רע"א 323/13 עלואן שאדי נגד חמדאן עלאא וכלל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 3/3/2013
על ידי כב' השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות הערעור על החלטת המחוזי שקיבל את בקשתה של חברת הביטוח, לעכב תשלום פיצויים בהם חויבה במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין?
רקע: מדובר בתביעה בגין תאונת דרכים, אשר בעקבותיה הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף נגד חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב בו נסע הנפגע. לפי הסכם הפשרה התחייבה חברת הביטוח לשלם לנפגע סכום של 837,500 ₪. זמן קצר לאחר מכן, הגישה חברת הביטוח תובענה לביטול פסק הדין המוסכם, הואיל ולטענתה במהלך המשא ומתן לגיבוש הסכם הפשרה הנפגע "הסתיר באופן מכוון את העובדה שהוא מקבל קצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי תוך כדי הטעיה, יצירת מצג שווא ומתוך כוונה לקבל דבר במרמה ו/או לזכות בעושר ולא במשפט". לצד התביעה, הגישה חברת הביטוח לעיכוב ביצוע פסק הדין המוסכם שנתקבל באופן חלקי.
בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור
מתוך פסק הדין:
"לאחר העיון בטענות המבקש החלטתי שאין מקום ליתן למבקש רשות לערער, זאת אף בלי שיהא צורך לבקש תשובה. הלכה היא, שבית משפט זה אינו מתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים, נושא שלגביו קיים לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, אלא במקרים בהם נמצא צידוק מיוחד להתערבותו(ראו, למשל, רע"א 2497/01 אפרופו בע"מ נ' קפה קונוסר בע"מ(4.6.2001)), כגון כאשר מדובר בטעות מובהקת ובמיוחד כשבעקבותיה נוצר מצב בלתי הפיך. כפי שיפורט, אינני סבור שבהחלטת בית משפט קמא נפל פגם שיצדיק את התערבותנו.
כידוע, שניים הם השיקולים שיש לבחון בטרם הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, במובן זה שעל מבקש עיכוב הביצוע הנטל להוכיח שביצוע פסק הדין עלול להסב לו נזק בלתי הפיך, כאשר שיקול מאזן הנוחות מהווה על-פי רוב "אבן הבוחן" המרכזית להכרעה בבקשה. בפרט נכונים הדברים, כאשר, כבענייננו, מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דין כספי.
הטענה המרכזית שבפי המבקש באשר לסיכויי התביעה, היא שבית משפט קמא ביסס את קביעתו בעניין זה על ראיות חסויות. בלי שאטע מסמרות, אינני סבור, כי יש בטענה זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתביעת המשיבה. עיון בבקשת המשיבה לעיכוב ביצוע מגלה שתביעתה אינה מבוססת אך על אותם מסמכים ושיחות לגביהם טוען המבקש שהם חסויים, אלא גם על מסמכים נוספים שהוגשו במסגרת ההליך המשפטי אשר התנהל בין הצדדים, כך שגם אם ייקבע בסופו של יום שאין מקום להגיש את אותם מסמכים, ואיני רומז שכך יש לנהוג, אין הכרח שהדבר יביא לדחיית התביעה.
לעניין מאזן הנוחות, לא מצאתי פגם באופן בו איזן בית משפט קמא בין צרכי המבקש לבין האינטרסים של המשיבה. כזכור, בית משפט קמא קבע כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעיכוב ביצוע פסק הדין (ברובו) וזאת בשל החשש שהמשיבה תתקשה להיפרע מן המבקש ככל שתביעתה תתקבל. בבקשה לא עלה בידי המבקש להפריך חשש זה, זאת חרף טענותיו הכלליות לגבי רכוש פוטנציאלי וחסכונות שברשותו, שכלל לא ברור כיצד והאם ניתן יהיה לממש במידת הצורך. זאת ועוד, יש לזכור שמדובר בפיצויי בגין נזקי גוף ויש להניח שחלק משמעותי מהפיצוי מתייחס לנזקים שיתגבשו בעתיד. גם לא נטען, כי כלל הסכום שעוכב נחוץ למבקש בתקופה שעד להכרעה בתובענה."
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
