תא (ת"א) 29294-05-10 ניר עציון משק שיתופי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית משפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 7/10/2013
על ידי כב' השופט הבכיר: אלי ספיר
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות מבוטח בגין נזק שנגרם לו בשל שריפה של מערום קש כתוצאה מתסיסה/התלקחות עצמית?
רקע: חברת הביטוח טענה, כי אירוע השריפה לא חוסה תחת הכיסוי הביטוחי לאור העובדה, כי האירוע מוחרג בהתאם לסייג בפוליסה הקובע, כי: "המבטח אינו חייב בשיפוי המבוטח בגין: אובדן או נזק לרכוש הנמצא תחת כיפת השמיים כתוצאה מהתלקחותו העצמית הנובעת מרטיבות".
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
"לאור העובדה, שאין מחלוקת, כי המערום נשרף וכי נזק שריפה מהווה אירוע ביטוח ומכוסה בפוליסה וכל טענת הפניקס התמקדה בכך שהמקרה נכנס לגדר חריג בפוליסה, נטל ההוכחה מוטל על שכם הפניקס והיא זו שצריכה להוכיח, כי חל החריג. המשמעות הינה, כי התובע לא אמור להוכיח את סיבת השריפה ולעומת זאת, על הפניקס מוטל הנטל להוכיח במאזן ההסתברות, כי השריפה קרתה עקב תסיסה ו/או התלקחות עצמית כתוצאה מרטיבות.
לכן, השאלה שבמחלוקת שעליה נסב המשפט הינה, האם הפניקס אכן עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח במאזן ההסתברות, כי השריפה קרתה עקב תסיסה עצמית ו/או התלקחות עצמית כתוצאה מרטיבות (התנאי השני בדבר הימצאות המערום מתחת לכיפת השמיים לא היה שנוי במחלוקת)."
"דחיית התביעה בצורה הזו, נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין וזאת מהסיבות הבאות:
א. בהתאם לסעיף 2.1 לפוליסה, יש לתובע כיסוי במקרה של תסיסה עצמית והתלקחות עצמית, גם אם היא קורית תחת כיפת השמיים. החריג חל רק במידה וסיבת השריפה הינה רטיבות. במכתב הדחיה צוין סעיף 3.8, אך לא צוין כי סיבת השריפה הינה רטיבות. לכן, הדחיה מנוגדת לפוליסה ולא ניתן להבין ממנה מדוע נדחתה התביעה.
ב. כאשר בוחנים את המרכיבים והגורמים הנדרשים להתרחשות תסיסה עצמית המצוינים בחוות דעתו של האגרונום מר אייל שפירא, שהעיד מטעם הפניקס במשפט, ניכר בעליל עד כמה מופרך היה לקבוע, כי השריפה קרתה מתסיסה עצמית רק לאור העובדה, שהאש פרצה בלא שנראה מאן דהוא לידו (הנימוק הראשון של השמאי).
ג. כאשר בוחנים את חוות דעתו של מר אלי היינה, מומחה לחקירת שריפות שהעיד מטעם הפניקס במשפט, מבינים עד כמה פשטנית הייתה מסקנתו של השמאי, שהתבססה על העובדה שלא נמצאו פסי אש ממקור חיצוני.
ד.מר אייל שפירא, האגרונום שהעיד מטעם הפניקס במשפט, שמסר שיש לו ניסיון מקצועי של 25 שנים, נשאל האם הוא יכול להראות מקרה אחד שביקר וכתב דו"ח לגבי שריפה עקב תסיסה עצמית בקש (קש להבדיל מחציר ושחת) והשיב:
"תראה... יש לי הרבה תיקים בתסיסה עצמית, אבל בקש לא נתקלתי" (עמ' 308 שורה 19 לפרוטוקול)...."
"לסיכום, בהעדר ממצאים שנאספו בחקירה, בחרה הפניקס לבסס תשתית ראייתית על ההנחה כי אנשי ניר עציון הם או חסרי ידע או שהם רשלנים, או שהם שלומיאלים. חוסר הידע ואו השלומיאליות מצאו ביטויים בהתאם לעמדת הפניקס בכך שהם רכשו קש שנכבש כאשר הוא היה לח, לא ידעו לבנות כהלכה את המערום ולכן הניחו את הבאלות שהיו חיצוניות ורטובות בתחתית המערום וכן, לא בדקו בשום שלב את לחות המערום, לא בקניה ולא בזמן שהמערום עמד על תילו.
