו (3) עמ' 495, 502 נקבע: "במילים אחרות, אין להרחיב, במידה לא מבוקרת, את מושג הטעינה או הפריקה גם לפעולות הכנה הקודמות לטעינה או לפריקה או באות אחריהן (ראו ע"א 3457/93 שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ [4]), ואילו בעניינינו: " הסרת עמודי התמיכה לא היתה חיונית לפעולת הפריקה. היא לא נועדה "להבטיח את שלמות המטען המטען ואת יציבותו". נהפוך הוא, היה בה כדי לסכן את יציבות המטען ולהקות על הפריקה, ובפועל אף הביא לנפילתו של מטען ולאירוע התאונה. גם אין ספק שבין הסרת העמוד שבצדה הימני של המשאית לבין הפריקה לא היה ולא כלום. עמודי התמיכה פורקו בעת שהמשאית המתינה לתור הפריקה במרחק מסויים משטח הפריקה, וגם סמיכות של זמנים לא נתקיימה כאן".

בע"א 3457/93 שרון שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ פ"ד נ (4) עמ' 301, 306 נקבע על ידי כב' השופט אור כי: " "יכולות להיעשות פעולות שונות, אפילו בקרבת זמן ומקום לפעולות הטעינה, אשר מכוונות לאפשר את הטעינה לאחר מכן והן לא תהינה חלק מפעולות הטעינה". בפסק דין זה נפגע המערער, שעה שהעגלה עליה עמד נעה מן המשאית לכיוון הטעינה במטרה להטעינה ולחזור למשאית לפרוק החומר, אך העגלה התהפכה במהלך הנסיעה ובית המשפט הכיר בארוע כתאונת דרכים.

ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (פורסם בנבו), נקבע כי:

"... כאמת מידה כללית נקבע, כי בהצבת גבולות אלה ראוי להימנע מהרחבה בלתי מבוקרת של מושג הטעינה והפריקה, אולם יש להקפיד גם שלא להוציא ממושג זה, בניגוד לכוונת המחוקק, מרכיבים אינהרנטיים שלו...

הנה-כי-כן, פעולות מסוימות מהוות "חלק אינטגרלי" של פעולת הטעינה או הפריקה, "משלימות" אותה או "מאפשרות" את ביצועה. אופיין זה מביא אותם בגדרי פעולת הטעינה והפריקה עצמה. זו לא היתה "אפשרית" או "שלמה" בלעדיהם. לפיכך, חל על פעולות לוואי אלה דין הפריקה והטעינה, לאמור – הן באות בגדר החריג. וכאן מגיעים אנו אל לב-ליבו של הקושי בסוגיה שבפנינו, המתעורר, כאמור, בעת שאותן פעולת-לוואי, הן עצמן, מהוות, בה-בעת, גם שימוש מוכר על-פי החוק. מה דינן של דרכי השימוש האלה, שאינן עצמאיות אלא כרוכות בטעינה או בפריקה, ושאינן מדגימות התרחשות המוחזקת כתאונת דרכים? ניתן להציע שני מודלים עיקריים לפתרון השאלה הזו. על-פי המודל הראשון, "בולע" במקרים האמורים החריג את השימוש המוכר. מודל זה מניח, כי העובדה שפעולת-הלוואי לטעינה והפריקה מקיימת גם שימוש מוכר, אין בה כדי להחזיר את האירוע, המצוי בגדרי החריג, אל מסגרת החוק. השימוש הממעט הוא הדומיננטי באירוע, ולכן נסוג מפניו השימוש המוכר.

המודל השני מורה, כי גם במקרים הללו, די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על-פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה, כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה לפיה אירוע המקיים הן את הריבוי והן את ההמעטה, מגלם בתוכו, למעשה, שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה.

