ע"א 8513/12 שלמה אברהם נגד עילית חברה לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב ואיילון חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 18/3/2013
על ידי כב' השופטים: י' דנציגר, י' עמית וצ' זילברטל
מייצגים: המערער: עו"ד אילן קנר המבטחות: עו"ד דן סלע
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי בתל אביב אשר דחה את חוות דעתו של המומחה מטעם הנפגע בתחום האורטופדי, בקובעו כי אינו תמים דעים עם דעת המומחה במסקנתו לפיה התאונה הראשונה הותירה נכות כלשהי אצל המערער או שהחמירה את מצבו הרפואי עוד טרם התאונה?
רקע: התובע נפגע בשתי תאונות דרכים, התאונה הראשונה ארעה כאשר נהג ברכבו הפרטי, התאונה השנייה ארעה כאשר המערער החליק במהלך עבודתו בעיריית חולון ממשאית לפינוי אשפה. התובע ומבטחות המשאית בתאונה השניה הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, כך שעל שולחנו של בית משפט קמא נותרה אפוא התביעה בגין התאונה הראשונה בלבד.
בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורה על החלפת השופט
מתוך פסק הדין:
"עודנו באים לבחון את הערעור שבפנינו, נשים בצקלוננו מספר הלכות בנושא מומחים.
...
כלל אי ההתערבות לגבי קביעות הנוגעות למומחים, כוחו יפה בעיקר כאשר המומחה העיד בפני בית המשפט. זאת, לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את המומחה על מנת לנסות לקעקע את חוות דעתו וניתנה למומחה הזדמנות להגן על חוות דעתו, ויש מקום להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית בפניה הופיע המומחה.
מאחר שעל פי חוק הפיצויים אין לתובע אפשרות להוכיח עניין שברפואה בדרך אחרת, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בבואו לדחות את עמדתו של המומחה שמינה, באשר בכך נשללה מהתובע האפשרות להוכיח את נכותו. זאת, בהיקש להלכה לפיה החלטה שלאלמנות מומחה רפואי עומדת לביקורת קפדנית של בית המשפט של ערעור, יותר מהחלטה למנות מומחה רפואי (ראו, לדוגמה, החלטתו של השופט ריבלין ברע"א 7135/11 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' מלכי מירב(12.1.2012)).
נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים. זאת, להבדיל ממצב בו הערכאה הדיונית מאמצת את חוות דעתו של המומחה, גם אם לא נחקר אודותיה. אך טבעי הוא, שכאשר הערכאה הדיונית דוחה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, היא תעשה כן, לאחר שניתנה למומחה הזדמנות להסביר ולהבהיר את חוות דעתו. למיצער, מקום שבית המשפט סבור כי המומחה טעה, שומה עליו לשקול אם יש צורך במינוי מומחה נוסף, מקום בו מתעורר ספק. עמד על כך חברי, השופט זילברטלברע"א 1509/12 שמקה פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ(11.4.2012):
יש להניח, שאם בית המשפט ישתכנע שהבסיס העובדתי שעל יסודו גיבש המומחה את מסקנותיו אינו תואם את התמונה המתקבלת מחומר הראיות, ובהנחה שהמומחה לא התייחס גם למצבים עובדתיים חלופיים, הוא ישקול כיצד לנהוג, ובכלל זה יבחן את הצורך במינוי מומחה נוסף. במילים אחרות - במידה מסוימת קביעת הצורך במינוי מומחה נוסף, שהוא מהלך חריג השמור לנסיבות יוצאות דופן, יכולה להיעשות במקרה דנן, בצורה מיטבית רק לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת הסיכומים, דהיינו - בשלב גיבוש פסק הדין.
בית משפט קמא דחה את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, מבלי שהמומחה נחקר על חוות דעתו. תוצאה זו, כשלעצמה, ייתכן ואינה מצדיקה התערבות ערכאת ערעור. אולם, עובדה זו, בהצטבר עם מספר נקודות הנוגעות לתשתית העובדתית עליה ביסס בית משפט קמא את פסק דינו, כפי שיפורט להלן, הביאו אותי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
... אין לזקוף לחובת המערער את אי זימון המומחה לחקירה, שהרי מסקנתו הייתה מקובלת על המערער, והמשיבות ממילא ביקשו לזמנו לחקירה (השוו לדברי השופט זילברטלברע"א 3810/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון יחזקאל ז"לבפסקה 7(8.7.2012)). יתרה מזאת, כאשר ב"כ המשיבות ביקש לזמן את ד"ר עמרמי לחקירה אודות הקשר הסיבתי באומרו כי לטעמו "המומחה הוא מאוד מהותי לעניין זה", בית משפט קמא דחה את בקשתו מן הטעם שהתיק נקבע לשמיעת כל הראיות באותו יום, בציינו "בנוסף, כי בחוות דעתו התייחס המומחה לשאלת הקשר הסיבתי, המומחה לא נשאל כל שאלה בנושא זה על ידי ב"כ הנתבעת 1" (עמ' 18 לפרוטוקול הישיבה מיום 9.6.2010).