א. הפניקס דחתה התביעה בהסתמכה על חוות דעתו של שמאי, כי מדובר בשריפה כתוצאה מתסיסה עצמית של קש. הפניקס ידעה ו/או היתה אמורה לדעת כחברת בטוח המבטחת נזקי חקלאות כי מדובר בשאלה מובהקת של מומחיות בתחומים מדעיים שונים ונושקים של אגרונומיה, ביולוגיה וכימיה וכן, מומחיות בחקר שריפות.
ב. הפניקס ידעה כי השמאי אינו מומחה בנושאים אלה ובנוסף ידעה או הייתה אמורה לדעת כמבטחת סבירה, המבטחת נזקי חקלאות כי לקש חסרות התכונות הדרושות לפתח תסיסה עצמית כיוון שאין לו את הלחות שהינה תנאי הכרחי להתרחשות התופעה. מה דב סומפולינסקי שהינו אגרונום ושמאי חקלאי העיד מטעם התובע כי קש (להבדיל מחציר) לא ניצת ללא מחולל אש חיצוני כיוון שהוא "איננו היגרוסקופי". מר סומפולינסקי העיד כי אינו מכיר ולו מקרה אחד שבו חלה תסיסה עצמית בקש שגרמה לשריפה.
ג. למעשה כל המומחים גם אלה שהעידו מטעם התובע וגם אלה שהעידו מטעם הפניקס היו תמימי דעים להבדל המהותי שבין קש וחציר לגבי היתכנותה של תסיסה עצמית שגורמת להתלקחות עצמית בקש. גם מר היינה וגם איל שפירא העידו כי לא נתקלו במקרה של תסיסה עצמית בקש שגרמה לשריפה.
ד. הפניקס בחרה לאמץ מסקנת שמאי בתחום שאינו מומחה בו, כי תסיסה עצמית היא שגרמה להתלקחות עצמית במערום ולא לאמץ את מסקנתו שהייתה כן בתחום מומחיותו, להכיר בתביעה לגבי שוויו של הקש שנשרף במלואה.
ה. מר איל שפירא הבין כי אין אפשרות לטעון כי הקש נשרף כתוצאה מתסיסה עצמית ומצד שני לטעון כמו שטען השמאי הראשון כי הקש היה באיכות טובה. לכן, מר שפירא קבע בניגוד לטענת השמאי הראשון שנשלח על ידי הפניקס לבירור החבות כי מדובר בקש באיכות ירודה שיכול לשמש רק כדי לרפד את רצפת הרפת.
ו. נשאלת השאלה, האם ניתן ליישב סתירה זו בין שתי חוות דעת הפניקס לענין כה מהותי כמו איכות הקש.
ז. כפי שציינתי זו לא הייתה הסתירה היחידה. סתירה נוספת נתגלתה לגבי העובדה כי ילדים נהגו לעלות על המערום ולצפות במנאז' הסוסים. בעוד שהשמאי הראשון מטעם הפניקס מעלה תמיהות ביחס למהימנות הגירסה, מר היינה מומחה הדלקות, קובע כי הילדים שהיו עולים על המערום הם שתרמו להיווצרות התסיסה על ידי כך ששפכו על המערום נוזלים.
ח. הפניקס דחתה התביעה שלא כדין ושלא בתום לב, כאשר לא היה בידה כל ראייה קבילה כי מדובר בארוע שריפה המוחרג על ידי הפוליסה. היתה לה עדות סברה שניתנה על ידי שמאי כי השריפה קרתה עקב תסיסה עצמית הנובעת מרטיבות המוחרגת בפוליסה. הפניקס לא ביצעה כל חקירה באמצעות חוקר בר סמכא שיאשר את מסקנתו/סברתו של השמאי.
ט. כפי הנראה הפניקס סברה כי המושב יוותר וירים ידיים ובאם יחליט להגיש תביעה תמיד תוכל לבצע מקצה שיפורים ולבסס תשתית ראייתית לכך שהחריג חל על מומחים מטעמה.
