היעדר אחריות החווה בשל נפילה מסוס

תא (ת"א) 37802-07-10‏ ‏ רחמים יוסף נ' חוות דגני עמותה לשיקום חיות וכלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 29/12/2013

על ידי כב' השופט: ירון בשן

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את מנהלי ומפעילי חוות הסוסים ומבטחיה בשל נזקים שנגרמו לתובע מנפילה מסוס בחווה?

רקע:  התובע טען, כי הוא קיבל הדרכה מינימלית על ידי מדריך שאת פרטיו אינו זוכר, הוא לא הודרך כיצד לנהוג אם הסוס ישתולל וקיבל סוס פראי שאינו מתאים לרכיבה. לאחר פירוק חוות הסוסים, המפרק הודיע שאין בכוונתו להמשיך ולהתגונן וכי תביעה כנגד העמותה בפירוק ממילא לא אפקטיבית. התבקש בית המשפט למחוק את התביעה נגד העמותה ובהיעדר התנגדות, נעתר לבקשה. התביעה התנהלה בהתאם להוראות סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, במישרין, בין התובע למבטחת.

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"ענין ראשון הטעון הכרעה היא  השאלה, האם התובע נפצע בתאונת רכיבה? אילו היה התובע מפונה מזירת האירוע באמבולנס ישירות לבית-החולים היה הענין מתועד. במשפט, לא התברר כראוי מתי קרתה התאונה, להיכן בדיוק פונה התובע ומי נתן לו טיפול ראשוני – הרושם הוא שלבית-החולים הוא הגיע באיחור מסויים ולא לגמרי ברור מדוע.  המבטחת פקפקה בטענה זו. נראה שביסוד פקפוקיה עמד המידע שאסף החוקר מטעמה מהמבוטחת: מר דגני עצמו לא ראה דבר המצביע על התרחשות התאונה וגם לא קיבל דיווח ממישהו אחר שראה אותה או את תוצאותיה. איני סבור שניתן ליתן משקל כלשהו לעדות החוקר על המידע שאסף, הרי מדובר לכל היותר בראיה מכלי שני. אפילו נקבל שזה מה שנאמר לחוקר, לא ניתן לברר אם נאמרה לו האמת כל עוד מי שאמר לו את הדברים אינו חשוף לחקירה נגדית ולבית-המשפט אין הזדמנות להתרשם מעדותו.

המבטחת פקפקה באמינות טענות התובע מפני שבין שעת האירוע לבין הטיפול הרפואי שנדרש בגללו חלף זמן רב מאוד.  קושי ראשון בבחינת טענה זו נובע מכך שהתובע לא הביא כל ראיה על שעת התרחשות התאונה."

"סעיף 40לפקודת הנזיקין  עוסק בהעברת חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה. נקבע בו: 

"בתובענה שהוגשה  על נזק והוכח בה שני אלה:

1) הנזק נגרם על-ידי חיית בר, או חיה שאינה חיית בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו  שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;

2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או הממונה עליה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה."

אין זה סביר שסוס הנמצא בחוות רכיבה ואשר הניח לרוכב בלתי מנוסה לעלות ולשבת עליו, הוא "חיית בר".  התובע לא הביא כל ראיה שממנה ניתן ללמוד שהיה מדובר ב"סוס מועד", או לכך שהעמותה, או אדם כלשהו, ידעו שמדובר ב"סוס מועד". ממילא, לא מתקיימים תנאי סעיף 40 להעברת נטל הראיה.  

בסעיף 16 לסיכומיו טוען התובע שחל הכלל "הדבר מדבר בעדו" בלי שהוא מפנה להוראת דין ספציפית. הוא מונה שם ארבע נימוקים (הנראים כמתייחסים דווקא להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולא לסעיף 40 שהוזכר קודם):

א.  בזמן התאונה התובע לא ידע מה הנסיבות שגרמו לסוס לפגוע בו.

ב.  הנזק נגרם ע"י הסוס השייך לנתבעת 1  - שלה שליטה מלאה עליו.

ג.  אירוע הפגיעה מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה, ולכן עליה חובת הראיה שלא היתה לגבי הפגיעה התרשלות שתחוב עליה.

ד. הנתבעת 1 לא הביאה כל ראיה המסירה מעליה את האחריות לתאונה ולכן התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה הבלעדית.

טיעון זה אינו נכון בנסיבותיו של האירוע שהוכח: בעת התאונה היה הסוס דווקא בשליטה של התובע שרכב עליו – ולא בשליטה של הנתבעת 1.  אירוע של נפילה מסוס אינו מתיישב יותר עם המסקנה  שהיתה התרשלות של בעליו, אמירה שכזו מתעלמת לחלוטין מהאפשרות הסבירה למדי, שנפילה מסוס עלולה להתרחש ללא התרשלות של איש. לאור זאת לא מתקיימים התנאים להעברת נטל הראיה גם לפי סעיף 41  ועל התובע להוכיח את רשלנות הנתבעים.

האם העמותה התרשלה?

חובת הזהירות של מי שמפעיל חוות סוסים כלפי הרוכבים מובנת מאליה. עם זאת, "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..." ובהמשך הדברים, בין הדוגמאות לסיכונים כאלה  מצויין במפורש כי "הרוכב על סוס עלול ליפול ממנו."  (ע"א  145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 – 127). משמע, עצם הנפילה מסוס היא אירוע שאין בצידו בהכרח חבות בנזיקין. סוס אינו מכונה. יש לו רצונות ורגשות, לעתים התנהגותו לא מובנת לרוכב ולכן גם אינה תמיד צפויה. הבוחר לרכב על סוסים נוטל על עצמו סיכונים שגרתיים של רכיבה. רכיבה על סוסים כרוכה מטבעה בחשיפה לסיכון של נפילה. עם זאת, מטיל הדין על מי שמארגן רכיבה של אחרים חובות לגדור את הסיכונים ולצמצמם:  הקביעה אם עמד מארגן הרכיבה  בחובות זהירותו תלויה בטיבם של הסוס, תנאי הרכיבה, כישורי הרוכב, גילו, ואביזרי הבטיחות.

