רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ ומגדל חברה לבטוח בע"מ נגד אבי בוטרשווילי
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 8/4/2013
על ידי כב' השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי שלא להתיר למבטחות להביא ראיות לסתור את הקביעות הרפואיות של הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל?
בית המשפט העליון קיבל את הערעור של המבטחות
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהוריתי על הגשתה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי רשות זו. דין הערעור להתקבל.
אין צורך לחזור בהקשר דנא על שלל האסמכתאות שקבעו, שוב ושוב, כי מתן היתר להביא ראיות לסתור קביעה רפואית על-פי דין, שמור למקרים יוצאי דופן ואין לאפשר זאת באורח שיגרתי, על מנת שלא תסוכל כוונת המחוקק, לפיה כאשר הנכות נקבעה על-פי דין תשמש קביעה זו גם בתביעה שעל-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ככלל, היתר להביא ראיות לסתור יינתן כאשר מתברר שנפל פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הרשות המוסמכת לקבוע את הנכות על-פי הדין (במקרה שלנו, ובדרך כלל, הכוונה לוועדות הרפואיות שמטעם המוסד); או כאשר קיימים טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שהנכות שנקבעה אינה משקפת את המצב לאשורו (בין אם לא נבחנו נתונים הנוגעים לתקופה שקדמה לתאונה הנדונה, בין אם לא נשקלו נתונים שהתגבשו לאחר מועד אותה תאונה).
במקרה דנא, כאמור, אירעה למשיב תאונת דרכים נוספת, כחמישה חודשים לאחר מועד התאונה שבגינה הוגשה תביעת הפיצויים לבית משפט קמא. בית המשפט המחוזי מצא כי מדובר בתאונה קלה שלא הותירה אותותיה ועל כן לא היה בכוחם של המסמכים הנוגעים לה לשנות את החלטת הוועדה הרפואית. לאחר עיון בחומר שלפני מצאתי שאיני יכול להצטרף למסקנה זו.
על-פי האמור בשורה של מסמכים רפואיים, המשיב התלונן על חבלה בצוואר ובגב התחתון ועל החמרה במצבו הנפשי עקב התאונה השניה(ראו קובץ המסמכים שצורף לבקשה דנא כנספח ט' שלה). אין מדובר במסמך בודד, אלא בשורה של מסמכים, שנערכו בתקופה של מספר חודשים לאחר התאונה השניה, שהתלונות המפורטות בהם נקשרות במפורש לתאונה זו. תלונות אלה, כאמור, מתייחסות הן לכאבי הגב והצוואר (וכזכור, הנכות האורטופדית שנקבעה למשיב על-ידי המוסד התייחסה לעמוד השדרה הצווארי), הן להחמרה במצב הנפשי. אכן, אין לשלול את האפשרות שבסופו של דבר חלפו השפעות התאונה השניה ואין להן השלכות על הנכויות הצמיתות שנקבעו למשיב. ואולם, איני סבור שניתן לקבוע זאת ללא בירור רפואי מוסמך ואין לאמץ את טענת המשיב לפיה התאונה השניה לא הותירה בו אותותיה, גם נוכח המפורט להלן.
לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה שהמשיב לא היפנה את הוועדות הרפואיות לדבר קיומה של התאונה השניה. בתשובת המשיב לבקשה להביא ראיות לסתור ולבקשת רשות הערעור נאמר בעניין זה, כי בכוחן של הוועדות היה לאסוף את כל החומר הרפואי ולאתר בעצמן את המסמכים הנוגעים למצבו שלאחר התאונה השניה. ואולם, כאשר הנפגע אינו פורש ביוזמתו את כל החומר הרפואי שיכול להיות רלבנטי בפני הגוף האמור לקבוע את נכותו, יכול מחדל זה לחזק את המסקנה שלפיה לאותו חומר יש משקל פוטנציאלי בכל הנוגע לקביעת הנכות. במקרה הנדון האפשרות האמורה מתחזקת עוד לרקע תוכנו של תצהיר, הערוך כ"תצהיר בריאות" לפי תקנה 2(א)(2) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, עליו חתם המשיב בפני בא-כוחו, ביום 19.11.2009, שמונה ימים לאחר מועד התאונה השניה. והנה, בתצהיר זה נזכרת רק התאונה הראשונה. לא ברור האם בסופו של דבר נעשה שימוש בתצהיר זה (בניגוד לנטען על-ידי המבקשות, נראה שהתצהיר לא צורף לכתב התביעה, שכן לא התבקש מינוי מומחים נוכח קביעות המוסד; מנגד - המשיב לא טרח להתייחס לסוגיה זו בתשובתו לבקשה). גם אם בסופו של יום לא עשה המשיב שימוש בתצהיר במסגרת הליך משפטי, עצם העובדה שהוא לא טרח להזכיר בו תאונת דרכים נוספת שאירעה לו ימים ספורים קודם לכן, שעל הפגיעות שנפגע בה התלונן בפני רופאיו ממש באותם ימים (ראו למשל מסמכים רפואיים מיום 18.11.2009 ומיום 24.11.2009), מעוררת חשש כבד שמא לא בכדי השמיט המשיב כל התייחסות לתאונה השניה מההליכים שניהל במסגרת המוסד.
כאמור, עניין זה משתלב בעובדה שהמשיב לא היפנה את הוועדות הרפואיות לעצם אירוע התאונה השניה ולחומר הרפואי הקשור בה. המשקל המצטבר של הנתונים האמורים אינו יכול שלא להביא למסקנה כי המשיב הסתיר מידע מהוועדות (ראו לעניין הסתרת מידע השקולה לתרמית: יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 502, ה"ש 328 (מהדורה שלישית, 2005)).
נמצא, שאת בקשת המבקשות להתיר להן להביא ראיות לסתור יש לקבל לא רק מהטעם שלא עמדו בפני הוועדות הרפואיות נתונים על שינויים אפשריים במצב המשיב מאז התאונה, אלא גם כיון שעובדה זו נבעה מהתנהלות המאופיינת בהסתרת מידע מצד המשיב. אין די באמירה לפיה בידי הוועדות היתה האפשרות לאסוף חומר בעצמן. חובת תום הלב המוטלת על מי שמבקש להסתמך בתביעתו על נכויות שנקבעו לו על-פי דין, מחייבת אותו לגלות מיוזמתו לרשות המוסמכת מידע העשוי להיות רלבנטי להחלטה בעניינו.
נמצא, כי יש משמעות לעובדה שהחומר הרפואי המתייחס לתאונה השניה לא עמד לנגד עיני רופאי הוועדות הרפואיות של המוסד שדנו בעניינו של המשיב. אין לשלול מראש את האפשרות שלא תהיה לחומר הרפואי האמור כל תרומה לבחינת נכויותיו של המשיב שנגרמו לו בתאונה הראשונה, שכן בעקבות התאונה השניה הוא התלונן, שוב ושוב, על החמרה ממשית במצבו הנפשי (וכידוע, היקף השלכותיו של אירוע מסוים על מצב נפשי, שגם לפניו לא היה מאוזן, אינו תלוי בהכרח בעוצמת הפגיעה הפיזית שנגרמה באותו אירוע). אוסיף, כי גם לחלק מהנכות הנוירולוגית שנקבעה למשיב (זו שלפי סעיף 29(11) לתוספת) יש זיקה למצב הנפשי. זאת ועוד, בעקבות התאונה השניה התלונן המשיב על כאבים בצוואר, וכזכור, נכותו האורטופדית נקבעה בגין מצב עמוד השדרה הצווארי.
מסקנתי היא, אפוא, שיש מקום להתיר למבקשות להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד בכל הנוגע לנכויותיו של המשיב בתחום הנפשי, האורטופדי והנוירולוגי."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
