תא (ת"א) 2394-06 חג'ג שי נ' חג'ג עוזי ואח'
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 7/4/2013
על ידי כב' השופטת: חדוה וינבאום וולצקי
עניינו של פסק הדין: מי אם בכלל אחראי לנזקי הגוף שנגרמו לילד בן שלוש שנפצע ממכונה למיון פרחים?
רקע: התביעה הוגשה כנגד 4 נתבעים: נגד אביו של הילד שנפגע, חברת הביטוח ממנה רכש האב פוליסת ביטוח לחבר מושב, החברה אשר ממנה רכש האב את המכונה (שבינתיים נמחקה והתביעה נגדה בוטלה) ונגד המכון להנדסה חקלאית, אשר יצר את אב הטיפוס של המכונה. לאחר שהושגה פשרה במהלך הדיונים עם חברת הביטוח נותרה והמשיכה להתברר אך ורק התביעה נגד המכון להנדסה חקלאית ששלח ביו היתר הודעת צד ג' נגד הוריו של הילד שנפגע.
בית המשפט דחה את התביעה נגד המכון להנדסה אזרחית.
מתוך פסק הדין:
"האחריות המיוחסת למכון הינה בעיקרה מכוח עוולת הרשלנות. על מנת לבסס אחריות בגין עוולה זו על התובע להוכיח התקיימותם של ארבע: 1. קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית 2. הפרה של אותה חובת זהירות 3. נזק ו- 4. קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. (ראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד לט(1) 113).
....
המכון אינו הבעלים של המכונה ומעולם לא היה. המכון הוא אשר המציא את הפטנט למכונה ואולם בעליה של המכונה הייתה חברת מגוף שהיא זו אשר יצרה את המכונה ושיווקה אותו לצרכנים ולאחר מכן אביו של התובע. בנוסף, היתכנות הנזק איננה מתיישבת יותר עם מעשיו או מחדליו של המכון, מאשר עם התנהגות הוריו של התובע כפי שיובהר בהמשך.
על כן משלא הוכיח התובע כי שלושת התנאים המצטברים מתקיימים לא ראיתי מקום להורות על היפוך נטל הראיה. מכאן שיש לבחון האם הוכיח התובע כי המכון התרשל כלפיו.
אב הטיפוס יוצר עם הגנה על המסורים שבהם נשקפה סכנה גם לאנשי המכון בעת הדגמת פעולת הפטנט שהמציאו. בכך אין כדי לסתור את טענת הנתבעת כי בעת היצור המסחרי על היצרן לעמוד בכל דרישות החוק וכי אם זה האחרון לא עמד בהן אין מקום להטיל אחריות על ממציא הפטנט עצמו."
"פסק דין זה אינו דומה למקרה דנן. בפרשת אלי רון הוטלה על הנאשם אחריות בשל היותו הבעלים של החברה ששיווקה את השיטה והוא היווה למעשה יצרן לכל דבר ועניין וחרג לגמרי מהגדרתו כממציא בלבד. בית המשפט מצטט מתוך עדותו של רון עצמו כך: "...גם שיווקתי וגם תכננתי וגם לקחתי אחריות בזמן הביצוע ופיקחתי על כל יציקה ויציקה כולל המבנה שהתמוטט..."
עוד הפנה ב"כ התובע לע"פ (ת"א) 71198/00 בר אילן נ' מדינת ישראל, מיום 11.10.01 מפי כב' השופטת ד. ברלינר (כתוארה אז). פסק דין זה עסק בין היתר בתכנון לקוי של גשר אשר התמוטט שעה שצעדו עליו מאות ממשתתפי "המכביה". נסיבותיו של פסק דין זה אינן רלוונטיות לענייננו. שם דובר על מי שתכנן את הגשר לצורך ספציפי ידוע ונדרש לתכנן מוצר מוגמר על כל נתוניו. המתכנן בפרשת "המכביה" יכול להיות משול למתכנן הסופי של המכונה בחברת מגוף. לעומת זאת, המכון תכנן רק אב טיפוס ולא מוצר מוגמר ועל כן לא היה אחראי על תכנון המכונה לשיווק לצרכן אלא כאמור אך ורק על המצאת הפטנט והעברת הידע ליצרן, היינו לחברת מגוף.
מכאן שאף חובת זהירות מושגית לבטיחות המכונה לא קמה על המכון.
למעלה מן הצורך אציין כי אף אם הייתי מכירה בחובת זהירות מושגית של המכון כלפי משתמשי קצה במכונה – גם אז לא הייתי מכירה באחריות המכון במקרה זה. המכון לא היה צריך לצפות שילד בן שלוש שנים יסתובב ליד מכונה חקלאית דוגמת זו ללא ליווי של מבוגר. אין מחלוקת כי לתובע לא צריכה הייתה להיות גישה למכונה. אביו של התובע היה צריך לדאוג לנעילת דלתות המחסן, מקום בו הוצבה המכונה. זאת ועוד, הוריו של התובע היו צריכים להשגיח על התובע ולא לאפשר לו להסתובב לבדו בשטחים הפתוחים בחצר המשק. מצב דברים קיצוני כל כך לא צריך היה המכון לצפות גם אם הייתי סבורה כי חלה עליו חובת זהירות מושגית כלפי משתמשים במכונה.
בהקשר זה יוער עוד כי אף העדים מטעם התובע הודו בחקירתם כי כפתורי ההפעלה הותקנו על ידי החשמלאי שהתקין את המכונה מטעמה של מגוף. אף הם הסכימו שאין מדובר בחלק אינטגראלי של המכונה. על כן גם מטעם זה אין מקום להטלת אחריות על המכון.
לסיכומה של נקודה זו אני קובעת כי התובע כשל בהוכחת אחריותו של המכון ברשלנות. משלא הוכיח התובע כי על המכון מוטלת חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית כלפיו, הרי שדין תביעתו להידחות בעילת הרשלנות.
גם בעילה של הפרת חובה חקוקה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, מצאתי לדחות את התביעה. שוכנעתי כי תפקידו של המכון התמצה בהמצאת הפטנט וכי מגוף הינה היצרן של המכונה כמשמעו בחוק. מכאן שאין להטיל על המכון אחריות מכוח החוק."
