חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פיצוי מבוטח בגין תמותת עזים במושב

לא שוכנענו, כי נפלה בהכרעתו ומסקנתו של בית משפט קמא שגגה שיש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור

 

 

עא (חי') 58911-01-13‏ ‏ משה בולדס נ' מחלבת אן-אגטו תבור בע"מ, הפניקס ואח'

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 2/12/2013

 

על ידי כב' השופטים: יגאל גריל, ס. נשיא, אב"ד, יעל וילנר ובטינה טאובר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על פסיקת השלום שדחה את תביעתו בגין תמותת עזים כנגד חברת הביטוח שביטחה אותו בפוליסה לביטוח חבר מושב וכנגד ספקית תערובת המזון שקיבלו העיזים?

 

בית המשפט דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

" לאחר שנתנו דעתנו לטיעונים המפורטים של המערערים, הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון, והן בדיון בעל-פה שהתקיים בפנינו, ולאחר שעיינו במוצגים ובמסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

 

אכן כפי ששופטת קמא ציינה, בצדק, בפסק דינה, הצטברות הנתונים, בצירוף העובדה כי נמצאו שאריות חומר הדברה מסוג פירימיפוס בגופות העיזים ובתערובת, היה בהם כדי להוליך באופן טבעי למסקנה אינטואיטיבית שתערובת המזון של המשיבה מס' 3, עמיר דגן, היוותה את סיבת ההרעלה, ואולם הראיות כפי שהונחו בסופו של יום בפני בית משפט קמא בדבר הכמויות המזעריות של הפירימיפוס שנמצאו, וההסברים של המומחים והעדים מטעם עמיר דגן והמדינה: "הזימו את האינטואיציה בדבר הקשר הסיבתי בין התערובת למות העיזים באופן שהנטל המונח על התובעים לא הורם" (פיסקה 26 של פסק הדין).

 

הטענות אשר מועלות על-ידי המערערים הינן למעשה בבחינת התפלמסות עם ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיע בפניה, והמקרה שבפנינו איננו בגדר יוצא מן הכלל.

 

בית משפט קמא שראה ושמע את העדים, קבע מפורשות כי הוא מעדיף את חוות דעתו של ד"ר סקלסקי, המומחה מטעם עמיר דגן, וזאת לאחר שבית משפט קמא הבהיר היטב במסגרת פסק הדין מדוע שוכנע מנכונות עמדתו והסבריו של ד"ר סקלסקי, כשדברים אלה אף מצאו תימוכין בעדויות של העדים מטעם המדינה, גב' פרוינד ומר קרסו.

 

בצדק ציין בית משפט קמא, שהשאלה שהועמדה בפניו להכרעה לא היתה פתרון מחקרי של התעלומה מה הביא למות העיזים, אלא השאלה שעמדה לדיון היתה – האם עלה בידי המערערים להוכיח שהתערובת שסיפקה עמיר דגן היא שגרמה למות העיזים. טענה זו, לפי קביעת בית משפט קמא, לא הוכחה במידה מספקת.

 

לא שוכנענו, כי נפלה בהכרעתו ומסקנתו של בית משפט קמא שגגה שיש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, זאת לאחר שבית משפט קמא נימק, פירט והסביר מדוע הוא לא שוכנע מן האמור בחוות הדעת שמטעם המערערים ומעמדתם של המערערים, ומנגד השתכנע מחוֹות הדעת ומן העדויות שהובאו בפניו מטעם המשיבות.

 

נוסיף, שגם אין לקבל את טענת המערערים לפיה הם קופחו בכך שבית משפט קמא נמנע מלהורות על הזמנת הטוקסיקולוג פרופ' שלוסברג. החלטותיו של בית משפט קמא בהן הסביר מדוע אין להיענות לבקשה להורות על הזמנת פרופ' שלוסברג, מפורטות, מנומקות היטב, ונסמכות על הוראות הדין.

 

נוסיף, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי למעשה ניתן היה להורות על דחייתו של הערעור גם על יסוד תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זאת מכיוון שמסקנתנו היא שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק.

 

משכך, יש מקום לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות על דחיית ערעורם של המערערים.

 

גם אין לקבל את טענות המערערים באשר לשיעור חיובם בהוצאות המשפט. בית משפט קמא ציין מפורשות בסיפא של פסק דינו, כי הוא ראה לנכון, נוכח הנסיבות המיוחדות, לפסוק את הוצאות המשפט לחובת המערערים באופן מתון, ומעבר לשכר טרחת עו"ד, בשיעור שהוא אכן מתון, הורה שעל המערערים לשפות את עמיר דגן בגין הוצאות המומחים שמטעמה, לפי קבלות שתומצאנה, וכן אגרה ששילמה בהודעה לצד רביעי.

 

המערערים קובלים על כך שהמומחה, ד"ר סקלסקי, מטעם עמיר דגן, קיבל עבור חוות דעתו ועדותו סך של כ-23,000 ₪, שהוא סכום שאיננו מתון, ואולם, לא ראינו הצדקה להתערב בעניין פסיקת ההוצאות, סוגיה אשר מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא היה ער לנסיבות המיוחדות של המקרה נשוא הדיון, ופסק את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד באופן מאוזן. אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה.

 

גם באשר לערעור שכנגד שהוגש על-ידי הפניקס, הגענו למסקנה לפיה במקרה ספציפי זה אין מקום להתערב במסקנתה של שופטת קמא, אשר סברה כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, ראוי וצודק שלא להורות על השבה. כאמור, קביעה זו יפה היא לנסיבות מקרה מיוחד זה.

 

התוצאה מכל האמור לעיל, היא, איפוא, שאנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ובנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות."

עבור לתוכן העמוד