נזק בתקופת ביניים של חיתום בחברה

תא (חי') 40500-10-10‏ ‏ בהיג' קעואר ובניו בע''מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 12/12/2013

על ידי כב' השופטת: תמר נאות פרי

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בשל פריצה למחסן משקאות חריפים אשר היה במבנה חדש וחברת הביטוח טוענת שלא נתנה כיסוי למקום החדש?

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה בשל רשלנות הסוכן וחברת הביטוח אשר חויבו במישור הנזקי. שיעור האשם התורם של המבוטחים נקבע לכדי 33%.

מתוך פסק הדין:

" לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לשיטתי לא הוכח כי נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים ואין חבות במישור החוזי, אך הדבר נובע מרשלנותם של כל הצדדים המעורבים בפרשה ויש ברשלנות מצד הסוכן והמבטחת כדי לחייבם בתשלום חלקי במישור הנזיקי ."

...

"עתה, משקבענו את שקבענו – ניתן על נקלה להבין את עמדת המבטחת, אשר טוענת כי המסקנה העובדתית דלעיל מחייבת גם את המסקנה העובדתית לפיה התובעות ידעו חד משמעית שאין להן ביטוח וכי המסקנה המשפטית הינה שלא נכרת חוזה ביטוח ושלא קמה מצדן כל חובה לפצות את התובעות. עוד טוענת המבטחת כי הניסיון למסור מידע שגוי באשר למועד הפריצה מהווה הפרה של חוזה הביטוח (אם קיים) ופוטר אותה מהחובה לשלם לתובעות פיצוי כלשהו.

אלא שכאן – אינני שותפה לעמדת המבטחת. עמדתי היא כי אכן לא נכרת חוזה ביטוח מחייב אך קמה אחריות נזיקית מצד המבטחת בשל ההתנהלות לפני הפריצה, ולכן הנפקות של ההתנהלות אחרי הפריצה אינה כפי שטוענת המבטחת. בנוסף, הגם שההתנהלות של התובעות לאחר הפריצה היתה פסולה אזי שהסוכן היה שותף לה וממילא, אין בה כשלעצמה כדי לאיין את התוצאה של המסקנה הקודמת לגבי ההתנהלות לפני האירוע. ארחיב ואנמק את עמדתי."

"כידוע, חוק חוזה הביטוח אינו כולל הוראות לעניין אופן כריתת חוזה הביטוח וכריתתו חוסה תחת ההוראות הכלליות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (שחרולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, 201, כרך ראשון (2005), להלן: "ולר"; ירון אליאס דיני ביטוח, 40,  כרך א' (מהדורה שנייה, 2009) להלן: "אליאס").עסקינן בהליך כריתת חוזה ייחודי אשר המבטחת שולטת עליו בלעדית– החל משליטה על ניסוח ההצעה (טופס הצעת הביטוח), עובר בשליטה על מצב הדברים בתקופת הביניים (תקופת הליך החיתום), וכלה בקיבול (ולר, עמ' 210-216). על כן, עלינו לבחון האם בנסיבות המקרה הנדון ניתן לומר כי נכרת חוזה, דהיינו - אם הצעות הביטוח שהועברו על ידי התובעות באמצעות הסוכן מהוות "הצעה" והאם היה "קיבול" של ההצעות, או מי מהן, מצד המבטחת – לרבות שאלות שעניינן מסוימות וגמירות דעת.

1.     לשיטתי, במקרה זה, לא הוכח שנכרת בין התובעות לבין המבטחת חוזה ביטוח מחייב.

