פיצוי מלא למרות אי עמידה בתנאי המיגון

רע"א  3260/10 חתמי לוידס נגד אליהו סלוצקי

בית משפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 15/9/2013

על ידי כב' השופטת: ד' ברק-ארז

מייצגים: המבטח: עו"ד ארז קריטי, עו"ד אבישי יודיץ', המבוטח: עו"ד שלום סביון, עו"ד עידן עקיבא

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטח את מלוא תגמולי הביטוח בשל גניבת תכשיטים אשר במועד שבו הם נגנבו לא הוחזקו בכספת שהיתה מותקנת בדירה לפי דרישת המבטחים?

רקע: חברת ביטוח התנתה את תחולת הביטוח על תכשיטים שמצויים בדירה בהתקנת כספת, שתשמש לשמירתם. המבוטח התקין כספת כנדרש, אך ביום שבו התרחשה פריצה לדירה התכשיטים לא היו מוחזקים בה, אלא במקום אחר, שממנו נגנבו.

בית המשפט דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

"ביום 11.6.2013 ביקשנו כי היועץ המשפטי לממשלה יודיע האם ברצונו להביע עמדה בשאלה המשפטית העומדת במרכז הבקשה דנן. ביום 17.7.2013 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי החליט להתייצב ולהגיש עמדה מטעמו, וזו הוגשה ביום 11.9.2013. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי לא ניתן לקבוע בחוזה ביטוח שאי נקיטת באמצעים להקלת הסיכון משמעה שהחוזה כלל אינו בתוקף, ועל כן, יש לבחון מקרים מסוג זה בהתאם להסדר התשלום היחסי שאליו מפנה סעיף 21 לחוק. לשיטתו, הסדר זה יחול הן במקרים שבהם האמצעים להקלת הסיכון לא הותקנו כלל והן במקרים שבהם הותקנו אותם אמצעים אך לא נעשה בהם שימוש. "

"השאלה של תוצאות הפרתה של החובה להפעיל אמצעי מיגון בפוליסות ביטוח היא שאלה שחוזרת ועולה חדשות לבקרים, וניתנו לה במהלך השנים תשובות סותרות (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח855-850 (2009) (להלן: אליאס))..."

"תקנה 4 לתקנות תנאי הפוליסה, שאף קדמו לחוק חוזה ביטוח, מתייחסת לכך שפוליסת ביטוח רכוש, כמו הפוליסה בה עסקינן, תפרט את האמצעים שעל המבוטח לנקוט בהם ומבהירה כי הסדר התשלום היחסי יחול הן על מצבים שבהם המבוטח "לא נקט באמצעים" והן על מצבים שבהם "חדלמלנקוט בהם" (כמו בענייננו). יתרה מכך, תקנות ביטוח דירות, הכוללות בתוספת להן את תנאי הפוליסה התקנית, קובעות כי במקרה שבו לא נקט המבוטח את האמצעים להקלת הסיכון אותם דרש המבטח "יהא המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו והכל על פי הוראות חוק חוזה הביטוח" (סעיף 21(ג) לתנאי הפוליסה התקנית). אם כן, גם הפוליסה התקנית מחילה את ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח על מקרה שבו המבוטח הפר את תנאי הפוליסה ולא נקט את האמצעי להקלת הסיכון שנדרש ממנו, אף כאשר לא נקבעה תקופת זמן לנקיטת אמצעי זה. על תנאי הפוליסה התקנית ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: תקנה 6 לתקנות ביטוח דירות) ותנאי בחוזה ביטוח הסותר את הקבוע בפוליסה התקנית – אינו תקף (ראו: סעיף 38(א) לחוק הפיקוח). מכאן, שלכאורה תנאי בחוזה ביטוח המבקש "לעקוף" את ההסדר הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח – בטל. לשם השלמת התמונה, אוסיף כי הסדר זהה קיים גם בפוליסה התקנית לביטוח רכב (ראו: סעיף 19(ג) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986). זאת ועוד: בית משפט זה כבר עמד בעבר על כך שחזקה על הפוליסה התקנית כי הותקנה לאחר היוועצות בחברות הביטוח ותחת השפעתן, ומכאן שיש לפרשה בקפדנות בהתאם לכלל הפרשנות כנגד המנסח (ראו: רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 77 (1994)). "

"אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראו גם: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח254 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה,  היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39(א) לחוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח). לא למותר לציין שזו, ככל הנראה, גם הגישה המקובלת בערכאות הדיוניות (ראו: ולר, בעמ' 477-475; אליאס, בעמ' 843-839). "

"מן האמור לעיל, עולה אפוא הפרשנות הבאה להסדרים הקבועים בסעיף 18(ג): ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות."

