התמוטטות מבנה אינה שקיעת קרקע

ע"א  453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נגד אריה חברה לביטוח ואח'

בית משפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 21/08/2013

על ידי כב' השופט: י' דנציגר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על פסיקת המחוזי שדחה את תביעתו של המבוטח?

רקע: מדובר בהתמוטטות שארעה ביום 24.5.2001 של מבנה בו שכנו אולמי ורסאי. המחוזי קבע, כי פרשנותו של המבוטח לפוליסת הביטוח אינה עולה בקנה אחד עם לשונה הרגילה והטבעית של הפוליסה ואף לא עם הנסיבות שקדמו להוצאתה.

בערעור טען המבוטח, כי במקרה דנן לשונה של הפוליסה הינה דו-משמעית ולכן היה על בית המשפט לפרשהּ בהתאם לנסיבות החיצוניות שהובילו להוצאתה, ולחלופין לפרשהּ לטובת המערערת בהתאם לכלל הפרשנות כנגד המנסח ובהתאם לכלל הפרשנות להגשמת ציפיותיו הסבירות של המבוטח.

בית המשפט העליון דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"אקדים לומר כי לאחר עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בסיכומי טענות הצדדים במסגרת הערעור על נספחיהם, ובפרוטוקולי הדיונים והחקירות בבית המשפט המחוזי, ולאחר שמיעת השלמת הטיעון בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברַי שנעשה. להלן אפרט טעמיי.

...

לנוכח המאפיינים הייחודיים של פוליסת הביטוח – בשים לב לכך שמדובר בדרך כלל בהתקשרות חוזית בין צדדים שאינם שווים בכוחם, בחוזה אחיד במהותו, במוצר מופשט שצופה פני-עתיד שמונחיו ותניותיו אינם תמיד פשוטים להבנה לקורא מן השורה שנעדר הכשרה מקצועית – השתרשו במהלך השנים שני כללי פרשנות ספציפיים בנוגע לפוליסות ביטוח. כללי פרשנות אלו אמנם אינם ייחודיים לפוליסות ביטוח ונעשה בהם שימוש גם בכללי הפרשנות הכלליים בדיני החוזים, אך הם משקפים את המָאטֶריה הייחודית של דיני הביטוח:

ראשית, נקבע כי ככלל יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה. פירוש זה צריך להיות מתקבל על הלב ועל הדעת, שווה לכל נפש ומתיישב עם צרכי חיי היום-יום, והכול מתוך הנחה שהצדדים להתקשרות ביקשו ליתן ביטוי לכוונותיהם האמיתיות במילים שבחרו בתהליך הניסוח. כמו כן נקבע כי יש לפרש את הפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כשלמות אחת [ראו, למשל: ע"א 711/77 כולי נ' "פרודנשל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לד(4) 757, 763 (1980); ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572-570 (1985) (להלן: עניין מדינת הילדים); ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 379 (1992) (להלן: עניין הפניקס); עניין שלו בעמ' 238; עניין סולל בונה בעמ' 326].

שנית, נקבע כי במקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח-המבטח. הרציונאל שעומד ביסודו של כלל זה הינו כי לצד שניסח את פוליסת הביטוח – חברת הביטוח – ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי הפוליסה, ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו-משמעיים. עוד הודגש כי כלל הפרשנות כנגד המנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי הביטוחי [ראו: עניין מדינת הילדים בעמ' 570; עניין סולל בונה בעמ' 327-326]. יוער, למען שלמות התמונה, כי בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים [חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202], כלל זה שהשתרש במשך שנים רבות בפסיקה מעוגן כיום בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, ומשכך הוא חל כיום על כל חוזה ולא רק על חוזים צרכניים דוגמת חוזי ביטוח וחוזים אחידים. 

יחד עם זאת, שני הכללים הללו, חשובים ומושרשים ככל שיהיו, אינם כללים החלטיים ואינם חזות הכול, ולצידם התפתחו חריגים: 

ראשית, נקבע כי הכלל לפיו יש ליתן למילות הפוליסה את המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה משמש כנקודת מוצא טובה ונוחה להבנת משמעות הפוליסה, אך לא מדובר בכלל נטול חריגים. לפיכך נקבע כי במקרה המתאים מותר וראוי לתת לכתב פירוש ליברלי וסביר, אפילו אם פירוש כזה עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות שנכתבו בכתב הפוליסה, וזאת על מנת להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית שאליה התכוונו הצדדים להתקשרות, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב או כאשר הוכח בראיות ברורות שכוונת הצדדים לא הייתה למובן הרגיל והמקובל של הלשון שבה השתמשו [ראו: עניין מדינת הילדים בעמ' 572; עניין שלו בעמ' 239; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ 661, 677 (1993)].

