נטל ההוכחה לקיומה של תאונת דרכים

ע"א 4574/11 וערעור שכנגד עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד ואח' נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 19/5/2013

על ידי כב' השופט: י' עמית ובהסכמת השופטים י' דנציגר וא' שהם      

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור והערעור שכנגד על פסיקת המחוזי לפיה נדחתה תביעת עזבונו של אדם שנפטר בעת נהיגה הואיל ונקבע שמדובר ככל הנראה באירוע של כשל בריאותי שגרם לאובדן השליטה ברכב ולא בתאונת דרכים?

רקע: חברת הביטוח ערערה על חישוב הנזק בערעור למקרה שבו היה נקבע, כי אכן מדובר בתאונת דרכים.

בית המשפט העליון דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

" על רקע מכלול הראיות שהובאו בפניו, לרבות העדר חבלות חיצוניות על גוף המנוח מיד בסמוך לאחר התאונה, הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם נקבל את חוות דעתו של פרופ' אבינדר, אשר הגיע למסקנה כי ככל הנראה המנוח לא נפטר מאירוע לבבי, הרי שחוות הדעת אינה מוציאה מכלל אפשרות כי המנוח לקה בבעיה רפואית אחרת שהיא אשר גרמה למותו תוך כדי נהיגתו במכונית. לסופו של יום, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה עד כדי הטיית מאזן ההסתברות, לאפשרות לפיה מות המנוח נגרם עקב שימוש בכלי רכב מנועי ועל כן יש לדחות את התביעה."

"אקדים ואומר, כי דין הערעור להדחות.

במישור החבות, פסק דינו של בית משפט קמא מתבסס על הראיות שהובאו בפניו ואיני רואה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידו. אציין, כי בדו"ח מד"א (נ/9) נכתב כי המנוח "נמצא ללא דופק ונשימה... אין סימנים חיצוניים לטראומה הנראים לעין". בדו"ח הפעולה בתיק המשטרה ובדו"ח בוחן התנועה נכתב כי בעת התאונה "מזג אויר נאה, ראות טובה, יום בהיר", כי לא נמצאו סימני בלימה וכי המנוח "חטף כנראה התקף לב תוך כדי נסיעה ואיבד את השליטה על הרכב וירד לשטח ההפרדה בקילומטר 151 לדרום והתנגש בגדר ההפרדה בצד שמאל של שטח ההפרדה".

בחקירתו של פרופ' אבינדר בבית המשפט, חזר המומחה ואישר כי בלי בדיקה שלאחר המוות אין באפשרותו להגיע למסקנה ודאית מה סיבת המוות.

הנה כי כן, לא נראה כי המנוח איבד שליטה על הרכב. לא היו סימני בלימה, תנאי הראות היו טובים, הכביש היה תקין, המנוח נצפה כשמכוניתו גולשת באיטיות לצד התעלה לאחר עקיפת האוטובוס, נמצא מת במכוניתו ללא סימני חבלה על גופו, וההתרשמות הראשונית של הנוכחים בזירת ההתרחשות הייתה כי נפטר שלא כתוצאה מתאונת הדרכים (אציין כי בניגוד לטענת המערערים כי לא סרבו לבצע נתיחה בגופה, אחיו של המנוח סירב לכך כפי שעולה מהודעתו במשטרה מיום 13.6.2006).

בת.א. (מחוזי חיפה) 942/04 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (25.9.2007) נידונה סיטואציה דומה לענייננו. השופטת וילנר התייחסה לשאלת נטלי ההוכחה, בקובעה כי בשלב הראשון על התובעים להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ובשלב השני, להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה. יפים לעניינו הדברים שנאמרו שם לגבי השלב הראשון (הדגשה הוספה – י"ע):

"על התובעים להראות כי נמצאו מימצאים אופיינים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השמוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 4015/99 רותם נ. מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד".

הדברים מקובלים עלי, וכאמור, משלא נמצאו בזירה ממצאים אופייניים המעידים על קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין פטירת המנוח, ניתן לקבוע כי המערערים לא עמדו בנטל הראשוני.

