ביטוח חובה תקף רק לאחר התשלום

ע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד דוד מוֹר וקרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

בית המשפט: העליון  

פסק הדין ניתן ביום: 26/6/2013

על ידי כב' השופטים: א' רובינשטיין, י' דנציגר ונ' סולברג

מייצגים: המערערות - עו"ד משה עבדי, דוד מור - דוד אלדור, קרנית - עו"ד אלון בלגה

עניינו של פסק הדין: האם ישלקבל את הערעור של הפול ואבנר על פיקת המחוזי שקבעי, כי פוליסת הביטוח היתה תקֵפה בשעת התאונה, וכי חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מחבותהּ החוזית על-פיה?

רקע: המבוטח נפצע קשה בתאונת דרכים בשעת נהיגתו על האופנוע אותו רכש ביום התאונה. סוכן הביטוח הבהיר כי אין ניתן להנפיק פוליסת ביטוח לפני העברת הבעלות באופנוע על שם הקונה שפנה עם חברו המוכר לסניף דואר, ביצעו העברת בעלות, שבוּ לסוכן הביטוח, וזה הנפיק לנפגע תעודת ביטוח על שמו, ל'כיסוי' נהיגתו-שלו בלבד. הנפגע ביקש לשלם את תעודת הביטוח בסניף הדואר הסמוך, אך זה היה עמוּס, ולפיכך העדיף לנסוע לסניף דואר קרוב לביתו בקריית טבעון. תעודת הביטוח הונפקה בשעה 09:54; התאונה ארעה בשעה 13:00; הפרמיה לא שולמה עד עצם היום הזה.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור

מתוך פסק הדין:

"ההוראה על גבי תעודת הביטוח, כי תוקפה מותנה בהטבעת חותמת הבנק, על מנת להבטיח את התשלום תחילה, היא מחוייבת המציאות בתחום הנדון. אלמלא כן, היו מבוטחים חסרי ניקיון כפיים רוכשים ביטוח חובה לתקופות קצרות, עושים ל"עיכוב" התשלום עד לאחר תום תקופת הביטוח, נהנים מביטוח חינם אין כסף; והמבוטחים תמי-הלב היו נושאים בנטל. חובת התשלום תחילה והטבעת חותמת הבנק על מנת שתעודת ביטוח החובה תהיה תקֵפה, גם חוסכת מחלוקות והתדיינויות בשאלה מהו "זמן סביר"שהוראת סעיף 14(א) מדברת בו.

מוֹר תולה יהבו כאמור גם בדעתו של עו"ד חיים קליר, שביקש להשתית את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על סעיף 15(א) (במקום סעיף 14(א)):

"15. (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן".

לפי טענת מוֹר, אין באי-תשלום דמי הביטוח כדי להפקיע את תוקפו. על חברת הביטוח לעשות מעשה ולבטל את הפוליסה בדרך המותווית בסעיף 15(א) הנ"ל. כל עוד לא בוטלה הפוליסה, וכל עוד לא חלפו הארכות לתשלום לפי האמור בסעיף 15(א), יש כיסוי ביטוחי, ותוקף מלא לתעודת הביטוח.

טענה זו בטעות יסודה. תוקף תעודת הביטוח שהונפקה למוֹר, הותנה בתשלום הפרמיה. מדובר בהצעה גרידא, שלא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב. קיבול הצעה שכזו נעשה באמצעות תשלום דמי הפוליסה. משלא שילם מוֹר את דמי הפוליסה, החוזה לא התבטל, אלא – לא נכרת. אין אפוא לערעור דנן ולסעיף 15(א) דבר במשותף. בראשון מדובר בכריתת חוזה ביטוח, והשני עוסק בביטולו. אם לא נאמר כן, יווצר מצב שבו יוכל אדם לפנות לחברת ביטוח ולזכות בביטוח חובה לרכב בחינם למשך ימים ארוכים (החל בהנפקת הפוליסה, עבוֹר ב-15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, וכלה ב-21 ימים נוספים לאחר הודעת המבטח למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל אם הסכום שבפיגור לא ישולם). אֵלו הם דבריהם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן:

"כאשר חברת ביטוח מתנה בחוזה הביטוח כי תשלומם של דמי הביטוח הוא תנאי לכריתת החוזה, ניתן להבין כי התשלום הוא מעשה לביצוע החוזה, כלומר, דרך לקיבולו של החוזה... החוק...חל כאשר חוזה הביטוח נכרת כבר. אין להסיק ממנו על שלילת זכותה של חברת הביטוח לקבוע קיבול על ידי תשלום. כך, למשל, תהיה חברת הביטוח רשאית לקבוע כי תוציא ביטוח (דהיינו תכרות חוזה ביטוח) רק למי שיצרף להצעת הביטוח המחאה על סכום הפרמיה". (דניאל פרידמן ונילי כהןחוזיםכרך א' 218 (1991)).

