תא (טב') 47105-12-10 עובדיה דדון נ' עמוס גלם
בית המשפט: השלום בטבריה
פסק הדין ניתן ביום: 28/3/2013
על ידי כב' השופטת: אילונה אריאלי
עניינו של פסק הדין: האם על חברת הביטוח לפצות את המבוטח לפי הפוליסה לביטוח מקיף לרכב אמבולנס אשר נגרם לו טוטל לוס בתאונת דרכים כאשר נהג בו אדם שגילו מתחת לגיל 24 כאשר בפוליסה נקבע תנאי המגביל את גיל הנהגים ברכב ל- 24 ומעלה?
רקע: המבוטחים לא הכחישו, כי גיל הנהג ברכב בעת התאונה היה נמוך מ- 24, אך לטענתם הם מעולם לא ביקשו שבפוליסה תהיה הגבלת גיל כאמור והם מעולם לא קיבלו לידיהם העתק של הפוליסה, בה מצוינת הגבלה כזו, אלא רק לאחר קרות התאונה.
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין
"הואיל ומדובר בביטוח מקיף לרכב, שאיננו תלוי בשאלת האחריות לתאונה, הרי שאין בעובדה שהתובעים אינם יודעים מהן נסיבות התאונה כהוויתן, כדי להעלות או להוריד לעניין הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, ודי בכך שהוכיחו כי הרכב נפגע בתאונת דרכים במהלכה התנגש עם רכב אחר שפרטיו נמסרו וזאת במועד שבו הפוליסה חלה.
משהוכיחו התובעים כי הרכב נפגע בתאונת דרכים בתקופה בה הוא היה מבוטח בביטוח מקיף אצל המבטחת, הרי שהמחלוקת העומדת להכרעה הינה - האם הוסכם על התובעים, במסגרת חוזה הביטוח, כי הפוליסה שתונפק להם על ידי המבטחת תכיל את אותו סייג של גיל הנהג (24 ומעלה), כפי שאכן צוין בפוליסה שהפיקה המבטחת, ומכאן גם השאלה השנייה - האם הפוליסה נמסרה לתובעים.
פלוגתא זו נוגעת לשתי חובות שקיומן, כמו גם הנטל להוכיח שאכן קוימו, מוטל על כתפי המבטחת –
החובה הראשונה הינה חובת הגילוי והווידוא - על המבטח חלה אחריות אקטיבית להסב את תשומת לב המבוטח לתנאי הפוליסה ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה מותנה בתנאים שונים העשויים להגביל את זכותו לשיפוי. נקבע בפסיקה, כי חובה כללית זו תקפה במיוחד כאשר התנאים המגבילים נוגעים לאופן השימוש השוטף במושא הביטוח, כגון זהות המשתמשים וגילם. חובת הווידוא חלה גם במקרים של חידוש חוזה הביטוח (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה 2009, עמ' 671-676).
החובה השנייה הינה חובת מסירת הפוליסה - סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע, כי "על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן פוליסה), זולת אם נהוג באותו סוג ביטוח שלא להוציא פוליסה". נטל ההוכחה בדבר המצאת הפוליסה למבוטח רובץ על המבטח, בפרט כאשר הוא מבקש להסתמך על תניה מגבילה המופיעה בפוליסה, כפי שמבקשת המבטחת במקרה דנן (ירון אליאס, דיני ביטוח, שם בעמ' 680).
סבורני כי בענייננו, המבטחת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי קיימה, בעצמה או באמצעות סוכן הביטוח מטעמה, את שתי החובות האמורות:
נקבע בפסיקה, כי בעוד שאין באפשרות התובע (המבוטח), מטבע הדברים, לספק ראייה תומכת לטענתו שלא קיבל את הפוליסה לידיו, הנתבעת כמבטחת יכול בנקל ובעלויות זניחות לדאוג לכך שתהיה ברשותה אסמכתא שהפוליסה נשלחה למבוטחה, ובכך לסתום את הגולל על התדיינות בשאלה האם הגיעה הפוליסה לתובע והאם ידע התובע אודות התנאי (ת"א (שלום ת"א), 40954/04 נשיא נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (2007) פורסם במאגרים המשפטיים).
