תאק (ת"א) 6855-11-10 חיים קליר ושלום סביון נ' בייטמן הנדסה בע"מ
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 21/4/2013
על ידי כב' השופט: משה סובל-שלום ת"א
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המבוטח בתשלום שכ"ט עורך דין בסך 737,403 ₪ בגין ייצוג שניתן לו בתביעה אשר הוגשה נגדו וכנגד נתבעים נוספים בסך של למעלה מ-57 מיליון ₪?
רקע: לא היתה מחלוקת בדבר חובת המבוטח בתשלום יתרת שכר הטרחה הבסיסי אותו התחייב לשלם במסגרת ההסכם בסך של 25,000$. המחלוקת במהותית הנוגעת לחלק הארי של התביעה – סוגיית זכאותם של עורכי הדין לתגמול הבונוס הקבוע בהסכם, ע"ס 150,000$.
הסכם שכ"ט במקרה של סיום התיק לאחר הגשת כתב הגנה: שכר טרחה בסיסי: סך של 90,000$ (פירוט תשלומים)בתוספת בונוס אשר ישולם לפי התוצאות:
א. 150,000$ היה והמבוטח לא יחויב בדבר.
ב. 100,000$ אם המבוטח יחויב בסכום של עד 200,000$
ג. 80,000$ אם המבוטח יחויב בסכום שבין 300,000-200,000$
ד. 60,000$ אם המבוטח יחויב בסכום שבין 300-400,000$
ה. 20,000$ אם המבוטח יחויב בסכום שבין 500,000-600,000$
ו. 10,000$ אם המבוטח יחויב בסכום שבין 600-700,000$
אם המבוטח יחויב בסכום העולה על 700,000$, לא ישולם כל בונוס.
בית המשפט חייב את המבוטחים לשלם לעורכי דינם סך של 100,000 $.
מתוך פסק הדין:
"לצורך הכרעה בתביעה סבורני שיש לקבוע ראשית האם אכן, כטענת הנתבעת, באה חברת הביטוח בנעליה, וכפועל יוצא מכך האם יש לראות את חיובה של חברת הביטוח במסגרת הסכם הפשרה כחיוב הנתבעת עצמה.
תשובה חיובית לשאלה מקדמית זו תוביל בהכרח לדחיית התביעה. מענה שלילי מביא לצורך להכריע בשאלות נוספות: -
א. פרשנות ההסכם - האם הותנה תשלום הבונוס לתובעים בהסכם בחיוב הנתבעת עצמה באופן השולל את זכאותם במידה והתשלום יבוצע על ידי חברת הביטוח;
ב. האם מתקיים התנאי לפיו "לא חויבה הנתבעת בדבר" ומהו שיעור הבונוס לו זכאים התובעים."
"אין מקום לטעמי לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה, ואין לראות את חיובה של חב' הביטוח בתשלום 1.9 מיליון דולר כחיוב הנתבעת עצמה, אשר היה מאיין את זכאותם של התובעים לבונוס."
"סבורני כי צודקים התובעים בטענתם כי נוסח ההסכם ברור ולא מצוין בו כל סייג המאיין את זכאותם לבונוס במידה וחיוב זה ישולם באמצעות או על ידי חברת הביטוח.
לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת בכל הנוגע להחלת כלל הפרשנות כנגד המנסח באשר לנוסח הסכם שכר הטרחה. הנתבעת הייתה מיוצגת בהליכי המו"מ בין הצדדים טרם ההתקשרות ביניהם על ידי רקם, ואין מחלוקת כי בין הצדדים הוחלפו מספר טיוטות עד לגיבושו המוסכם של הסכם שכר הטרחה [נספחים 8-9 לתצהיר הנתבעת]. אין בטיוטות אלה כל דרישה של הנתבעת להחריג את זכאותם של התובעים לבונוס במידה וישולם סכום כלשהו על ידי חברת הביטוח, אף שמובן כי לא הייתה כל מניעה מצדה של הנתבעת להעלות דרישה מסוג זה.
הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות סמנכ"ל החברה אייל כהן אשר השתתף על פי עדותו בפגישות לקביעת שכר הטרחה עם התובעים ויכול היה לשפוך אור על ההסכמות שהיו בין הצדדים. כידוע, הכלל הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהינה בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היא הייתה פועלת כנגדו (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר בע"מ מ"ד(4) 602).
זאת ועוד, התנהגות הצדדים לאחר חתימת החוזה מהווה אף היא כלי פרשני מהמעלה הראשונה (ע"א 376/76 פקיד השומה, ירושלים נ' אריזנדה לא(1) 436, 441; ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין מב(1) 286). אין מחלוקת כי ההתקשרות בין הצדדים נמשכה מס' שנים עד לחתימת הסכם הפשרה, במהלכן היה קשר שוטף בין הצדדים. בשום שלב לא העלתה הנתבעת דרישה כי תשלום הבונוס יסוייג בתנאי כי הנתבעת תישא בחיוב בעצמה.
