חובת האמונים לחברה של נושא משרה בחברה

תא (מרכז) 13484-03-09‏ ‏ גד חיטרון ואח' ' עדי טלר

בית המשפט: המחוזי מרכז-לוד

פסק הדין ניתן ביום: 17/12/2013

על ידי כב' השופט: אברהם יעקב - סג"נ

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את הנתבע, איש עסקים, לפצות את שותפיו לחברה בשל הפרה של חובת האמונים כלפי החברה?

רקע: הנתבע, רואה חשבון במקצועו, עבד בתפקיד מנהל הכספים של דיויד שילד ולימים מונה גם כמנהל מערכת המיכון, המחשוב ומערכות המידע שלה. הנתבע פנה אל התובעים 1  ו-3 והציע להם להקים חברה חדשה שכל עיסוקה יהיה פיתוח ומכירת תוכנה לחברות ביטוחי בריאות כמו גם מתן שירותי תמיכה שוטפים לחברות אלה. על פי התכנית העסקית, הציבו הצדדים יעד אסטרטגי לחברה שכלל התקשרות עם חברת כלל-בריאות בע"מ כלקוח ראשון של החברה. הנתבע, כמנכ"ל החברה, פתח במשא ומתן עם כלל במטרה לגבש עסקה לרכישת התוכנה על ידי כלל, אולם בסיומו של תהליך, עסקה כזו לא גובשה ולא יצאה אל הפועל. תחת זאת, הנתבע הקים חברה עצמאית שעיסוקה בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, באמצעותה התקשר עם כלל בעסקה שמהותה זהה למהות עסקה שניסה לגבש בין כלל לבין החברה.

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"על חובת האמון

הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון כללית אשר חלה כל אימת שמתקיימים יחסי כוח או כפיפות של פרט אחד כלפי משנהו. בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 278 (1984) קבע כב' השופט ברק כך:

"עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו ... רשימת המצבים, בהם קיימים יחסי אמון, אינה סגורה, והריהם מתקיימים "במגוון רב של יחסים משפטיים"(ע"א 793/76, המ' 506/78 [3], בעמ' 557- השופט י' כהן).

אחד מאותם יחסים משפטיים הוא זה הקיים בין המנהל לבין החברה. המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים, כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות.

חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזאציה".

...

ביחס לתוכנה של חובת האמונים החלה על נושאי משרה בחברה, ובהתייחסו לדירקטור בחברה, קבע כב' השופט ברק בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 332-333 (2003) את הדברים הבאים:

"חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי. על הדירקטור לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו (ראו פרשת קוסוי [9], בעמ' 278). ביסוד חובה זו עומד כוחו של הדירקטור, אשר חברותו בדירקטוריון מעניקה לו שליטה על רכושו של אחר (החברה). קיים חשש – המבוסס על ניסיון החיים – כי הכוח ינוצל לרעה ("בעיית הנציג"; ראו א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [38], בעמ' 283). כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים, שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום-הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). חובת תום-הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה (ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי[39], בעמ' 495). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"תום-הלב אינו מניח 'מידת חסידות'... תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)..." (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [27], בעמ' 279).

אכן, אם מטרתו של עקרון תום-הלב הינה למנוע 'אדם לאדם – זאב' ולהבטיח 'אדם לאדם – אדם', הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח 'אדם לאדם – מלאך' ".

...

הנזק העלול להיגרם לחברה כתוצאה מנטילת הזדמנות עסקית על ידי מי שחב לה חובת נאמנות הוא כפול: ראשית, שאיפתו של נושא המשרה ליטול לעצמו הזדמנות עסקית של החברה תעמיד אותו במצב של ניגוד עניינים ויתכן אף שיקבל החלטות עבור החברה הנגועות בשיקולים זרים. שנית, עצם נטילת ההזדמנות העסקית, שוללת מהחברה את האפשרות להפיק רווחים עתידיים (קורן, 354). עם זאת, בהקשר של חובת הנאמנות, אין חובה להראות קיומו של נזק לחברה. כאשר מופרת חובת הנאמנות וכאשר מנהל מעמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים, כי אז "נקבע שווי הסנקציה בהתאם לרווח האישי שהפיק המנהל מן הפעולה, ולא בהתאם לנזק שנגרם לחברה" (חביב-סגל, 506)."

"כמנכ"ל החברה, חלה על הנתבע חובת אמונים כלפי החברה ואולי אף כלפי אחרים. אולם הנתבע טוען כי הוא לא מונה להיות מנכ"ל החברה וכי ההסכם שעליו סומכים התובעים את טענתם הוא טיוטה שלא נחתמה ואינה מחייבת איש מן הצדדים.

...

על אף העובדה שהמסמך שהוצג הינו טיוטה שהוחלפה במהלך משא ומתן, אין מחלוקת כי היתה הסכמה ביחס למינויו של הנתבע למנכ"ל החברה. הנתבע נחקר על כך ואישר בעדותו כי בתחילת שנת 2007 הוסכם כי הוא ישמש מנכ"ל DSG  (עמ' 169, ש' 10-12 בפרוטוקול)."

