תא (ת"א) 7982-12-10 אלי עמוס דנון נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 11/6/2013
על ידי כב' השופט: רחמים כהן
עניינו של פסק הדין: האם יש ליתן למבוטח סעד הצהרתי מכוח חוזה ביטוח, לפיו הוא זכאי להמשיך ולהיות מבוטח ברכיב של אובדן כושר עבודה על ידי המבטחת?
רקע: המבוטח, עורך עיתון במקצועו, הוא המנהל והבעלים של החברה התובעת רכש בשנת 1993, כאשר שימש כדובר משרד התחבורה, פוליסת ביטוח מנהלים. שכללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי למקרה של אובדן כושר עבודה לתקופת ביטוח של 10 שנים. בשנת 1997, עברה הפוליסה ממשרד התחבורה לבעלות החברה התובעת. בשנת 2008 הועבר הטיפול בפוליסה לסוכן ביטוח מטעם המבוטחים. לאחר בדיקה שערך הסוכן הסתבר למבוטחים, כי מרכיב ביטוח אובדן כושר עבודה אינו עוד חלק מהפוליסה. המבטחת סירבה להחזיר את מרכיב אובדן כושר עבודה לפוליסה וסירבה לבקשת המבוטח לרכוש ביטוח אובדן כושר עבודה חדש. משמעות הדבר עבורו, אשר מצב בריאותו השתנה במהלך השנים, היא, כי אינו יכול או יתקשה לרכוש מרכיב ביטוחי של אובדן כושר עבודה.
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין
"הנתבעת, אשר המשיכה לגבות דמי ביטוח תחת הכותרת של "אובדן כושר עבודה" יצרה לכל הפחות אי-ודאות ביחס לתוקפו של החוזה. הנתבעת גם נמנעה מלפנות לתובע בשאלה, מה לעשות עם "התשלומים העודפים" אותם היא גובה והמשיכה להתנהל כלפי התובע כאילו דבר לא השתנה והמשיכה לגבות את אותו סכום מידי חודש בחודשו, אינה עומדת בחובות האמון ותום הלב המוגברות החלות עליה.
סוגיית המסוימות אינה עולה בע
ניינינו כיוון שמדובר בארכתו של הסכם קיים.
לטעמי, אופן התנהלותה של הנתבעת יצר הסכם חדש על פיו, מאריכה וממשיכה הנתבעת את רכיב אובדן כושר עבודה בפוליסת הביטוח.
חוזה הביטוח אינו טעון צורה מיוחדת כתנאי לתוקפו. חוזה זה, ככל חוזה אחר, נתון למשטרו של סעיף 23 לחוק החוזים, המורה כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". ואכן חוזי ביטוח רבים נכרתים בעל פה, באמצעות מכשיר הטלפון, באינטרנט, וכיוצא באלה באמצעים" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 315-316).
הפסיקה הכירה במקרים רבים בהם תשלום דמי הביטוח מהווה דרך לקיבול הצעת החידוש (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 503).
"השאלה אם נכרת חוזה חדש אם לאו, מושפעת, בין היתר, מהנחת היסוד שלפיה שליטתו של המבטח על הליך כריתת החוזה מצדיקה להטיל עליו אחריות בגין אי-ודאות ביחס לעצם כריתת החוזה או לתוכנו"(י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 505).
ככל שבכוונת הנתבעת היה להמשיך ולגבות את דמי הביטוח, היה עליה לפנות לתובע ולקבל את הנחיותיו בעניין. הנתבעת לא עשתה כן, המשיכה לגבות דמי ביטוח זהים, אך לטענתה, ביטלה את הכיסוי הביטוחי בדבר אבדן כושר עבודה. התנהלות זו אינה תקינה ואף העדה מטעם הנתבעת ציינה זאת.
יישום כל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי הנתבעת אשר המשיכה וגבתה מהתובע את דמי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, נתנה בכך "הצעה" כמובנה בדיני החוזים, והתובע, אשר המשיך ושילם את הפרמיה, ביצע בכך "קיבול" ובכך הוארך תוקף הכיסוי הביטוחי, ללא הגבלת זמן. המבטחת אינה יכולה להתנער כיום מהתחייבויותיה לאחר שגבתה דמי ביטוח במשך תקופה כל כך ארוכה תחת כותרת של מרכיב בפוליסה, אשר לטענתה, אינו עוד חלק מהפוליסה. כידוע, "דמי הביטוח (פרמיה) הם הסכומים המשתלמים למבטח תמורת התחייבותו לשלם למבוטח, בקרות מקרה הביטוח, את תגמולי הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 523). "דמי הביטוח מהווים יסוד מכונן של חוזה הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 524). "החיוב העיקרי של המבוטח על-פי חוזה הביטוח הוא לשלם את דמי הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 527). "כאשר אין המבטח יכול להצביע על הסכמה של המבוטח, מפורשת או משתמעת, להרחבת מסגרת ההרשאה, אין הוא רשאי לעשות בה כל שימוש החורג מגדרה של המטרה המקורית אשר לשמה היא ניתנה, דהיינו, גביית דמי ביטוח גרידא בגין פוליסה מסויימת" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 536). נוכח האמור, יש להעניק חשיבות מירבית לגביית כספים מהתובע, תחת הכותרת "אובדן כושר עבודה".
איני סבור, כי העברת הכספים, על ידי הנתבעת ועל דעת עצמה בלבד, לרכיב החיסכון, משפיעה על תוצאה זו.
מעבר לצורך ייאמר, שמקור נוסף למסקנה זו ולתוצאה זו, הוא הדין בדבר "מצג שווא רשלני" ודיני ההשתק. "דיני המצג עשויים להוביל לאכיפת החוזה בהתאם להבנת המבוטח גם כאשר המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לתוכן החוזה, אלא לעצם כריתתו" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 314).
"על פי דין ההשתק מחמת מצג, מי שהציג מצג עובדתי (בהתנהגות או בדיבור) בפני הזולת, בנסיבות שבהן ניתן היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג, והלה אכן עשה זאת, ושינה את מצבו לרעה, יהיה מנוע (או מושתק) מלכפור בנכונות העובדה שהציג" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 315).
בהקשר זה יש להעיר, כי בעניינינו, נגבו דמי הביטוח באמצעות הרשאה לחיוב חשבון הבנק של התובעים וכי בנסיבות אלו "מוטלת על המבטח חובה לנהוג בזהירות ובמיומנות בכל הקשור לגביית דמי הביטוח באמצעות ההרשאה" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 536).
על פי טענת הנתבעת, אין לקבל את טענת המצג, שכן האחריות בגין מצג שווא רשלני תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק. התובע בעניינינו, כך לטענת הנתבעת, הודה במפורש בעת חקירתו הנגדית, כי לא נגרם לו נזק ואף שאינו זוכר אם קיבל את הדיווחים השוטפים ומכאן, שלא הסתמך עליהם. אין לקבל את טענת הנתבעת, שכן התובע העיד במפורש, כי היה בטוח שיש לו ביטוח אובדן כושר עבודה.."
"נוכח כל האמור שוכנעתי, כי הנתבעת חידשה במעשיה ובמחדליה את הביטוח בגין רכיב אובדן כושר העבודה של התובע, ללא הגבלה של תקופת הביטוח. מעבר לכך, לא מצאתי מקום לקבלת מלוא הסעדים המבוקשים על ידי התובע בכתב תביעתו. זכות התובע להמשך הכיסוי הביטוחי בגין אובדן כושר עבודה, כפופה להשלמת מלוא דמי הביטוח."