שנית, נקבע כי אין לאמץ "באופן עיוור" את כלל הפרשנות כנגד המנסח, במנותק ממכלול התניות בפוליסה, מהנסיבות ומהתכלית שביסוד כתב הפוליסה. לפיכך נקבע כי בית המשפט יפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח במקרים שבהם ניצבות לפניו שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית, אך לא במקרים שבהם אמנם ניצבות לפניו שתי משמעויות אפשריות מבחינה לשונית, אולם אחת מהן הינה המשמעות הרגילה והמקובלת ואילו המשמעות השנייה הינה שולית ויוצאת דופן...

ברוח זו נקבע כי כלל הפרשנות כנגד המנסח הינו כלל פרשנות משני – כלל של "סוף הדרך" או "מפלט אחרון" – אשר בא לסייע בפרשנות חוזה מקום שכללי הפרשנות המקובלים אינם מסייעים להגיע לתוצאה ברורה בדבר אומד דעת הצדדים, ואשר יש לעשות בו שימוש רק כשלשון הפוליסה ניתנת לפירוש בשתי משמעויות סבירות במידה שווה, ו"לא די בכך שללשון הפוליסה ישנה משמעות שולית נוספת, השונה מן המובן הרגיל והמקובל שלה, כדי שיופעל הכלל" [השופט ת' אור בעניין שלו בעמ' 241-240; ראו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 283-280 (2003) (להלן: פרידמן וכהן)].

[לביקורת בנוגע לאופן שבו מיישמים בתי המשפט את כלל הפרשנות כנגד המנסח, ראו: ש' ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'" עלי משפט ג (תשס"ג) 247, 254-263 (להלן: ולר); ד' שוורץ ור' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג (תשס"ג) 345, 359-356 (להלן: שוורץ ושלינגר)].

בנקודה זו יש להזכיר דוקטרינה נוספת שנועדה לשמש כלי עזר פרשני במסגרת פרשנות פוליסות ביטוח – דוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח. דוקטרינה זו שהתפתחה בארצות הברית קובעת כי יש לפרש פוליסות ביטוח באופן שמגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, וזאת אף במקרים שבהם לשון הפוליסה סותרת במפורש את הציפיות הללו. יישומה של הדוקטרינה בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית אינו אחיד וניתן למצוא גרסאות שונות שלה שם. על פי הגרסה "המחמירה" של הדוקטרינה, רשאי בית המשפט לקבוע כי המבוטח יזכה בכיסוי ביטוחי על אף שפוליסת הביטוח כוללת תניה מפורשת השוללת את זכאותו בלשון ברורה, וזאת במקרה שבו ציפייתו הסבירה של המבוטח הייתה כי הוא מבוטח כנגד הסיכון וחברת הביטוח לא הביאה לידיעתו במפורש את קיומה של התניה השוללת את הכיסוי. על פי הגרסה "המרוככת" של הדוקרטינה, בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים שבהם הלשון עמומה, אך לא במקרים שבהם הלשון ברורה. יוער כי דוקטרינה זו שונה מכלל הפרשנות כנגד המנסח בכך שהיא מאפשרת, ולו בגרסתה "המחמירה", לבית המשפט לנטוש לחלוטין את לשון הפוליסה ולנדוד לציפיותיו הסבירות של המבוטח, בעוד כלל הפרשנות נגד המנסח אינו נוטש את לשון הפוליסה אלא מכריע בין שתי פרשנויות סבירות שעולות ממנה.

דוקטרינה זו, במיוחד בגרסתה "המחמירה", מעוררת לא מעט קשיים במישור דיני החוזים, ועל אף שהיא מושרשת בחלק ניכר ממדינות ארצות הברית, היא נותרה שנויה במחלוקת. תחולתה של דוקטרינה זו בשיטת המשפט הישראלי טרם התבררה עד תום, כאשר המקרה היחיד שבו נעשה שימוש בדוקטרינה זו, בגרסתה "המרוככת", הינו פסק הדין ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 281 (1996) (להלן: עניין רמת-חן), וגם שם נחלקו השופטים בשאלת תחולתה וגדריה של הדוקטרינה בשיטת המשפט הישראלי [לדיון מקיף בדוקטרינה זו, לרבות ניתוח של עמדות השופטים בעניין רמת-חן, ראו: ולר 273-263; שוורץ ושלינגר 373-360. ראו גם: עניין כהן בעמ' 47-46; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (25.6.2007) (להלן: עניין דולב) בפסקאות 58-55 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות המאוזכרות שם]. לנוכח עמדתי כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שאפרט להלן אשר מייתרים את הדיון בדוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח, איני מוצא לנכון להרחיב בנוגע אליה מעבר לאמור לעיל [השוו לדבריו של השופט א' מצא בעניין כהן בעמ' 47-46]. 