שאלה שלישית: נטלי ההוכחה

"לכאורה, על רקע הדיון אותו ערכתי לעיל, עשויה לעלות הטענה כי אין למבוטח תמריץ למלא את תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולי ביטוח. לא אלה הם פני הדברים. ניתן להניח כי במרבית המקרים שבהם לא ינקוט המבוטח באמצעי להקלת הסיכון, ויתקיים קשר סיבתי בין אי נקיטת האמצעי לבין קרות מקרה הביטוח, יופחתו משמעותית תגמולי הביטוח להם יזכה המבוטח, או אף יאויינו כליל, באותם מצבים שבהם המבטח יופטר לחלוטין מתשלום (ראו: אליאס, בעמ' 838). כפי שציינתי, נטל ההוכחה המוטל בהקשר זה על חברת הביטוח אינו כבד מנשוא. לפיכך, הסכנה האורבת למבוטח המפר את תנאי הפוליסה היא משמעותית, ואין מקום לחשש שהסדר התשלום היחסי שנקבע בחוק חוזה הביטוח מעודד "הפרה סיטונאית" של תנאי הפוליסה. הוא רק יוצר איזון ראוי בין חובתו של המבוטח לקיים את תנאי חוזה הביטוח לבין השאיפה להמעיט במקרים שבהם נשללות מהמבוטח זכויותיו באופן מוחלט, אף בשל מחדל רגעי, לאחר ששילם את דמי הביטוח. "

"כיצד יש להחיל את העקרונות שתוארו לעיל על ענייננו? צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שהמבטחת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את תכשיטיו של המשיב, אף בעבור תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידע שאינם מופקדים בכספת. לא אוכל לקבל את טענת המבטחת, שנטענה גם לפנינו, לפיה "מדובר בדבר שברור מאליו כי אף חברת ביטוח סבירה לא הייתה מתקשרת עם מבוטח בידיעה שהוא לא יכניס תכשיטים לכספת... אין צורך להביא הוכחה כיצד הייתה מתנהגת חברת ביטוח אחרת" (כאמור בסעיפים 22-19 לבקשת רשות הערעור). לפחות בעבר ביטוח מסוג זה היה אפשרי, כפי שניתן ללמוד מעניינו של המשיב עצמו. מכל מקום, הנטל להוכחתה של טענה זו היה מוטל על המבטחת, והיא לא עמדה בו. מכאן, שהיא אינה זכאית לפטור מוחלט מתשלום תגמולי ביטוח מכוח סעיף 18(ג)(2).

בדומה לכך, הנטל להוכיח את שיעורם של דמי ביטוח במסגרת פוליסה חלופית, שאינה כוללת מרכיב של אמצעים להקלת הסיכון, היה מוטל אף הוא על חברת הביטוח. גם זאת לא הוכיחה חברת הביטוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס רק על הקביעה שחברת הביטוח כשלה מלהוכיח כי אף מבטח סביר לא היה נכון לבטח תכשיטים ללא כספת, ולא התייחס באופן ספציפי גם להיבט נוסף זה – לאי-הבאת הוכחות באשר לפרמיה במסגרת פוליסה חלופית – ממשית או היפותטית. אולם, לגופו של עניין, הוכחות כאמור לא הובאו.

כפי שהסברתי לעיל, במצב בו אין ספק כי תנאי הפוליסה הופרו, אך גם לא הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח מבלי שינקטו האמצעים להקלת הסיכון גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר, יש להחיל את הסדר התשלום היחסי. כאשר  לא קיימת פוליסה מקבילה אצל אותו מבטח, שעל בסיסה ניתן לחשב את התשלום היחסי, יש לפנות למבחן המבטח הסביר על בסיס ראיות שהובאו לעניין זה. דא עקא,  בענייננו, המבטחת לא הביאה הוכחות באשר לפוליסה מקבילה אצלה, ואף לא הביאה ראיות בנוגע לדמי ביטוח שאותם גבו מבטחים אחרים בפוליסות רלוונטיות שלא כללו דרישה להפקדת תכשיטים בכספת, ככל שהיו כאלה. מכאן, שאין בפנינו כל ראיות הנוגעות לשאלה אילו דמי ביטוח היה גובה המבטח הסביר, שעל בסיסן ניתן להכריע מהו התשלום היחסי בו תחוב המבטחת.

אכן, הוכח כי קיומה של כספת הוא אמצעי רב משמעות להקלת הסיכון, וכפי שקבע בית משפט השלום, לו היו מוחזקים התכשיטים בכספת, מקרה הביטוח לא היה מתרחש. אולם, בכך אין די. בענייננו, לא נטען שהמבטחת עמדה בפני קושי אובייקטיבי להוכיח כי מבטח סביר לא היה מוכן לבטח את המשיב לו היה יודע את המצב לאשורו או כי קיימת פוליסה מקבילה (אצלה או אצל מבטחים אחרים) שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי. לכאורה, כל הראיות הרלוונטיות שהיו דרושות לה לשם ביסוס טענותיה (ככל שקיימות ראיות כאלה) היו מצויות בהישג ידה, אלא שהיא בחרה שלא להשתמש בהן, על בסיס עמדה עקרונית לפיה המבוטח אינו זכאי לדבר. התוצאה היא שמשלא הוכיחה חברת הביטוח כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, הרי שעליה לשלם את מלוא סכום הנזק למשיב.

התוצאה שהגעתי אליה היא זו: המבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט באמצעים להקלת הסיכון שאותם נדרש לנקוט. בין הפרה זו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי. למרות כל זאת, זוכה המבוטח במלוא תגמולי הביטוח. לא אכחד, שהדעת אינה נוחה מכך לחלוטין. אולם, המבטחת, שהיא "שחקן חוזר" בבתי המשפט, בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה שהוטל עליה, אלא להתמקד בטענה משפטית עקרונית שלא התקבלה: אי-תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח. בנסיבות אלה, אין לה להלין אלא על עצמה. אכן, בית משפט זה טרם קבע עד כה במפורש כי סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל על מקרים כגון זה שבו עסקינן, אך הדבר נקבע פעמים רבות בידי הערכאות הדיוניות, וברי כי אין מדובר בטענה "מפתיעה" שלמבטחת לא ניתנה הזדמנות הוגנת להתמודד עמה. "

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.