רע"א 272/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד פנחס פרץ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 11/4/2013
על ידי כב' השופט: י' דנציגר ובהסכמת השופטים ע' פוגלמן וי' עמית
מייצגים: חברת הביטוח עו"ד מ' תגר והמבוטח מיוצג ע"י עו"ד ח' קליר; עו"ד ש' סביון; עו"ד ר' מליק
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של חברת הביטוח על פסיקת המחוזי שקיבל את ערעורו של המבוטח על פסיקת השלום שפטרה את חברת הביטוח מחובת תשלום תגמולי הביטוח בשל שריפת עסק לציוד בילוש ואבטחה בטענה שהמבוטח הפר את חובת הגילוי והיה מעורב באירוע השריפה?
רקע: חברת הביטוח ביססה את בקשת רשות הערעור על שתי טענות עיקריות:
בית המשפט העליון קיבל את הערעור בכל הנוגע לטענתה של חברת הביטוח לעניין היעדר ההכרעה בטענותיה בדבר הפרת חובת הגילוי מצד המבוטח. נקבע, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום אשר ידון ויכריע בטענתה של חברת הביטוח בעניין זה, בנוסף לטענות הבוטח לעניין גובה הנזק ושיעור הפיצוי.
מתוך פסק הדין:
"לאחר עיון בפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, בבקשה ובתשובה, סבורני כי רק טענתה הראשונה של המבקשת – לפיה אף אחת משתי הערכאות קמא לא דנה ולא הכריעה בטענת המבקשת להפרת חובת הגילוי מצד המשיב – מצדיקה התייחסותנו. לגופה של הטענה, סבורני כי בנסיבות העניין נגרם למבקשת חוסר צדק דיוני, ולכן אציע לחבריי שניתן רשות ערעור ונקבל את הערעור, כך שהתיק יוחזר לבית משפט השלום שידון ויכריע בטענה זו לגופה.
בפתח הדברים אבהיר בקצרה מדוע טענתה השנייה של המבקשת – לפיה לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו של בית משפט השלום – אינה מצדיקה לטעמי מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כידוע, בקשת רשות ערעור אינה ערעור בזכות, והיא תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו, למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי213-211 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)].
השאלה האם עמדה המבקשת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח שהשריפה שפרצה בעסקו של המשיב הינה תוצאה של הצתה, כמו גם שהמשיב היה מעורב בהצתה, הינה שאלה עובדתית ונקודתית הנטועה בעובדותיו הספציפיות של המקרה. מעת שהשאלה נדונה והוכרעה בשתי ערכאות – ובהיעדר השלכה רוחבית החורגת מנסיבות המקרה – הרי שהשאלה אינה מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף ב"גלגול שלישי". עצם העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בנקודה זו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, וכפועל יוצא הגיע גם למסקנה משפטית שונה, אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש.אנפה בע"מ(30.1.2013) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקאות 10-9; רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ(3.2.2009)]. אכן, ההלכה הינה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה [ראו, למשל: ע"א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ, פ"ד מד(2) 837 (1990)]. יחד עם זאת, תפקידה של ערכאת הערעור הינו לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית ונתונה לה בעניין זה סמכות רחבה, ובוודאי שאין לקבוע כלל גורף לפיו בכל פעם שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה ומתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני(6.12.2004) בפסקה ד(2)(ג)]. זאת ועוד, אף אם אניח לצורך הדיון – מבלי לקבוע מסמרות בעניין – כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום, הרי אין בכך כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי", שהרי מדובר לכל היותר בשאלת יישומן של ההלכות הנוגעות להתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית על המקרה הספציפי [ראו, למשל: רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה(4.1.2007) בפסקאות 17-15].
אשר לטענתה הראשונה של המבקשת – לפיה שתי הערכאות קמא לא דנו, וממילא לא הכריעו, בטענתה כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח לנוכח הפרת חובת הגילוי מצד המשיב בדבר עברו הביטוחי – סבורני כי קיימת לגביה הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". סבורני כי למבקשת נגרם חוסר צדק דיוני אשר עולה כדי עיוות דין בנסיבות העניין, ולכן יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום שידון ויכריע בטענה זו לגופה [השוו: רע"א 2063/11 פלונית נ' פלוני(23.10.2011); בן-נון וחבקין218-216].
כאמור, המבקשת טענה לפני בית משפט השלום שתי טענות הגנה על מנת להצדיק את סירובה לשלם למשיב את תגמולי הביטוח. טענת המבקשת בדבר הפרת חובת הגילוי מצידו של המשיב נטענה כטענה עצמאית העומדת על רגליה שלה בנפרד מהטענה בדבר מעורבותו של המשיב בשריפה, ואף המשיב בתשובתו לבקשה דנן אינו חולק על כך שהובאו עדים וראיות לעניין זה. בית משפט השלום לא מצא לנכון להכריע בפסק דינו בטענה זו, לנוכח קביעתו כי המבקשת הוכיחה את טענת ההגנה השנייה שהעלתה, לפיה המשיב היה מעורב באירוע השריפה. בית המשפט המחוזי לא דן אף הוא בטענה זו, על אף שהמבקשת הדגישה בתשובתה לערעור כי ככל שיתקבל ערעורו של המשיב (שנסב כולו על הקביעה שהוא מעורב בשריפה) יהיה מקום להכריע בטענותיה בדבר הפרת חובת הגילוי. בית המשפט המחוזי התעלם מטענה זו ולא התייחס אליה כלל בפסק דינו. הנה כי כן, מדובר בטענה שנטענה על ידי המבקשת מן הרגע הראשון ולאורך כל הדרך ואשר לא הוכרעה לגופה בשום שלב. בנסיבות אלה, מעת שקיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב בכל הנוגע לטענתה האחת של המבקשת (ובעובדה זו כשלעצמה אין, כאמור, כל פגם) היה על בית המשפט המחוזי להורות על החזרת הדיון בטענתה השנייה לבית משפט השלום. משלא עשה כן בית המשפט המחוזי והחזיר את הדיון רק לצורך שאלת גובה הנזק, סבורני כי לא מדובר אך ורק בטעות (שאינה מהווה טעם מספיק למתן רשות ערעור) אלא מדובר בחוסר צדק דיוני שעולה כדי עיוות דין שלא ניתן להתעלם ממנו [השוו: בן-נון וחבקין227-225].
ודוק, איני סבור שנפל פגם בהתנהלותה הדיונית של המבקשת במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי, ואיני סבור שיש לראותה כמי ששמרה על "קלף" לעת מצוא כטענת המשיב. אכן, המבקשת הייתה רשאית לבקש מבית המשפט המחוזי במסגרת תשובתה לערעור המשיב (ומבלי להגיש ערעור שכנגד) לשנות את הנמקתה של הערכאה הדיונית מבלי לשנות את תוצאת פסק הדין [ראו: בן-נון וחבקין408], אך סבורני כי די בכך שהמבקשת העלתה טענה זו במפורש בתשובתה לערעור ובכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס בכלל לטענה זו בפסק דינו כדי להקים עיוות דין המצדיק החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם הכרעה בטענה.
טרם סיום, ולמען הסר ספק, יובהר כי איני מביע כל עמדה לגופה של הטענה, וייתכן בהחלט שבית משפט השלום יראה לנכון לדחותה לגופה בסופו של יום. קביעותיי בשלב זה מוגבלות למישור הדיוני ואין בהן כדי להשליך על הדיון המהותי. "
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
