פיצוי בחישוב שיעור נכות הקודמת לתאונה

רע"א  9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ וחיים אלי נגד אינה ליוונוב

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 28/5/2013

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת השופטים י' עמית ו י' דנציגר

עניינו של פסק הדין: מהו הסכום אותו יש לנכות מהפיצויים המגיעים לנפגעת בתאונת דרכים מחברת הביטוח  (הסובלת מנכויות שאינן קשורות לתאונה) אשר מבטא את סכומן הכולל של הגמלאות המשולמות לנפגעת על-ידי המוסד לביטוח לאומי בגין הנכויות שנגרמו לה בתאונת הדרכים?

רקע: הנפגעת בתאונה מקבלת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בסכום כולל של 477,328 ₪, בשל נכויות שונות, שלא כולן קשורות עם תאונת הדרכים הנדונה. בפסיקת השלום נקבע, כי סכום של 175,943 ₪  מבטא את סך כל התגמולים שמשולמים לנפגעת על-ידי המוסד לביטוח לאומי  בגין הנכויות שנגרמו לה בתאונת הדרכים. לפיכך, נפסק כי סכום זה ינוכה מהסכום שהוקפא בהסכמה (465,553 ש"ח), והיתרה (289,610 ש"ח) תשולם לנפגעת כחלק מהפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

כאמור, השלום פסק כי מדובר ב-175,943 ₪  (ולכך מסכימה הנפגעת), חברת הביטוח טוענת, כי התגמולים המשולמים לנפגעת על-ידי המל"ל בקשר עם הנכויות שנגרמו לה בתאונה (ושיש לנכותם מהפיצויים שעל המבקשים לשלם לנפגעת) הם בסכום של כ-410,000 ₪, באופן שעל חברת הביטוח לשלם לנפגעת, מתוך הסכום שהוקפא, סכום של 64,818 ₪ בלבד. הערעור של חברת הביטוח במחוזי נדחה ועל כן הוגש ערעור לעליון.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את דיון לבית משפט השלום

מתוך פסק הדין:

" לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובנספחיהן, המסקנה היא שיש מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור. על כן הבקשה לרשות ערעור תידון כאילה ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה.

פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לפני שנפסקה ההלכה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011) (להלן: ענין כלל), אשר במידה רבה הבהירה את הסוגיה שעניינה שיעור ניכוי גמלאות מל"ל, כאשר אלו משולמות לנפגע בתאונת הדרכים בגין נכות הכוללת פגימות שאינן קשורות לתאונת הדרכים וכאשר לא נקבע על-ידי המל"ל קשר סיבתי בין הנכויות המוכרות על-ידו לבין תאונת הדרכים. אלא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר פרסום פסק הדין בענין כלל, מבלי שההלכה שנקבעה בעניין כלל יושמה בגדרו. זאת ועוד, המקרה דנא מעורר אף את השאלה, שגם לגביה נפסקה הלכה בבית משפט זה, מי יישא בתוצאה של אי הוכחת שיעור הנכות הכוללת (במובחן מהנכות שנגרמה בתאונה) במסגרת תביעת הניזוק לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. נראה, אפוא, כי דווקא מכיוון שעסקינן בסוגיות שכיחות יחסית, יש מקום להבהיר את ההלכה, וקיימת, לפיכך, הצדקה ליתן רשות ערעור.

בפסק הדין בענין כלל סקר בית המשפט את ההיסטוריה הפסיקתית שראשיתה בפסק הדין המנחה בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350 (2003)), כך שאין צורך לחזור על הדברים. עוד הוזכר בענין כלל, כי שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המל"ל אותו יש לייחס לתאונה, ייקבע על יסוד חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט (במובחן מקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל). בתוך כך הזכיר בית המשפט בענין כלל את פסק הדין ברע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (19.8.2010), בו הובהר כי הנטל להוכיח שהנפגע מקבל תשלומים מן המל"ל וכן הנטל להוכיח את שיעורם של תגמולים אלה, מוטל לפתחו של הנתבע הטוען לניכוי, ומאידך – הנטל להוכיח כי חלק מן התשלומים אינו קשור לתאונה, ועל כן יש לנכות את תשלומי המל"ל באופן חלקי בלבד, מוטל על התובע (פסקה 10 לפסק הדין בענין כלל).

