תק (אשד') 2333-10-11 סלביאן מינדרגיו נ' איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: לתביעות קטנות באשדוד
פסק הדין ניתן ביום: 27/5/2013
על ידי כב' הרשמת הבכירה: עפרה גיא
עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות על הסף את תביעתו של המבוטח נגד חברת הביטוח בשל נזק שאירע לרכבו וזאת על פי הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, עקב הודעה כוזבת שמסר המבוטח לחברת הביטוח בנוגע לזהות הנהג בעת התאונה?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
" לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו לעיוני ובכלל זה תמונות הנזק, דוח החוקר וכן פרוט השיחות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ואפרט להלן.
הוראות סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קובעות כדלקמן:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף23 ב' או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24 ב', או שמבוטח או המותב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח, או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".
המדובר בסעיף בחוק אשר נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות רלבנטיות בנוגע למקרה ביטוח, באמצעות סנקציה של פטור מוחלט של מבטח מחבותו. ראו לעניין זה, רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19/5/1998, (להלן: "פרשת נסרה") וכן רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס, חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 12/4/11 (להלן: "פרשת פלדמן).
בפרשת נסרה נאמר, שהמילים "בכוונת מרמה" כוללות שלושה יסודות:
1. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.
2. מודעות של המבוטח לאי נכונות או של הכזב של העובדות שנמסרו.
3. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
כן נקבע שהנטל להוכיח את שלושת היסודות לעיל, לרבות כוונת המרמה מוטל על המבוטחת אשר טוענת לפטור מאחריות בטוחית, שכן מדובר בהטלת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית ומדובר בתוצאה קשה עבור המבוטח, מאחר וישללו ממנו תגמולי הביטוח.
יחד עם זאת, בפרשת פלדמן נקבע שמקום שבו הצליחה המבטחת להוכיח את קיומם של היסוד הראשון והשני, דהיינו כי המבוטח מסר עובדות לא נכונות או כוזבות והוא עשה כן ביודעין, ולא ניתן לדעת את העובדות לאשורן, הרי שניתן לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה ובמקרה כזה עובר הנטל להבאת הראיות לכתפי המבוטח שעליו להציג את המניע למתן פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות.
מקום שבו גילה המבוטח את העובדות הנכונות או שאלו התגלו במהלך המשפט, ייקבע האם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח או שהוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.
כלומר, על המבטחת להוכיח את שני היסודות הראשונים, במקום שעשתה כן, נדרש המבוטח להוכיח שלא התקיים התנאי השלישי המפורט לעיל, דהיינו, להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הלא נכונות או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו כל קשר לכוונת המרמה (פרשת פלדמן, פסקה 9).
במקרה דנן, אני סבורה שעלה בידי הנתבעת להרים הנטל להוכיח את שני התנאים הראשונים. אומנם, טען התובע שהעובדות שנמסרו בהתייחס לאירוע הן העובדות הנכונות, אולם נוכח הסתירות שעולות מגרסתו שנמסרה כעת ובגרסתו כפי שנמסרה לחוקר, די בכך בכדי לקבוע שמדובר בעובדות כוזבות."
"כלומר, בניגוד לטענתו הראשונית של התובע בדיון לפיה אמר לחוקר כי גם בתו היתה עמו בעת הארוע והחוקר לא רשם זאת, הסתבר במהלך הדיון שהתובע נשאל באופן מפורש על ידי החוקר בנוגע להמצאותה של בתו במקום הארוע והשיב כי לא היתה נוכחת. יוער כי גרסה זו אף אינה משתלבת עם הגרסה הנוספת שנמסרה בדיון בנוגע לכך שלא ציין כי נכחה בארוע מאחר ושכח לציין זאת בפני החוקר. המדובר בגרסה בלתי סבירה ואין זה הגיוני שכאשר נשאל חודש לאחר הארוע באם הבת היתה נוכחת שכח לציין זאת וכיום לאחר למעלה משנתיים נזכר בעובדה זו ולא בכדי טרח להסתיר עובדה זו מהחוקר עת תושאל על ידו לראשונה בעניין.
סביר גם שלו התובע היה אומר לחוקר שגם הבת היתה נוכחת בעת הארוע היה החוקר מבקש לברר אף עימה את פרטי הארוע כפי שנעשה עם התובע ואשתו.
משכך, לא מצאתי מקום ליתן אימון בגרסת התובע באשר לקרות האירועים.
אוסיף כי אף גרסתה של הגברת אורלי, אשת התובע שונתה מאז שנחקרה על ידי החוקר ועד לעדותה בדיון. כאשר נשאלה לראשונה על ידי החוקר ציינה כי הגיעה עצמאית למתחם בו אירע הארוע וזאת בניגוד לגרסת בעלה לפיה הגיעו יחד למקום.
לטענת העדה, לא חשה בטוב עת פנה אליה החוקר, שכן חלתה באותה העת במחלת הנשיקה, אולם העדה לא הציגה אסמכתאות רפואיות על כך ואף העידה שבאותו יום נסעה באוטובוס לבית ספר (ככל הנראה מקום עבודתה- הערה שלי- ע.ג) ומשכך, אין באמור כל הסבר מניח הדעת לכך שמסרה גרסה שונה. לא זו אף זו, אף באם לא חשה בטוב, איני רואה בכך כל הסבר מניח הדעת לעובדה שמסרה לראשונה עובדות שונות לחלוטין מאלו שנמסרו במהלך הדיון.
התובע כאמור לעיל, ציין לראשונה שבתו היה עימם בעת קרות הארוע רק במועד הדיון כאשר נחקר בעניין. המדובר בבת בגירה ומן הראוי היה שהתובע יזמנה למועד הדיון על מנת שתשפוך אור על התרחשות האירועים ובמיוחד כאשר ידע כי הנתבעת מסרבת לפצותו בטענה שמדובר בארוע שהתרחש בנסיבות אחרות מאלו שטען להן."