התובע טוען שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו ואת טענתו הוא מבסס על ציטוט מע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני. ציטוט זה מתייחס לנסיבות שבהן נמסרה לרוכב "סוסה חמת מזג" והרכיבה היתה ב"מסלול אתגרי". בחלקים שלא צוטטו מפסק-הדין, מתואר אותו מסלול ככולל ירידות תלולות מאוד הכוללות מדרגות ועליות המיועדות לדהירה מהירה. ציטוט זה מדגים היטב את סוג השיקולים שראוי לשקול בבואנו להעריך אם אכן עמדה העמותה בחובת הזהירות שלה כלפי התובע. זה המקום לציין את המידע הקיים: התובע נפל מהסוס לאחר רכיבה שנמשכה פרק זמן קצר מאוד ובמהלכה התקדם הסוס בהליכה מישורית למרחק קצר. בעת התאונה היה התובע בן 29. לא היה לו ניסיון קודם ברכיבה וככל הנראה לא ידעו אנשי העמותה שהוא סובל מפיגור שכלי (גם בבית-המשפט הוא הכחיש את מצבו).

למעשה התמקד התובע בשלושה עניינים שבהם, לשיטתו, הפרה העמותה את חובת הזהירות שלה כלפיו: בכתב התביעה ובתצהיר התובע, נטען  שלתובע נמסר סוס בלתי מתאים, פראי או מסוכן. עוד נטען שהוא לא קיבל הדרכה מתאימה ולא נמסרו לו אביזרי מגן, כגון קסדה. על טענת הסוס המסוכן והעדר ההדרכה חזר גם אחיו של התובע (אך לא על טענת העדר הקסדה).

התובע העיד בחקירתו הנגדית שהוא קיבל הדרכה קצרה והסבירו לו כיצד לשלוט בסוס. בלשונו המוגבלת, ובקיצור שנגזר גם מכישורי הביטוי שלו הוא תיאר שלימדו אותו כיצד לעלות לסוס, כיצד לשבת עליו וכיצד "לנהוג" בו. גם אחיו העיד שהוא קיבל הדרכה קצרה. לא הובאה כל עדות נוספת בענין – ובמיוחד לא הובאה עדות מומחה. לבית-המשפט אין ידיעה שיפוטית באשר להלכות רכיבה, טיפול בסוסים, או הדרכת רוכבים. לא ידוע לבית-המשפט כיצד יש להדריך רוכבים חסרי ניסיון, מה משך ההדרכה הנכון ומה  התוכן שצריכה הדרכה זו לכלול. כאשר קבוצה קטנה של רוכבים חסרי ניסיון יוצאת לרכיבה איטית במסלול שאין בו סיכונים מיוחדים, סביר שההדרכה הניתנת להם עשויה להיות קצרה ופשוטה למדי.  על סמך המידע המועט שהוכח, לא ניתן לקבוע פוזיטיבית, שההדרכה שניתנה היתה לקויה, כטענת התובע.

התובע ואחיו תיארו כיצד לאחר רכיבה קצרה מאוד, שבמהלכה התקדם הסוס מרחק קצר  מאוד הזדקף, החל לקפוץ והתובע נפל ממנו. איש מהם לא טען שהתובע התקשה לעלות על הסוס או שהסוס הפגין קודם אי שקט כלשהו. התובע לא ידע את שם הסוס וגם לא ידע מדוע החל הסוס לקפוץ. מכיוון שהיתה זו רכיבה ראשונה של התובע על גבי אותו סוס גם אין הוא יודע דבר על עברו. אין כל ראיה אודות זהות הסוס או ההיסטוריה שלו. אמירות התובע או אחיו לגבי "התאמת" הסוס או "פראותו", אינן מבוססות על דבר זולת הידיעה שבמקרה זה קפץ הסוס ללא סיבה מובנת להם והפיל רוכב בלתי מנוסה. מובן שכך לא מוכיחים תכונה של בעל-חיים. מכאן שהתובע לא הצליח להוכיח שעצם מסירתו של סוס מסוים זה לרוכב חסר ניסיון היתה מעשה רשלני.

הטענה שלתובע לא ניתנה קסדה הופיעה רק בתצהירו כאחת מהרבה טענות חלופיות.  התצהיר, כפי שכבר צוין קודם, נוסח ונכתב על-ידי ב"כ התובע (כפי שעורך הדין אמר שוב ושוב במהלך חקירתו הנגדית של התובע) ואין לראות בו עדות של התובע עצמו.  מכאן שהטענה שלא ניתנה לתובע קסדה  כלל לא הוכחה. מכל מקום, כנראה שאפילו היתה נכונה, אין ולא יכול להיות לה כל קשר סיבתי לפציעת התובע. התובע נפצע בפניו מהסוס, כנראה לאחר הנפילה. קסדת רוכב אינה מגינה על פניו, אלא על חלקו העליון של ראשו. אפילו היה התובע חובש קסדה, לא נראה שהיתה יכולה להגן עליו מפגיעה בפנים. ברור שלא  בשל העדר קסדה נגרם לו נזקו מפגיעה  בפניו.

בנסיבות אלה, כל שניתן לומר הוא, שהתובע הוכיח שהתממש  סיכון  שגרתי, שרוכב לא מנוסה עלול ליפול מסוס, סיכון שאין בצידו אחריות בניזיקין."