המודל הראוי הוא, לדעתנו, המודל השני. הטעמים העיקריים לכך הם אלה: ראשית, לשון החוק עצמה תומכת במודל השני. אין בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי" כל סימן או רמז לעדיפות של השימוש הממעט על-פני השימושים המוכרים... זאת ועוד, אין בסיס איתן בחוק הפיצויים להבחנה בין "דרכי שימוש" כגון הדרדרות או התהפכות, אשר איש לא יחלוק על כך שחריג הטעינה והפריקה אינו גובר עליהם, לבין דרכי השימוש המוכרות האחרות (למעט אולי הינתקות או נפילה). אלה, וגם אלה, מובחנות מחריג הטעינה והפריקה, והסעיף אינו מכפיף אותן לו.

שנית, מודל זה מתיישב עם התפיסה, שהובעה כאמור עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, לפיה פעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי (פרשת קדר הנ"ל, בעמ' 497). קביעת החריג הסטטוטורי אינה גורעת מתפיסה זו ואינה משנה מאופייה התחבורתי של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך, אף שפעולות הטעינה והפריקה, כשהרכב עומד, אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק הפיצויים, לא תתאיין נפקותן של פעולות אחרות, המהוות שימוש מוכר, אף אם נעשו בזיקה לטעינה ופריקה, שהיא עצמה שימוש תחבורתי ברכב.

שלישית, המחוקק אמנם סבר, כי הסיכון הטמון בפעולת הפריקה והטעינה, כשהרכב עומד, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק את החלת משטר הפיצוי של חוק הפיצויים. ..אולם אין כל בסיס להנחה, כי בקביעת החריג ביקש המחוקק לשלול את קיומה של תאונת דרכים, גם במקום בו מתקיימת אחת מדרכי השימוש המוכרות.   

רביעית, המודל המוצע קובע כלל הכרעה ברור, אחיד, שוויוני ועקבי, המפחית מן הצורך לעסוק בשרטוט גבולות קפדני בין דרכי השימוש השונות... בהתחשב בכל אלה, ניתן לשער כי הצורך לקבוע האם השימוש המוכר מהווה, אמנם, חלק אינטגראלי מפעולת הטעינה או הפריקה, אם לאו, יגרור עמו קשיים מעשיים לא מבוטלים. יצוין, כי התכלית של הגברת הפשטות והיעילות, חשובה במיוחד כאשר מדובר בחוק הפיצויים, אשר מלכתחילה נועד להגשים תכלית זו, ועד כה עשה כן באופן חלקי בלבד. 

            ...

מכל הטעמים האלה, סבורני כי מן הראוי לאמץ את המודל, לפיו מקום בו ניתן לשייך אירוע אחד למספר קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן מהווה הפעולה "שימוש" ועל-פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד, כמובן, שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)."  (ס' 16-18 לפסה"ד)

בעניינינו ניתן לשייך הארוע למספר קטגוריות, אך בפועל, שלב הפריקה הסתיים. חיבור העגלה אינו חלק אינטגרלי של הפריקה והטעינה. בעת שניסה המערער לחבר היצול לוו הגרירה, לא בוצעה כל טעינה או פריקה. הפעולות לא נועדו לסיים את פעולת הפריקה אלא נועדו לחבר העגלה כדי להמשיך בנסיעה ובשלב זה של הכנה לנסיעה -נפל ונחבל.

אם בפסק דין שרון שמואל הנ"ל נקבע, שנסיעה על העגלה באופן עצמאי במטרה להטעין אותה, שהמטרה הינה לא המשך הנסיעה אלא טעינה  - הינה בגדר תאונת דרכים, לא כל שכן מצב בו הסתיים שלב פריקה ופעולות ההכנה נועדו להמשך הנסיעה ולמטרה התחבורתית של המשאית. כפי שנקבע בפסק דין אוסם, העובדה שהארוע מקיים את הוראות הטעינה והפריקה, אין בה כדי לאיין גם את השימוש ברכב מנועי, כפי שארע כאן.