י. הפניקס בחרה לנהל משפט כאשר היא מודעת לכך שלא נערכה כל חקירה מטעמה וכי מתוך שלל הנסיבות הדרושות להיווצרות התופעה של תסיסה עצמית אין לה את הגורם העיקרי והוא מהות החומר שהינו קש ולא חציר.
יא. הפניקס היא זאת שנושאת בנטל להוכיח את חלות החריג והתשתית הראייתית שלה התבססה על ההנחות מצטברות שהחוט המקשר בין כולן הינו חוסר המקצועיות והשלומיאליות של אנשי המשק, דהיינו: אנשי המשק שילמו עבור קש באיכות טובה אך כיוון שהיו שלומיאלים הם לא שמו לב כי קנו קש לח באיכות ירודה, הם לא ידעו לבנות כהלכה מערום ולא דאגו לבדוק את מידת הלחות של הקש ולא נתנו דעתם לכך שמערום במשקל של כ- 230 טון נרקב לנגד עיניהם ומתעפש עד אשר פרצה בו תסיסה עצמית שגרמה להתלקחותו.
יב. לפניקס היה נתון אחד שלא שנוי במחלוקת, כי הקש היה מתחת לכיפת השמיים ונתון נוסף שירד גשם במקום כשבועיים לפני ארוע השריפה. בעניין זה העיד מר סומפולינסקי כי המערום אינו סופח רטיבות ובלשונו: "כחבילה שלמה ודחוסה הוא לא סופח מים... מכיוון שהגשם בא למעלה ומרטיב את השכבה העליונה בלבד והשאר ניגר מפניו החוצה" (עמוד 160 שורות 17-28 לפרוטוקול).
לעניין הרטיבות הסכים גם מר אייל שפירא כי הקש "רק מתעפש, הוא לא מגיע לשלב של שריפה".
יג. למעשה, מלבד הנחות, לא היו לפניקס כל ראיות לכך כי חל החריג וכי הקש נשרף כתוצאה מתסיסה עצמית עקב רטיבות. כפי שצוין, כל ההנחות התבססו על כך שהרפתן האחראי של המושב הינו שלומיאל ו/או אדם לא מקצועי.
יד. ראינו כי הפניקס דחתה את התביעה מלכתחילה בלא שהיו בידה כל ראיות קבילות לחלות החריג. בתום המשפט ניתן לקבוע כי כל עמדתה של הפניקס התבססה על היות המבוטח שלה שלומיאל ו/או חסר מקצועיות.
נשאלת השאלה האם הפניקס כחברת ביטוח סבירה הפועלת בתום לב יכולה להשיב את פני מבוטחה ריקם, בעת צרה כאשר היא אמורה לשלם לו תגמולי ביטוח עקב ארוע ביטוח של שריפה, כאשר אין בידה כל ראיות קבילות ולנהל כנגדו משפט, כאשר כל התשתית הראייתית מבוססת על הטענה הבלתי מבוססת ובלתי מוכחת כי המבוטח הינו שלומיאל?
טו. האם חברת הביטוח יכולה בעזות מצח לנהל משפט כנגד מבוטחה ובלא שיש בידה ראייה לכך לטעון כי המבוטח רכש בשלומיאליות קש שנקצר לא נכון ונכבש לא נכון ונאגד לא נכון והובל לא נכון ונבנה במערום בצורה לא נכונה ולא מקצועית ושהאנשים האחראיים על הרפת לא דאגו לבדוק את הלחות של המערום?
טז. האם הפניקס פעלה בתום לב כאשר ביססה את עמדתה על שלומיאליות מתמשכת של אנשי הרפת במושב כאשר אין לה כל ראייה לכך? (ולהיפך כפי שציינתי דווקא השמאי מטעמה קבע כי ערכו של הקש מתאים לתביעה)
יז. אני קובע כי הפניקס לא עמדה בנטל המוטל עליה ומדובר במקרה של חוסר תום לב מצד הפניקס.
ב"כ התובע ביקש כי אפסוק ריבית עונשית בהתאם לסעיף 28 (א) לחוק חוזה הביטוח אך החלטתי שלא להיעתר לבקשה זו וזאת לאור העובדה כי החבות לשלם את תגמולי הביטוח הייתה שנויה במחלוקת ולכן סעיף 28 (א) לא חל על המקרה."