עניין זה אף אינו סביר לאור הערכות הסיכון של התובעים שנשלחו לנתבעת בשנים 2007-2008 ובהן צויין כי החיוב שבו היא עשויה להיות מחוייבת הינו בגבולות הכיסוי הביטוחי, כלומר עד לסכום של 3.5 מיליון דולר או מעט מעבר לו [נספח 5 לתצהיר הנתבעת]. מובן כי במצב דברים זה הנתבעת היתה מפעילה את חברת הביטוח.
רקם העיד כי "בהסכם השכר הטרחה הצדדים לא הביאו בחשבון הפעלת חברת הביטוח". לשיטתו הנתבעת קבעה תקרת 700,000$ לתשלום הבונוס מתוך הנחה של הנתבעת כי תהיה מוכנה לשאת בסכום זה מכיסה ובלבד שלא תידרש להפעיל את חברת הביטוח, עקב העלות הגבוהה שתיגרם לה בגין העלאת הפרמיות העתידיות [סעיף 17 לתצהירו] על כך חזר גם בעדותו בפני (דיון מיום 6.1.03 עמ' 22-23).
גם אם אקבל את גישת הנתבעת כי עד לגובה של 300,000$ התכוונה לשאת בעצמה התכוונה לשאת ממקורותיה שלה ללא הפעלת הביטוח (לאור העובדה שהשתתפות העצמית לבדה עמדה על סך של 250,000$), לא שוכנעתי כי ניתן להסיק מכך שכוונת הנתבעת הייתה לשאת בכל תשלום מעבר לכך ממקורותיה שלה בלבד, ומבלי שישולם סכום כלשהו על ידי חברת הביטוח.
בעדותו בבית המשפט אף אישר רקם כי הנתבעת לא הגבילה את סכום הפשרה לסך של 700,000$ וציין "ברגע שהבנתי שחברת הביטוח הולכת לשלם כסף לצורך העניין בכל סכום שהוא מעל חצי מיליון, 700 אלף דולר באמת כבר לא מעניין אותי כמה חברת הביטוח משלמת כל עוד זה בטווח הכיסוי... כל עוד זה פחות מ-3.5 מיליון הסכום המדויק לא מעניין אותי"
...
מכאן שזכאות התובעים לבונוס קמה מעצם דחיית התביעה כנגד הנתבעת ללא כל קשר לסכום החיוב בו תישא חברת הביטוח במקומה.
האם מתקיים התנאי לפיו "לא חויבה הנתבעת בדבר":
כאמור, אין מחלוקת כי בין הנתבעת לחב' הביטוח הוסכם כי סכומים שתשלם בגין שכר טרחה והוצאות משפט יקוזזו מסכום ההשתתפות העצמית.
הנתבעת צירפה את פוליסת הביטוח אשר הוצאה לה ע"י חברת הביטוח בשנת 2006 בה נקבע כי בהיעדר חיוב של חברת הביטוח בגין התביעה תזוכה הנתבעת בסך של 15% מפרמיית הביטוח (נספח 18 עמ' 29). לשיטתה הפסד החזר זה הינו בסך של 145,000$. רקם אישר בעדותו כי היקף הפוליסה היה שונה וגובה הכיסוי עמד אף היה גבוה יותר של 7.5 מיליון דולר וכי לא מדובר בפוליסה זהה לזו אשר בוטחה בה הנתבעת. הנתבעת לא צירפה כל ראיה באשר לגובה הסכום בו חויבה בפועל ואף לא צירפה כל ראיה לטענותיה על נזקים נוספים כגון פרמיות גבוהות יותר שבהן חויבה לפי הטענה בשנים לאחר מכן או לנזקים אחרים.
לאור האמור לדעתי אין להכיר בנזקים אלה כחיובים בהם נשאה הנתבעת.
עם זאת הנתבעת חויבה בתשלום שכר טרחה בסך 90,000$, וגם תשלום הבונוס הינו חלק מחיובה של הנתבעת במסגרת ההשתתפות העצמית.
סעיף ב 2(ב) להסכם קובע כי התובעים יהיו זכאים לבונוס בסך של 100,000$ "היה וחברתכם תחויב בסכום של עד 200,000$".
לכאורה היה מקום להפחית מסכום ההשתתפות העצמית בנוסף לסכום של 90,000 $ גם את שכר הטרחה כבונוס, כפי שייפסק בתיק ואולם התוצאה לא הייתה משתנית, שכן גם אז הייתה הנתבעת מחוייבת על פי המדרג שבסעיף ב2 (ב) , להסכם שבין הצדדים."