הנה כי כן, כבר עתה ניתן להיווכח, כי המשיבה (התובעת), ולא המבקשים, היא זו שהיתה אמורה להוכיח בבית משפט השלום שחלק ניכר מהתגמולים שהיא מקבלת מהמל"ל אינו קשור לתאונה (כנטען בהרחבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור), ומהו אותו חלק. על-פי הנתונים כפי שהוכחו בבית משפט השלום, באמצעות המומחים הרפואיים שהוא מינה, להבדיל מנתוני המל"ל שלא הוכחו ואין להתבסס עליהם לצורך הנדון, רק 5% מתוך הנכות המשוקללת הכוללת בשיעור 37.63% אינם מיוחסים לתאונה, והם בבחינת "נכות קודמת". זו התמונה שהתקבלה על יסוד הראיות, וככל שהמשיבה היתה מעוניינת להוכיח שנתח גדול יותר מהתמלוגים משולם לה ללא קשר לנכויות שנגרמו לה בתאונה, היה עליה להוכיח זאת, באמצעות הגשת בקשה למינוי מומחים רפואיים נוספים. זאת היא לא עשתה. בבית משפט השלום לא הוכח שיעור הנכות הכוללת של המשיבה מעבר ל- 37.63% (נתון שהתקבל על יסוד עדויות המומחים שמונו על-ידי בית המשפט), ובית המשפט לא היה רשאי לקבוע כי הנכות הכוללת עומדת על 90%, אף אם זה השיעור שנקבע על-ידי המל"ל. אך אין זו הטעות היחידה שנפלה במקרה דנא.

בענין כלל הובהרה דרך החישוב של השיעור היחסי מתגמולי המל"ל אותו יש לנכות מהפיצויים שנפסקים לנפגע בתאונת דרכים, כאשר התגמולים משולמים עבור מכלול נכויות שלא כולן נובעות מהתאונה. החישוב שנקבע בהלכה בעניין כלל שונה מהחישוב שנעשה על ידי בתי משפט השלום והמחוזי בענייננו, וגם מהחישוב הנטען על ידי המבקשים (לעניין זה ראו גם מאמרו של יועד הלברסברג "על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מתביעת ניזוק (בעקבות ע"א 1093/07 בכר נ' פוקסמן" משפטים על אתר ג 1 (תשע"א), מאמר שהוזכר בפסקה 17 בפסק הדין בעניין כלל תוך אימוץ דרך החישוב שהוצעה בגדרו).

על-פי מה שנפסק בפרשה הנ"ל, דרך החישוב הנכונה נעשית באופן הבא: משיעור הנכות הכוללת הנוכחית של הנפגע (כפי שהוכחה בבית המשפט!) יש לנכות את שיעור הנכות של הנפגע עובר לתאונה (הנכות הקודמת). היחס שבין ההפרש הנ"ל לבין הנכות הכוללת הנוכחית מבטא את שיעור הניכוי של תגמולי המל"ל. במקרה דנא, ועל פי הנתונים שהוכחו בבית המשפט, הנוסחה תיראה כך:

32.63%   =   5% - 37.63%

86.71%   =                                                                                                               

                                                                                        37.63            37.63%

כלומר, לכאורה רק 13.29% מהתגמולים (ובמקרה שלנו, 13.29%% מסכום של 477,328 ש"ח, שהם 63,437 ש"ח) אינם קשורים לתאונה. יתרת הסכום הכולל של התגמולים מבטא תגמולים בגין נכויות שנגרמו בתאונה, ועל כן יש לנכותו מהפיצויים. 