לבסוף, יש לזכור כי לתחום הביטוח ישנם מאפיינים ייחודיים, וכי מלבד דיני החוזים "הרגילים" כפופה כל פוליסת ביטוח גם לחקיקה ולרגולציה הייחודיות בתחום זה, ובראש ובראשונה לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). לפיכך נקבע כי:

"על כל אלה מאציל כלל הפרשנות הבסיסי היפה לכל מקרה, שבבוא הפרשן-השופט לפרש חוזה, לענייננו פוליסת ביטוח, ישווה נגד עיניו, מחד גיסא, את החובות החוקיות המוטלות על המבטח, ומאידך גיסא, את תכלית חוזה הביטוח המסוים על פי המָאטֶריה הביטוחית שהוא בא לשקף" [השופט ד' לוין בעניין הפניקס בעמ' 379] (ההדגשה הוספה, י.ד).

יחד עם זאת, ראוי להיזהר מ"טשטוש גבולות". החקיקה הרבה בתחום הביטוח אמנם מטילה על חברות הביטוח חובות שונות כלפי מבוטחיהן, כגון חובות גילוי והבלטה (אך גם חובות נגדיות של המבוטחים כלפי חברות הביטוח), וזאת בשים לב למאפייניו הייחודיים של תחום הביטוח ולכוחן העודף של חברות הביטוח ביחס למבוטחיהן, אולם ראוי להבחין בין חובות אלה, החיצוניות לפוליסת הביטוח, לבין מלאכת פרשנותה של פוליסת הביטוח. כאשר ניצבת בפני בית המשפט מחלוקת בנוגע לפרשנותה של פוליסת ביטוח, מקום שבו לא נטען כי הופרו חובות כלשהן מצד חברת הביטוח כלפי המבוטח (ולהיפך), ראוי שבית המשפט יזהיר עצמו מפני בחירה א-פריורית ו"אוטומטית" בפרשנות לטובת המבוטח תוך התעלמות מחלוקת הסיכונים החוזית בין הצדדים כפי שהיא משתקפת בלשונה של פוליסת הביטוח. בל נשכח כי חברת הביטוח נוטלת על עצמה, ככל מתקשר חוזי, חיובים מסוימים, אשר משקפים מחד את הסיכונים שהיא נוטלת על עצמה ואת התמורה שהיא מקבלת מאידך"

"יש להבחין בין פוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" לבין פוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים. בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" הכיסוי הביטוחי הינו נגד אובדן או נזק לרכוש המבוטח הנובעים מכל סיבה שהיא. לפיכך, נטל ההוכחה המוטל על המבוטח בביטוח מסוג "כל הסיכונים" הינו קל באופן יחסי, והוא נדרש להוכיח רק שנגרמו לו אובדן או נזק אך אינו נדרש להוכיח את סיבת האובדן או הנזק או את דרכי התרחשותם. מנגד, בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים נטל ההוכחה המוטל על המבוטח כבד יותר, מכיוון שמוטל עליו גם להוכיח שהנזק נגרם על ידי סיכון מן הסיכונים שבוטחו בפוליסה [סלע נ' סולל בונה בעמ' 322 והאסמכתאות המוזכרות שם]."