והנה בענייננו - אין בידי הנתבעת כל אסמכתא שהיא - לא מזכר על שיחה טלפונית, לא תרשומת, לא תיעוד משלוח בפקס, בדואר, במייל או בכל אמצעי אחר ולא כל מסמך שהוא החתום על ידי התובעים - לכך שהוסכם שהפוליסה תחיל הגבלת גיל ושהנתבעים וידאו שהמבוטח (התובעים) ערים לתנאי זה ולהשלכותיו, ולכך שהפוליסה - המקורית או המחודשת - שבה צוין סייג הגיל, נמסרה למבוטח.
המסמך היחיד בו אוחזים הנתבעים, הוא טופס הצעת ביטוח אשר נערך על ידי ראובן מלול שהינו מנהל סוכנות הביטוח של הנתבע מס' 1 (להלן "מלול"), וזאת בכל הנוגע לתקופת הביטוח הראשונה, כאשר על גבי טופס זה סימן מלול במקום המתאים כי ינהג ברכב נהג שגילו 24 ומעלה (להלן "טופס ההצעה").
...
נמצא, כי מדובר במקרה בו אין בידי הנתבעים הצעת ביטוח החתומה על ידי המבוטח וגם לא כל אסמכתא כתובה או ראיה מספקת לכך שבמסגרת המשא ומתן בין הצדדים, הוסכם על הגבלת הגיל בפוליסה. מקרה כזה, על פי הפסיקה, בו להתקשרות בחוזה הביטוח לא קדמה הצעת ביטוח שנחתמה על ידי המבוטח, חלה חובת הווידוא ביתר שאת (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט (2) 749). על כן ולכל הפחות, היה מקום לצפות שיערך תיעוד כלשהו לאותה שיחה טלפונית שעל פי טענת הנתבעים על בסיסה הונפקה הפוליסה האמורה. בהעדר תיעוד ולו מינימאלי, לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה של חובת הגילוי והווידוא. "
"גם את קיום חובת המסירה של הפוליסה למבוטח, לא הוכיחו הנתבעים. כאמור, הנטל להוכיח כי הפוליסה הומצאה למבוטח רובץ על המבטח, וודאי כאשר הוא מבקש להסתמך על תניה מגבילה המופיעה בפוליסה. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי אין להסתפק בעדות בדבר הנהלים הכלליים של המבטח בנוגע להמצאת פוליסות, אלא יש להראות שהפוליסה הגיעה אל המבוטח הספציפי (ירון אליאס, דיני ביטוח, שם בעמ' 680).
התובעת עמדה בעדותה על טענתה כי פוליסת הביטוח המקיף לא נמסרה לה, לא הפוליסה הראשונה ולא פוליסת החידוש. הנתבעים לא הביאו ולו בדל של ראיה לכך שהפוליסה נמסרה למבוטח - לתובעים או למי מהם. העדים מטעם הנתבעים - מלול וצהלה - אינם מעידים אלא רק על הנהלים הכלליים הקיימים במשרד סוכן הביטוח לגבי כלל הלקוחות - ולפיהם צהלה דואגת לשלוח לכלל הלקוחות את פוליסת הביטוח ולוודא שהם קיבלו אותה. צהלה אישרה בעדותה כי היא איננה זוכרת האם במקרה הספציפי נשוא ענייננו היא בכלל טיפלה בפוליסה, האם היא שלחה לתובעים את הפוליסה והאם וידאה כי קיבלו אותה, וכל הנאמר על ידה בתצהירה בעניין זה הוא "שבלונה" אשר חלה כנוהל עבודה לגבי כל לקוח (עמ' 17 שורה 24, עמ' 18 שורות 1-28 לפרוטוקול). גם משנשאלה צהלה האם מעולם לא הפרה את נהלי העבודה, היא השיבה: "בדרך כלל לא" (עמ' 18 שורות 5-6 לפרוטוקול).
כאמור, אין די בעדות על נהלים כלליים, בלא כל ראיה למסירת הפוליסה במקרה הקונקרטי, כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל בעניין זה על המבטחת. "