"סבורני כי גם לפי שיטת הנתבע, אשר טען במסגרת ההליך כאן כי הוא אינו מנכ"ל החברה, הרי שלאור תיאורו את התפקיד אותו ביצע בחברה ניתן לומר כי לכל הפחות הוא שימש מנהל עסקים ראשי בחברה ועל כן, בכל מקרה, הוא עונה להגדרת נושא משרה החב חובת אמונים כלפי החברה."

"הנתבע אינו מתמודד בסיכומיו עם טענת התובעים בדבר ניגוד עניינים שיצר על ידי הקמת טלדאר ותחרות עם עסקי החברה. הגנתו מפני טענת הפרת חובת האמונים מתרכזת בטענה שבזמנים הרלוונטיים – דהיינו בחודשים אוגוסט - ספטמבר 2008, לא היתה לתובעים "הזדמנות עסקית רלוונטית" ועל כן לשיטתו לא נוצלה הזדמנות עסקית שכזו."

"אוסיף עוד, כי בהחלטה עקרונית שניתנה לאחרונה במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, תנ"ג (ת"א) 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 21/10/2013), סקרה כב' השופטת דניה קרת-מאיר את עמדת הפסיקה האנגלית בעניין ניצול הזדמנות עסקית של חברה, אשר אומצה גם בקנדה ובאוסרליה, ממנה עולה כי החובה שלא לנצל הזדמנות עסקית של החברה חלה על מי שחב לה חובת אמון ללא כל קשר לשאלה האם היתה לחברה היכולת לבצע את העסקה בעצמה. באותו עניין דחה דירקטוריון חברה הצעה לביצוע עסקת מקרקעין מן הטעם שלא היתה לחברה יכולת כלכלית לעמוד בהתחייבויות הנובעות מביצועה. לאחר דחיית ההצעה, רכשו מנכ"ל החברה ויו"ר הדירקטוריון חברת מדף לצורך ביצוע העסקה באופן פרטי. בעקבות הדברים הוגשה על ידי בעל מניות מיעוט בחברה בקשה לאישור תביעה נגזרת. בהחלטה המאשרת את הבקשה קבעה כב' השופטת קרת-מאיר את הדברים הבאים המתאימים גם לענייננו (בעמ' 32 בהחלטה):

"... יש להחיל הגדרה רחבה באשר לקיומה של הזדמנות עסקית. די בהיות העסקה קרובה במהותה לעסקי החברה הנדונה כדי להוות הזדמנות עסקית שעל נושא משרה להימנע מניצולה, ללא כל קשר לשאלת יכולתה או אי יכולתה של החברה לבצע את העסקה.

אין כל מקום להותיר את ההחלטה בדבר יכולתה של החברה לממש את ההזדמנות העסקית בידי נושא המשרה שמבקש לנצלה.

שיקול הדעת העסקי בעניין זה נתון לחברה בלבד, על יסוד מידע מלא שיימסר לה על ידי הדירקטור באשר לעסקה, כהגדרתה הרחבה לעיל.

חובת הגילוי של הדירקטור ונושא המשרה בהקשר זה עולה בקנה אחד עם החובה הקבועה בהוראת סעיף 254 (א) ( 4) לחוק החברות".

עמדה עקרונית זו נראית לי נכונה ואני סבור כי גם בענייננו היה על הנתבע, בהיותו נושא משרה החב חובת אמונים לחברה ומהווה שלוח שלה, להימנע מניצול ההזדמנות העסקית של החברה וזאת במנותק מן השאלה האם היה באפשרותה של החברה לממש ולהשלים את העסקה שביחס אליה התנהל משא ומתן מול כלל-בריאות.

סיכומם של דברים, מצאתי כי הנתבע הפר את חובת האמונים כלפי החברה וכלפי שותפיו – התובע 1 והתובע 3, עת שפעל בניגוד עניינים ובעודו מכהן כנושא משרה בתובעת 5 הקים חברה אחרת אשר באמצעותה התקשר בהסכם עם כלל-בריאות וניצל הזדמנות עסקית של התובעת 5."

"בבואי להעריך על דרך האומדן את נזקם של התובעים לקחתי בחשבון את סיכויי היתכנות העסקה ואת האפשרות הלא מבוטלת שעסקה עם כלל-בריאות כלל לא היתה יוצאת אל הפועל אף ללא התערבותו של הנתבע. כמו כן, לקחתי בחשבון את העובדה שאף במידה והיתה נקשרת עסקה, אין וודאות ביחס לפרק הזמן שבו היו נמשכים היחסים העסקיים בין שתי החברות. שוק התוכנה הוא שוק דינמי ותחרותי שמתפתח כל העת, שוק שאין בו וודאות לגבי הצלחתה המסחרית של תוכנה מסוימת, קיומם של מתחרים ומוצרים חלופיים. על אף שמדובר בשתי חברות שונות שתחזית הרווחים לגביהן לא בהכרח זהה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלמרות תחזיותיו האופטימיות והפסימיות של הנתבע ביחס לחברתDSG , הצופות רווחים בתום שנתיים מתחילת פעילותה, הרי שבפועל גם בתום שלוש שנים מתחילת הפעילות בטלדאר החברה מצויה בהפסדים.

לאור כל האמור, ועל דרך האומדנה, אני מעמיד את סכום הפיצוי על סך של 1,500,000 ₪ בערכי היום.

לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1, 3, ו-5  סכום כולל של 1,500,000 ₪. בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות התובעים 1, 3 ו-5 במסגרת הליך זה ובשכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 200,000 ₪."