כל זאת בהנחה שנכותה של המשיבה עובר לתאונה היתה בשיעור 5% בלבד. כך אכן עולה מחוות דעת המומחים שמינה בית המשפט, וכאמור לעיל, ההלכה היא ששיעור הנכות הכוללת (כלומר הנכות שנגרמה בתאונה בצירוף הנכות שהיתה לנפגע עובר לתאונה) מוכח על ידי מומחים רפואיים המתמנים על ידי בית המשפט. ועוד יוזכר, כפי שכבר צוין לעיל, כי הנטל להוכיח שלא כל התגמולים צריכים להיות מנוכים מהפיצוי מוטל על הטוען זאת, דהיינו על הניזוק התובע (ובענייננו – על המשיבה).

במקרה דנן קיימת אינדיקציה ממשית לכך כי הנתונים הנוגעים לנכותה הקודמת של המשיבה, כפי שהם מעוגנים בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, הם חלקיים וחסרים. יש אפשרות שקיים פער ניכר ביותר בין נתונים אלה לבין המציאות. בית משפט השלום היה ער לכך כאשר ציין שנקבעה למשיבה על-ידי המל"ל נכות נוירולוגית בשיעור 30% וכי נכותה הכוללת במל"ל עומדת על 90%. בית משפט השלום הוסיף, כפי שכבר הוזכר, כי "לו נדרשה בחינה של יחסיות הנכויות אשר אינן קשורות לתאונה, עם אלה שקשורות לתאונה, היה מקום להורות על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי". אלא שבית משפט השלום ראה עצמו פטור מלהתייחס לסוגיה, ואף סבר (בניגוד לפסיקת בית משפט זה) כי המבקשים הם שהיו אמורים לבקש מינוי מומחה לבירור הנכות הקודמת של המשיבה. ואולם, מאז שניתן פסק דינו של בית משפט השלום הובהרה ההלכה, הן לעניין אופן החישוב והן לעניין נטל ההוכחה (בעניין כלל וברע"א 5670/10 שהוזכר לעיל, שבשניהם ניתנו פסקי הדין בבית משפט זה רק לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום), ועובדה זו, כמו גם החשש שייגרם עיוות דין, מצדיקים, לטעמי, את החזרת הדיון לבית משפט השלום. אגב, במקרים דומים החזיר בית משפט זה את הדיון לערכאה המבררת לאחר הבהרת הכללים שאותם יש ליישם ואופן יישומם (ע"א 4607/03 מוזיקנט נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נט(2) 381 (2005); ע"א 8322/06 פרץ נ' שמחה (13.10.2009)). אכן, כיום ברור שעל המשיבה היה לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכויותיה קודם לתאונה, כמו גם נכותה הכוללת עתה, בתחומים בהם כלל לא מונו מומחים (כגון בנוירולוגיה). היא אמנם לא עשתה זאת, אך אין לשלול את האפשרות שהדבר נבע מגישת בית המשפט, שכיום התבררה כמוטעית, לפיה יש רלוונטיות לנכות הכוללת שנקבעה למשיבה על-ידי המל"ל, ולפיה המבקשים הם שצריכים היו להוכיח את שיעור הנכויות הקודמות, וכן מהעובדה שהמצב המשפטי לא היה ברור כל צרכו בעת ניהול התיק בערכאה הדיונית.

לסיכום, כדי למנוע עיוות דין, וכיוון שהסוגיה לא נדונה על יסוד ההלכה שנקבעה בעניין כלל, הלכה שנפסקה רק לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום, אציע לחבריי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על יסוד הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולהחזיר את הנושא לדיון בבית משפט השלום. במסגרת דיון זה יהיה בית המשפט מוסמך להורות על מינוי מומחים, אם ימצא לנכון, לקבל ראיות נוספות ולשמוע את טענות הצדדים, הכל על-פי שיקול דעתו המלא. עוד אציע שלא לעשות צו להוצאות בערכאה זו.

פסק הדין באתר בית המשפט.