לכך יש להוסיף, כי כאשר בית משפט קמא מינה את פרופ' עורי כמומחה בתחום השיקום הורה בית משפט קמא כי (עמוד 26 לפרוטוקול):
"חוות דעתו, לעניין הקשר הסיבתי בין המצב הרפואי ובין התאונות הנדונות, תתבסס על חוות דעתו של ד"ר ברוך עמרמי, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. נקודת הבסיס של פרופ' עורי תהייה חוות דעת זו, הן לעניין קביעת אחוזי הנכות והן לעניין הקשר הסיבתי בין נכות זו ובין שתי התאונות הנדונות".
נוכח כל אלה, לא ייפלא שהמערער לא מצא לזמן את המומחה לחקירה.
נושא הקשר הסיבתי לא נעלם מעיני המומחה, שאף השיב על כך בתשובות ההבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ המשיבות(בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, שצוטטה לעיל, בדחותו את הבקשה לחקירת המומחה – י"ע).
נושא הקשר הסיבתי התעורר במלוא עוצמתו דווקא ביחס לתאונה השניה, לגביה הגיעו הצדדים להסכם פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט. זאת, נוכח טענות המבטחת שם כי המערער נפל ונחבל במרפקו, כפי שעלה מתוך החומר הרפואי שנזכר גם בחוות דעתו של ד"ר עמרמי. מטעם זה, אף הגישה המבטחת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל בנוגע לתאונה השניה.
הקביעה כי אשת המערער לא נפגעה כלל בתאונה אינה מעוגנת בחומר הראיות, והמערער טען כי היא נפגעה ואף הוכרה על ידי המל"ל (כפי שעולה, אם כי באופן עקיף, ממוצג 515 לכתב הערעור).
רובם ככולם של המסמכים הרפואיים של המערער לפני התאונה, נוגעים לבעיות גב (ע"ש מותני), בעוד שחוות דעתו של ד"ר עמרמי מתייחסת לע"ש צווארי. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי "לאור עבר עשיר כל כך בנושא גב תחתון אין לדעתי כל קשר סיבתי בין נושא ע"ש המותני לתאונה ... נותרה רק שאלת ע"ש הצווארי והקשר לתאונות".
מסמכי חדר המיון מאששים פגיעה בצוואר.
לא למותר לציין, כי המומחה התבטא בחוות דעתו כי "אין ספק שקיים קשר לתאונה הראשונהשכן מהבחינה הביומכנית מדובר בחבלת אחור-פנים ותועדה חבלה צווארית ...השאלה הנשאלת הינה באם ההחמרה הינה עקב התאונה השניה או ללא קשר".
המערער טען, כי בית המשפט טעה במסקנתו כי המשיך לעבוד לאחר התאונה הראשונה, באשר לא ניתן להסתמך על תלושי השכר, ופירוט ימי ההיעדרות מתייחס רק לתאונה השניה. אך גם בהנחה שלא כך הדבר, וגם בהנחה שהמערער לא פנה לטיפולי פיזיותרפיה, עולה מהמוצגים דלעיל, כי המערער הגיע לקופת חולים, התלונן על כאבי צוואר, וקיבל חופשת מחלה לשלושה שבועות אחר התאונה הראשונה. רוצה לומר, כי ספק אם התאונה הייתה כה מינורית, כפי שסבר בית משפט קמא.
אודה זו אחזור לנקודת המוצא עליה עמדנו, ולפיה לא בנקל ידחה בית המשפט חוות דעתו של מומחה מטעמו מבלי שהמומחה נחקר. בהתחשב בנקודת מוצא זו, ובהצטברות הספקות עליהן עמדתי לעיל, אמליץ לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך חקירת המומחה או המומחים על חוות דעתם.
לאור המצב שנוצר, ולשם מראית פני הצדק, אני סבור כי ראוי שהתיק יישמע על ידי שופט אחר. למען הסר ספק אדגיש, כי אין בפסק דיננו כדי לקבוע כל מסמרות לגופם של דברים, וברי כי בית משפט קמא, שבפניו יישמעו המומחה או המומחים, יחליט על סמך מכלול העובדות והראיות שיובאו בפניו. "
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