"יש להבחין בין הטענה כי האירוע שגרם לנזק אינו בגדר "מקרה ביטוח" שנכלל בפוליסת הביטוח, דהיינו כי לא מדובר בסיכון שפוליסת הביטוח מעניקה למבוטח כיסוי בגינו, לבין הטענה בדבר קיומו של חריג לכיסוי הביטוחי. כאשר מדובר בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים מוטל על התובע-המבוטח להוכיח קיומו של "מקרה ביטוח", דהיינו על המבוטח להוכיח כי הנזק נגרם עקב אירוע שנופל בגדרי אחד מהסיכונים המפורטים בפוליסת הביטוח. מנגד, כאשר מעלה המבטחת-הנתבעת את הטענה כי מתקיים חריג לכיסוי הביטוחי המוגדר בפוליסת הביטוח (בין אם מדובר בפוליסת "כל הסיכונים" שבצידה חריגים ובין אם מדובר בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים שבצידם חריגים), יוטל נטל ההוכחה לקיומו של חריג לכיסוי הביטוחי על חברת הביטוח [על הבחנה זו ועל הקושי שמתעורר לגביה עקב ניסוח עמום בפוליסת ביטוח, ראו למשל: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 453-452 (1999); עניין סולל בונה בעמ' 326; ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92 (1979)]."

"המחלוקת שלפנינו מתמקדת בסעיף אחד בפוליסת הביטוח שכותרתו הינה "שקיעת קרקע". סעיף זה נכלל בפרק הסיכונים הנוספים המבוטחים בפוליסה, אשר במסגרתו נקבע כי המשיבה מתחייבת לשפות על "אבדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח" כתוצאה מאחד מהסיכונים הבאים..."

"אם לא די באמור עד כה, סבורני כי ניתן להגיע למסקנה שיש לדחות את פרשנותה המוצעת של המערערת גם על ידי בחינה מהותית של הסעיף שבמחלוקת בהשוואה ליתר הסעיפים שברשימת הסיכונים המבוטחים הנוספים. כאמור, יש לפרש במידת האפשר תניה בפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כמקשה אחת. בית המשפט המחוזי קבע כי גבולותיה של הפרשנות המוצעת על ידי המערערת אינם ברורים, כאשר לא ברור אם מדובר רק בירידה, גלישה, התמוטטות או שקיעה במובן הפיזי, כגון של המבנה או של חפץ או אדם בתוכו, או שמא גם בירידה, גלישה, התמוטטות או שקיעה במובן המופשט, כגון התמוטטות שוק או ירידת מחירים. "

"יוזכר כי פוליסת הביטוח דנן הינה פוליסה מפני סיכונים מוגדרים ולא פוליסה מפני "כל הסיכונים", כלומר הפוליסה מעניקה למערערת כיסוי ביטוחי מפני נזקים שנגרמו למבנה מפעלה או לתכולתו עקב התממשות של אחד מהתרחישים המפורטים ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים. כאמור, כל אחד מהתרחישים הללו עלול פוטנציאלית לגרום לקריסת הבניין כולו. אלא שפוליסת הביטוח אינה מתיימרת להעניק למערערת כיסוי ביטוחי מפני הסיכון של התמוטטות הבניין כשלעצמו. בהיעדר סיכון מוגדר כזה, ועל מנת שנזקים שנגרמו למפעלה של המערערת עקב התמוטטות הבניין יכוסו בפוליסת הביטוח, על המערערת להוכיח שהאירוע שגרם להתמוטטות הבניין הינו אחד מאותם אירועים שכלולים ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים, לדוגמא: התמוטטות הבניין עקב התפוצצות, התמוטטות הבניין עקב התנגשות כלי רכב, התמוטטות הבניין עקב פגיעת כלי טיס וכיו"ב. במילים אחרות, על מנת שתקום למערערת זכות לקבלת תגמולי ביטוח עליה להוכיח מה גרם להתמוטטות הבניין ולהוכיח שמדובר בסיכון שנכלל בפוליסה. בכך נבדלת פוליסה זו, שהינה פוליסה מפני סיכונים מוגדרים, מפוליסה מסוג "כל הסיכונים" שבה לא נדרש המבוטח להוכיח מה גרם לנזק אלא רק את עצם התממשות הנזק שפוליסת הביטוח מעניקה כיסוי מפניו. במקרה דנן, אין חולק כי התמוטטות הבניין לא התרחשה עקב התממשות של אחד מהסיכונים שמפורטים בפוליסה, אלא מסיכון אחר (ובנקודה זו איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה האם  מדובר ב"כשל הנדסי", ודי לקבוע על דרך השלילה כי לא מדובר באף אחד מהסיכונים המפורטים בפוליסה).

