תביעה בגין אסבסט נדחתה בשל התיישנות

תא (ת"א) 2092-09‏ ‏ רחל שחר נ' איתנים מוצרי בניה בע"מ

בית משפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 28/08/2013

על ידי כב' השופטת: דליה גנות

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענת המעביד ומבטחו להתיישנות התביעה של העובדת שחלתה בסרטן בשל ההתיישנות?

רקע: העובדת שחלתה שלוש פעמים בסרטן ותבעה בשל מחלתה את המעסיק ואת חברת הביטוח, לא הגיבה לטענת ההתיישנות של חברת הביטוח. המעסיק וחברת הביטוח צרפו לתביעה כצד ג' את מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה.

בית המשפט דחה את התביעה בשל התיישנות:

מתוך פסק הדין:

"אין חולק, כי מטרת ההשתלשלות העובדתית שפורטה בתצהיר התובעת ותצהירי העדים מטעמה הינה להכשיר העלאת טענה של התיישנות שלא מדעת, על פי סע' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, כפי שאף הודה ב"כ התובעת במהלך הדיון, אלא שהנני בדעה, כי לא ניתן לנסות ולהוכיח טענה, אשר כלל לא פורטה בכתבי הטענות, ואבאר.

הלכה היא, כי על תובע המעוניין להוכיח את אחת העילות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לטעון את הטענות העובדתיות המבססות את העילה, במסגרת כתב טענותיו, אם במסגרת כתב התביעה, או במסגרת כתב תשובה, ואם אינו עושה כן, הינו מנוע מהעלאת טענה, שעניינה הארכת תקופת ההתיישנות, לרבות בהתייחס לטענה שעניינה – התיישנות שלא מדעת.

הגיונה של ההלכה נובע מכך, שאם התובע לא פירט טענות כלשהן בכתב התביעה, או נמנע מהגשת כתב תשובה בעניין שהוא במחלוקת בין בעלי הדין, הרי שהוא מוותר על העלתה, וממילא הוא מוותר על הוכחתה, שכן באותה נקודה לא נפתחה חזית של מחלוקת בין בעלי הדין (ראו: רע"א 1345/13 סאמי סעאידה נ' אסיל חברכה להובלות וסחר עצים בע"מ, פורסם בנבו, 5/3/13).

בעניין אשר בפני לא הוגש, כאמור, כתב תשובה במענה לטענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבעות, וממילא לא טענה התובעת טענה כלשהי בעניין זה במסגרת כתבי טענותיה, למרות שהיו בידיה מספר הזדמנויות לעשות כן, ונראה, כי הימנעותה ממתן התייחסות לטענת ההתיישנות, הייתה מכוונת, שכן אין לי כל ספק, שהיא הייתה מודעת לקושי העומד בפניה בנושא התיישנות תביעתה.

הנחה זו מתחזקת נוכח התנהלותה הפתלתלה של התובעת, אשר פירטה בתצהירה נסיבות עובדתיות לצורך דחיית טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבעות, ולמעשה העלתה מסכת עובדתית, שעניינה – התיישנות שלא מדעת, תוך התעלמות מוחלטת מעובדת אי העלאת הטענה בכתב התביעה, או בכתב תשובה, דבר שלא ייעשה.

התנהלות  זו לא נסתרה מעיני ב"כ הנתבעות, אשר טען בהזדמנות הראשונה להרחבת חזית אסורה, וטענתו אף נרשמה בפרוטוקול.

אשר על כן, ומשנמנעה התובעת מהתמודדות עם טענת ההתיישנות, אשר הועלתה על ידי הנתבעות, ולא הגישה כתב תשובה במענה לטענה, אין היא יכולה לנסות ולהוכיח התיישנות שלא מדעת.

התיישנות שלא מדעת

למרות שהנני בדעה, כי אין לתובעת כל זכות להעלות טענה זו, או לנסות להוכיחה מבלי לטעון אותה, אתייחס אליה, לפנים משורת הדין .

סע' 8 לחוק ההתיישנות מאפשר לבעל דין לתבוע את נזקו לאחר תום תקופת ההתיישנות בת 7 שנים, כאשר הוכח, כי התובע לא היה מודע לקיומו של קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין נזקו.

נקבע, כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק "קצה חוט" הקושר בין המעשה, או המחדל המיוחס למזיק לבין הנזק (ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (1) 857; ע"א 7701/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פורסם בנבו)

בהתייחסו לסבירות מועד הגילוי, נקבע:

"סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש'נעלמומן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ענייןהמאירי, שם, בעמ' 128).

עוד נקבע:"נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח, כי סעיף 8 לחוקההתיישנותמתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכךשלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכח בדבר אותן עובדותשנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבותשאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתיסבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון: מושאהגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזקוסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית"(עניין צורף).

ודוק: נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535), כאשר בעניין אשר בפני, לא הועלתה כלל טענה בדבר התיישנות שלא מדעת.

בית המשפט חזר על ההלכות הידועות במסגרת רע"א 901/07 אודית כהן ואח' נ' עדנה ליפל ואח', פורסם בנבו, ובקשה לדיון נוסף בפרשת גיא ליפל נדחתה במסגרת דנ"א 7601/10 אודית כהן נ' מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית, פורסם בנבו, 13/1/11, וההלכה אושררה ברע"א 5087/10 , 5356/10 מדינת ישראל וקיבוץ מעיין צבי נ' דוננפלד, פורסם בנבו; ובע"א 2897/11 גנאיים נ' בית החולים רמב"ם, פורסם בנבו, 7/4/13, כאשר הקביעה העקרונית בכל פסקי הדין האמורים הינה, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכח ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות.