זו גם דעתו של המלומד ירון אליאס: "הגישה הרווחת היא שהוראת סעיף 15, הנוגעת לאי-תשלום דמי הביטוח במהלך תקופת החוזה, אינה משתרעת על שלב ההצעה והקיבול"  (ירון אליאס דיני ביטוחכרך א 305 (2009) והאסמכתאות שם בעמוד 306; ראו גם:  רע"א 6413/98  בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ(4.1.1999)). כיוצא בדברים הללו כתב ד"ר שחר ולר:

"לעיתים קרובות מתנה המבטחת את כניסת החוזה לתוקף בתשלום דמי הביטוח. ניתן לטעון שהתניה זו אסורה, שכן סעיף 15 לחוק – שעליו מותר להתנות לטובת המבוטח בלבד (סעיף 39 (ב) לחוק) – קובע מנגנון לביטול החוזה במקרה של אי תשלום דמי הביטוח. אולם סעיף זה עוסק בביטול חוזה ביטוח – להבדיל מקביעת תנאים לכריתתו – ואין הצדקה עניינית למנוע ממבטחת להתנות את כריתת החוזה בתשלום דמי ביטוח. לכן, כאשר מבטחת מתנה את כריתת החוזה בתשלום דמי הביטוח ייחשב התשלום לקיבול החוזה, להבדיל מחוב שיש לפרעו מכוח חוזה שנכרת קודם לכן"(שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981כרך א 204-205 (איל זמיר, א"מ ראיבלו וגבריאלה שלו עורכים, 2005)).

הנה כי כן, על הוראת סעיף 14(א) ניתן להתנות, ויתכן – על סמך הוראות התקנות שהמערערות הפנו אליהן – שבענף ביטוח החובה לרכב צריךלעשות כן. לפי טיבו של הביטוח הזה, לפי הנוהג שהשתרש, ולפי הדין, לא נכרת חוזה הביטוח לפני תשלום דמי הביטוח. לפיכך גם לא חלה הוראת סעיף 15(ב) משום שעניינה בביטולחוזה הביטוח ולא בעצם כריתתו. בעניין דנן, כנאמר בכיתוב על פני הפוליסה, "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 8.9.99". משלא שולמה הפוליסה שהונפקה למוֹר ולא הוחתמה בחותמת הבנק, לא נכנסה כלל לתוקף. "

"השופט א' רובינשטיין:

בצער עלי להסכים לחוות דעתו של חברי השופט סולברג; בצער – בשל התוצאה שהיא קשה מבחינת המשיב 1, ולא בכדי חיפש בית המשפט המחוזי דרך וטרח לפתוח פתחי זכאות, מקום שאכן לרוע המזל נגרמה התאונה במרווח של שעות אחדות שבהן נוצר פער של כיסוי ביטוחי. ואולם, ניתוחו של חברי מצביע על המצב החוקי הרלבנטי, קרי, הצורך בקיום תנאים הכרחיים שהחבויות הביטוחיות קמות או נופלות בגינם, ושלא התקיימו בנידון דידן. אכן, נטיה טבעית מובנית היא לבית המשפט, משעסקינן בחקיקה סוציאלית, לבחון כיצד לאשש את תחולת החוק למקרה הקונקרטי. אף אנו שאלנו עצמנו ושקלנו אם הדבר בגדר האפשרי, אך כמות שהראה חברי בבירור, לא אסתייעא מילתא.

"אולי כאן המקום לציין, כי – כפי שגם ציינה קרנית בסיכומיה – כיום מצויות בתוקף תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוי חובה של רכב מנועי), תש"ע-2010, אשר החליפו את תקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), תש"ל-1970. עיון בתקנות אלה מגלה, כי התוספת הראשונה להן – פוליסת ביטוח חובה לרכב – כוללת בפסקה 1 (פסקת ההגדרות) את הגדרת "תקופת הביטוח":

"התקופה המתחילה בתאריך תחילת הביטוח הנקוב בתעודת הביטוח, אך לא לפני המועד שבו הוחתמה תעודת הביטוח בחותמת הבנק...".

גם אם בכך אין חידוש גדול לעומת המצב שקדם, יש בזאת איתות והוריה לרוכשי רכב לאוץ לבטח ולקבל תעודה חתומה בטרםיתניעו את הרכב. הדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד וכעצה מעשית הכרחית.

ולבסוף, מכל לב ובגדרי גישה סוציאלית אשר ביסוד מערך הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והביטוח, מצטרף אני לקריאת חברי השופט סולברג, לעניין התשלום לפנים משורת הדין למשיב במקרה דנא, ומקדים תודה מראש למערערות."

"השופט י' דנציגר:

אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברגולנימוקיו.

בנוסף, אני מצטרף לקריאתו של השופט סולברגלמערערות (בפיסקה 21 לחוות דעתו) לשקול לנהוג במשיב 1 לפנים משורת הדין ולפצותו בשיעור חלקי מן הסכום שנפסק לטובתו בערכאה קמא ושכבר שולם לו, בשיעור שאותו הציע חברי."

פסק הדין באתר הרשות השופטת.