במילים אחרות, המערערת מנסה באמצעות פרשנות מאולצת שמותחת את גבולות הלשון להפוך את הסעיף שבמחלוקת ל"סעיף סל" שיכלול תרחיש של התמוטטות הבניין מכל סיבה שהיא, ללא קשר להתמוטטות קרקע או לאחד מהתרחישים האחרים שמופיעים בסעיף שבמחלוקת או ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים. פרשנות זו אינה מעוגנת כראוי בלשון הסעיף שבמחלוקת ואינה מעוגנת כראוי ביתר הסעיפים שבפוליסה. פרשנות זו מרחיבה בדיעבד את הכיסוי שמעניקה הפוליסה מעבר לסיכונים שהמשיבה נטלה על עצמה מבלי שהמערערת נדרשת לשלם תוספת פרמיה בגינה [השוו: עניין שחף בעמ' 1902]. סבורני כי נימוק זה מצטרף לנימוקים הקודמים ומחזק את המסקנה שפרשנותה של המערערת אינה עולה בקנה אחד עם המשמעות הרגילה והטבעית של לשון הסעיף על רקע מכלול תניות הפוליסה כמקשה אחת."

"השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי השופט י' דנציגר. כפי שמציין חברי, התוצאה המתקבלת אינה קלה מבחינתה של המערערת, אך היא משקפת את תוכן הפוליסה שהוצאה למערערת לפי בקשתה, פוליסה שהייתה מוגבלת לסיכונים מסוימים (גם אם נרחבים), להבדיל מפוליסת "כל הסיכונים". לא נמצאו תימוכין משכנעים לכך שהסיכון של קריסת מבנה כוסה על-ידי הפוליסה – בין על-פי הפרשנות הטבעית של נוסח הכתוב ובין על-פי הנסיבות שאפפו את ההתקשרות (כגון, התייחסות לסיכונים נוספים בחילופי הדברים בין הצדדים).

למעשה, המערערת מיקדה את תביעתה בטענה אחת שעליה השליכה את כל יהבה – הטענה לפיה הסעיף בפוליסה שכותרתו "שקיעת קרקע" מתייחס לכל "התמוטטות", ולאו דווקא להתמוטטות של קרקע. כפי שהסביר בהרחבה חברי, טענה זו נדחתה בצדק על-ידי בית המשפט קמא. אכן, לכאורה, הטענה שהתמוטטות מבנה כלולה אף היא בגדרו של הצירוף "התמוטטות של קרקע" היא טענה המחייבת בחינה, והתשובה לה עשויה להשתנות על-פי הקשר הדברים. כך למשל, בסעיף 2(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 המונח "קרקע" מוגדר כ"לרבות קרקע מכל סוג או מכל צורת חזקה, וכל בנין, עץ או דבר אחר המחוברים לקרקע"; מנגד, סעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מבחין בין "קרקע" לבין "כל הבנוי והנטוע עליה", ולצידה של הבחנה זו סעיפים 13-12 לחוק זה מחילים אותו הדין על הקרקע ועל המחוברים אליה. אולם, עיון בפוליסה דנן מלמד כי הסיכונים שנכללו בה היו בעיקרם כאלה שנובעים ממקור חיצוני לנכס המבוטח עצמו – בין שהיו אלה סיכונים הנובעים מאסונות טבע, בין שהיו סיכונים הנובעים מפגיעה של רכב או בעל חיים בנכס, ובין שהיו אף סיכונים הנובעים מסיכונים הנובעים מדליפה של נוזלים, גזים, עשן וכיוצא בזה. קריסתה של תקרת הנכס כתוצאה מליקוי תכנוני או הנדסי, כפי שקרה בענייננו, אינה סיכון מסוג כזה.

משהגעתי לכלל דעה כי הפוליסה אכן לא כללה כיסוי של הסיכון הנטען הטרידה אותי השאלה הנוספת האם יש מקום להטלת אחריות על חברת הביטוח לא מכוח הפוליסה עצמה אלא בשל כך שהפרה את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליה באשר להיקף הכיסוי הביטוחי לפי הפוליסה. לכאורה, במקרה שבו פוליסה אינה כוללת כיסוי מסוים יכול עדיין מבוטח לטעון כי הוטעה על-ידי המבטח לחשוב – בנסיבות שבהן הוצאה הפוליסה ולאור חילופי הדברים בין הצדדים – כי הסיכון מכוסה. דא עקא, טענה מסוג זה לא נטענה בפנינו, ולא נמצא בסיס בראיות להפרתה של חובת גילוי כאמור. אולם, במבט צופה פני עתיד אני מוצאת לנכון להתייחס לרלוונטיות שעשויה להיות לחובת הגילוי שבה חייבות חברות הביטוח למקרה שבו המחלוקת בין המבטח למבוטח נטושה על היקף הכיסוי של הפוליסה. ..."

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.