כפי שפירטתי, התובעת לא טענה כלל לקיומו של חריג לכלל ההתיישנות, וממילא אין היא מורשית להוכיח טענה שלא הועלתה כלל על ידה. אלא מאי? מעבר לצורך אציין, כי על פי התרשמותי מהתובעת ומעדותה, אין לי כל ספק, שהתובעת חשדה במשך שנים רבות בקיומו של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפתה לאסבסט, אולם מטעמים השמורים עימה, היא לא טרחה לשלול, או לאמת חשד זה.

מסע' 22 לתצהיר התובעת עולה, כי כבר בשנת 2004 התעורר בה חשד לקיומו של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפה לאסבסט, וזאת כאשר החלה בהריסתו של צריף ללא קבלת היתר, דבר שגרר את התנגדות השכנים ואף הוצא צו הפסקת עבודה, ולדבריה של התובעת בתצהירה "היה בלאגן שלם". התובעת נדרשה לאמור בחקירתה, או אז היא הבהירה שעבודות ההריסה של הצריף התבצעו ללא קבלת אישור של אנשי איכות הסביבה, וכאשר הם הגיעו למקום, התגלו בו "כמויות בלתי הגיוניות" של אסבסט (עמ' 168), ולמרות זאת, היא לא מצאה לנכון לנסות ולברר אפשרות של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפתה לאסבסט.

התובעת טענה בעדותה, כי העובדה שחלתה בגיל צעיר מאד – בהיותה כבת 30 – הטרידה אותה והעסיקה אותה, ועל כן "כן שאלתי. אבל אף אחד לא ידע לתת לי תשובה" (עמ' 165), אולם היא לא נידבה אינפורמציה באשר למהות וטיב המהלכים שבהם נקטה בנסיון לברר את הסיבה למחלתה, או בנסיון לברר את  הקשר האפשרי בין מחלתה לבין חשיפתה לאסבסט, למרות שהייתה מודעת היטב לחשיפתה הממושכת לאסבסט, כמפורט בכתב התביעה.

בהמשך החקירה הודתה התובעת, כי הייתה מודעת למאבק הציבורי שהתנהל בנהריה – מקום מגוריה – בשנות ה-90, בנסיון למנוע את הקמתו של "פארק הילדים", והיא אף אישרה, כי הייתה מודעת לכך שההתנגדות של תושבי נהריה לבניית פארק הילדים נבעה מחששם לחשיפה לאסבסט במהלך ביצוע העבודות לצורך הקמת הפארק, אם כי ניסתה להמעיט בערך ידיעתה והבנתה, באומרה "אני לא הייתי כל כך בעניינים שם" (עמ' 170).

אין מחלוקת, כי פסק הדין בעתירת התושבים ניתן בתאריך 9/8/98, ומשכך אין מחלוקת, כי, לכל המאוחר, בתאריך זה החל מירוץ ההתיישנות להגשת התובענה, אשר הוגשה בפועל כ-11 שנים לאחר מכן, לאחר תום תקופת ההתיישנות, וללא כל הסבר. ודוק: הפסיקה אינני דורשת ידיעה שלמה ומלאה של כל העובדות לצורך קביעת מועד מניין ההתיישנות. נקבע:"די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתיבין מעשי הנתבע, או מחדליו לבין נזקו של התובע..." (פרשת צורף).

מעדותה של התובעת עולה, כי היא הייתה מודעת במשך שנים רבות לסיכון הבריאותי הנשקף מחשיפה לאסבסט, אולם לא עשתה את המעט המצופה ממנה כתובעת פוטנציאלית, ולא ניסתה לאמת, או לשלול קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתה לאסבסט לבין מחלותיה, ועל כן, אף אילו הייתה מעלה טענה בדבר התיישנות שלא מדעת, הייתה טענתה נדחית, אלא שכאמור, טענה זו כלל לא הועלתה.

זאת ועוד. התובעת בקשה לתקן את כתב התביעה, שכן מחוות הדעת הנגדית, שהוגשה בתיק זה, עלה, כי אין קשר סיבתי בין חשיפת התובעת לאסבסט לבין שתי מחלות הסרטן המאוחרות יותר, שבהן לקתה, והועלתה סברה, שיתכן קיומו של קשר סיבתי בין הטיפולים שקיבלה התובעת כנגד המחלה הראשונה לבין התפרצות שתי מחלות סרטן שונות נוספות, ונשאלת השאלה, האם יש באמור בחוות דעת כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

עניין זה נדון בע"א 8143/06 שלומוב נ' בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים) (פורסם בנבו, 7/1/10) ונקבע:  "ובכלל, קשה להלום כי חוות דעת רפואית, כשלעצמה, מאריכה את תקופת ההתיישנות, שאם לא כן נמצא מאריך את תקופת ההתיישנות עד ללא גבול בכל תביעת רשלנות רפואית, מהטעם שעד לקבלת חוות הדעת הרפואית, הנפגע לא ידע אודות הקשרהסיבתי בין הנזק לבין הטיפול הרפואי אותו קיבל. תוצאה זואינה עולה בקנה אחד עם נוסחו ותכליתו של סעיף 8 לחוק"

מעבר לצורך אציין, כי מומחה התביעה, פרופ' רביד, אישר בחקירתו, כי אין קשר סיבתי בין מחלות הסרטן השניה והשלישית בה לקתה התובעת (סרטן בלוטת התריס וסרטן השד) לבין חשיפתה לאסבסט (עמ' 102 לפרוטוקול), והתוצאה היא, שנוכח התיישנות התביעה בגין מחלת הסרטן הראשונה (NHL) אין מנוס מדחייתה אף לגבי המחלות הנוספות.

סוף דבר, הנני דוחה את התובענה מחמת התיישנותה.כפועל יוצא, נמחקת בזאת הודעת צד שלישי."