2.  הטעם העיקרי לכך הינו שלא היתה גמירות דעת בין הצדדים לגבי דרישות המיגון והמשמעות של דרישותיו של הסוקר קלר. ניתן לראות כי הוכח שלאורך כל הדרך נקטה המבטחת בעמדה חד משמעית ביחס לדרישות המיגון שהציבה לתובעות – ומבחינתה, כל עוד דרישות אלו לא קוימו במלואן, לא יינתן כיסוי ביטוחי ולא ישתכלל חוזה ביטוח. במקביל, הוכח כי לאורך כל הדרך פעלו מנהלי התובעות להשלמת דרישות המיגון ככל שהועלו מעת לעת, אך לשיטתם התנאים לא היו בבחינת תנאים מתלים אשר רק בהתקיימם יחל הכיסוי הביטוחי והוכח כי הם לא קיבלו מהסוכן או מהמבטחת מידע מספק לגבי עמדת המבטחת. שעה שצד אחד למשא והמתן טוען שתנאי מסוים הינו תנאי מקדים-מתלה לכריתת החוזה ומנגד, הצד השני טוען שאותו התנאי אינו תנאי מקדים-מתלה – ברור שאין גמירות דעת בין שני הצדדים לגבי ההתקשרות. לכן, לא היה קיבול מצד המבטחת להצעות הביטוח שהועברו על ידי התובעות (בין אם הצעת הביטוח הראשונה ובין אם הצעות הביטוח החדשות).

3.   באשר לשאלה אם הופקה פוליסה – הוכח שלא הופקה פוליסה מחייבת ואין חוזה ביטוח בכתב במקרה זה (הגם שכידוע ההלכה הינה שהפקת והדפסת הפוליסה או "הרשימה" אינה "חזות הכל" והמסמך המודפס אינו בהכרח ראיה לקיומו של חוזה מחייב– אליאס, עמ' 302, פסקה 8.15). בהקשר זה אתייחס עוד לשני מסמכים שהוגשו מטעם התובעות, כאשר לשיטתן הם מלמדים על קיומה של פוליסת ביטוח תקפה. לשיטתי, שניהם אינם מלמדים על קיומו של ביטוח, אך ההתנהלות לגביהם מלמדת על רשלנותם של המבטחת והסוכן - כפי שיובהר להלן."

"מהמסמכים שהוגשו לגבי פוליסה זו עולה כי הפוליסה של התובעת 1 הינה פוליסה "פיקטיבית" אשר הוקמה לאחר שהתובעות הגישו דרישה לפיצוי בגין הגניבה. טענת המבטחת היתה כי בעת שמוגשת תביעה לגבי אירוע ביטוחי שמתייחס לפוליסה שלא קיימת, לא ניתן לטפל בה מבחינה טכנית-מנהלתית-רישומית, ולכן מקימים פוליסה פיקטיבית ומזינים לגביה את הנתונים החיוניים - והכל רק כדי לטפל בתביעה של התובעות. אני מקבלת הסבר זה ובמיוחד שעה שעל הפוליסה של התובעת 1 כתוב בבירור שהיא פיקטיבית, ומצוין בהדגשה על המסמך כך: "למען הסר ספק, תוספת זו הינה פקטיבית בלבד לצרכי ניהול מסמכים/שמירת רזרווה". יש עוד לראות כי סכום הביטוח הינו 1 ₪ וכי קיימות תכתובות דוא"ל מהן ניתן ללמוד על השתלשלות האירועים שהביאה להקמת הפוליסה הפיקטיבית. לכן, שוכנעתי כי אף בפוליסה הפיקטיבית של התובעת 1, בדומה לטיוטת הפוליסה של התובעת 2, אין כדי לחייב את המסקנה שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים – אך בוודאי שהדבר מלמד על רשלנות עד כדי אבסורד מצד המבטחת, שהגישה לגביה תביעה בלשכת ההוצל"פ.

לפיכך, מבחינה חוזית, המסקנה הינה כי לא נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח ויש לדחות את טענתן של התובעות לפיה במועד הפריצה היה קיים חוזה ביטוח תקף בין הצדדים."

"אליאס בוחן אף הוא את השאלה האם ראוי להטיל אחריות על מבטח מקום בו הוא אינו משיב להצעת הביטוח תוך זמן סביר. אליאס מציין שהפסיקה דנה בשאלה בהקשר של סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, תוך שנקבע כי בנסיבות מסוימות של עיכוב במתן התשובה להצעת הביטוח, ייתכן שתוטל חובה על המבטחים לשפות המבוטח בגין מקרה ביטוח שאירע בתקופת הביניים, חרף הוראות סעיף 16(א), לאמור:

"הפסיקה המקומית הטילה על מבטחים חובה לשפות מבוטחים בגין נזקים שאירעו במהלך תקופת הביניים שבין הגשת ההצעה לבין הקיבול המאוחר, וזאת חרף הוראת הבטלות הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. אחריות המבטח בנסיבות המתוארות עוגנה בדוקטרינה של "אשם בהתקשרות" ובכללי המניעות. נראה לכאורה כי אין מניעה להחיל את הרציונל המונח ביסוד פסיקה זו בכל מקרה שבו השתהות של המבטח בבדיקת ההצעה הסבה נזק לצד השני, בין אם בסופו של דבר נכרת חוזה מחייב ובין אם לאו ואכן, בפסיקת השנים האחרונות ניתן למצוא תימוכין לגישה המצדדת בהטלת חובה עצמאית על המבטחת להשיב להצעת הביטוח בתוך פרק זמן סביר". (אליאס, 297-300 והאסמכתאות שבהערת שוליים 49 שם).

אף בפסיקה נשמעו עמדות לפיהן יש מקום להטיל על חברות הביטוח חובות מיוחדות וחובות אמון כלליות כלפי הציבור, בהינתן אופן ההתקשרות הייחודי בכל הנוגע לחוזי ביטוח (וראו ת"א (שלום-ת"א) 16318/96 חזן נ' ששון חברה לביטוח בע"מ (13.12.1998); ולמקרים בהם חויבה חברת הביטוח בתשלום תגמולים בגין מקרי ביטוח שאירעו בתקופת החיתום (טרם הומצאה פוליסה) ראו למשל ת"א (שלום-נצרת) 3805/99 מ. עדין ובניו בע"מ נ' בן עזרי (27.8.2003); ע"א (מחוזי-חיפה) 150/08 חכים נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (1.2.2009); ות"א (שלום-ת"א) 44754/08 שטרן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (15.5.2011)). נכון הוא כי עקרונית, יכולות היו התובעות בכל שלב לפנות למבטחת אחרת ולכרות עמה חוזה (והן אכן ניסו בשלב מסוים לברר עם חברת רמות אם היא יכולה להציע להן ביטוח בתנאים טובים יותר), אך שוכנעתי כי כוונתן היתה לכרות את החוזה דווקא עם המבטחת וכי היתה להן ציפייה סבירה לגבי הקמת כיסוי ביטוחי בתוך זמן סביר מפנייתן הראשונית, ואזכיר כי עסקינן בביטוח משלים וממשיך כיון ששתיהן כבר היו מבוטחות אצל המבטחת באתר הקודם של העסק.

באשר ל"תקופת הביניים" באופן כללי, אפנה אף לרע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (02.02.2011), אשר עוסק בשאלת היקף חובות הגילוי שחלות על המבוטח במהלך התקופה, אך מזכיר את הקושי לגבי תקופת החיתום, לאמור:

"יצויין, כי הדיון בענייננו, לרבות הגדרת "תקופת הביניים", מתייחס לעניין חובת הגילוי המוטלת על המבוטח בהקשר לאופי הסיכון העתיד להיות מבוטח. אכן, שאלות בדבר מהות הקשר בין המבוטח למבטח וחובות וזכויות הצדדים במהלך התקופה בה טרם התקבלה החלטת המבטח האם לקבל את ההצעה לרכישת ביטוח, עשויות להתעורר בהקשרים שונים (כך למשל, התרחשות מקרה ביטוח לאחר מילוי ההצעה לביטוח על ידי המבוטח וטרם השלמת הליך החיתום על ידי המבטח). במקרה שלפנינו אין צורך להידרש לכל מגוון השאלות שעשויות להתעורר. אסתפק בכך שאציין כי ההכרעה בשאלות אלה צריך שתיעשה בשים לב לחוסר הבהירות המלווה תקופה זו ולציפיות, של המבטח והמבוטח גם יחד, שעשויות להיווצר כתוצאה מחוסר בהירות זו."

"הצדדים נמצאו אם כך בתקופת ביניים, תקופת חיתום, ממושכת ביותר, במשך יותר משנה – ועצם העובדה שהמבטחת אפשרה סיטואציה חיתומית שכזו עולה לטעמי כדי רשלנות."