האמור לעיל הוא למעלה מן הצורך, באשר בשורה התחתונה יש מקום לקבל את טענת המשיבה בגין גובה הפיצוי בסך 500,000 ₪ שנפסק לזכות המערערים בראש הנזק של הפסד שרותי אב ובעל, סכום החורג מהמקובל. זאת, בייחוד בהתחשב בכך שהמנוח היה בן 41 בעת פטירתו, עבר ניתוח בגב, והאלמנה העידה כי "כל הזמן היו לו בעיות גב", וכי היה מתהלך בצליעה. ד"ר קרת, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי לצורך קביעת נכות המנוח בתחום זה עובר לפטירתו, העמיד את נכותו של המנוח על שיעור של 38.44% משוקלל. מחוות הדעת עולה כי המנוח סבל לאורך שנים מבעיות בתחום האורטופדי, ושנה לפני פטירתו אף נבדק לשם קביעת צורך במכשיר תמיכה לרגל ימין בגין חולשה, סבל מצניחת כף הרגל (DROP FOOT) )  וסבל מקשיים בהליכה וכאבי גב תחתון.

לעניין הסכומים הנפסקים בגין שירותי אב ואם נאמר על ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ' ד"ר אילנה שלזינגר(30.5.2010):

"כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ₪ (הדגשה הוספה – י"ע).

משכך, ולאור האמור לעיל, אני סבור כי היה מקום להפחית הפיצוי בראש נזק זה לסך של 250,000-200,000 ₪, כך שהסכום שהיה מגיע למערערים אילו נתקבלה התביעה, היה ממילא נבלע או כמעט נבלע בסכום הניכויים (השוו ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאירבפסקה 7 (7.9.2010) (להלן: עניין מאיר), שם הופחת סכום הפיצוי בגין אבדן שירותי אב מסכום של 400,000 ₪ ל-200,000 ₪, למרות שנקבע כי הבעל-האב תרם תרומה ממשית בעזרה בבית).

מנגד, אין ממש בטענת המערערים, לפיה אין לנכות את קצבאות השארים ממשטרת ישראל. המדובר בקצבת שארים שהמערערים מקבלים מכוח סעיף 28 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, להבדיל מכספים המתקבלים על פי חוזה ביטוח, ומכאן כי יש מקום לנכות את סכומי הקצבה (והשוו לעניין מאיר, שם נאמר בהתייחס לניכוי גימלאות מכוח חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעיזבון את תשלומי פנסיית השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגמלאות").

איני רואה לקבל אף את טענת המערערים לגבי גובה שכרו של המנוח. המנוח השתכר משני מקורות: הוא קיבל פנסיה תקציבית ממשטרת ישראל בסך 4,276 ₪, ובנוסף עבד באופן ספוראדי כנהג מחליף 10-4 פעמים בחודש, אצל מעסיקו בשם כמיל עלי. המערער החל לעבוד כנהג מחליף כשנה ושמונה חודשים לפני פטירתו, ומתלושי השכר ניתן ללמוד כי מיום 15.10.2004 ועד ליום 1.6.2006 השתכר שכר כולל של 20,256 ₪, דהיינו סך של 1,038 ₪ לחודש בממוצע. לטענה הספקולטיבית של המערערים, שנתמכה בעדותו של כמיל עלי, כי דווקא במועד פטירתו של המנוח בחודש יוני 2006, היה המנוח אמור לעלות בשכרו, אין אחיזה בחומר הראיות ואיני רואה ליתן משקל לתלוש השכר בגין חודש יוני 2006, אשר הוצא לאחר פטירת המנוח.

מכאן, שחישוב בסיס השכר של המערער משקף את השתכרות המנוח, ושמא אף למעלה מכך. מה עוד, שבית המשפט לא לקח בחשבון הכנסה בכוח של האלמנה, אשר עד לשנת 2005, כשנה לפני התאונה עבדה במתפרה במפעל "תפרון" והשתכרה סך של 3,000 ₪ לחודש. "

פסק הדין באתר בית המשפט.