השפעת ניסיון לרצח על זכויות בפנסיה

בעמ 7272/10 פלונית נ' פלוני

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 7/1/2014

על ידי כב' השופטים: ח' מלצר, נ' הנדל ו ד' ברק-ארז

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בחיפה אשר דחה את הערעור על פסיקת בית המשפט לענייני משפחה אשר הורה למערערת להעביר למשיב תשלום מיידי וחד פעמי בסך 160,760 שקל, וכן להעביר לידיו חלק קבוע מהגמלה המשתלמת לה מדי חודש? האם ניסיון הרצח צריך להשפיע על חלוקת הרכוש בין בני הזוג? או שמא: דין הרצח והעונש – לחוד, ודין הממון וחלוקתו – לחוד?

רקע: המשיב הורשע בניסיון לרצח המערערת אשר היתה אשתו ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בעקבות הרשעתו. בני הזוג גרושים ובבית המשפט העליון עמדה לדיון חלוקת הנכסים המשפחתיים ביניהם.  

בית המשפט העליון קיבל את הערעור

מתוך פסק הדין:

" השופט ח' מלצר:

מונחות בפני חוות הדעת המקיפות והמלומדות של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז ושל חברי, השופט נ' הנדל ועלי להתייחס אליהן וכן לקבוע עמדתי בסוגיות שהועלו על-ידי הצדדים. בכך אתמקד עתה.

חברי להרכב הגיעו לתוצאה קרובה (אם כי לא זהה) במחלוקת הממשית שנדרשנו להכריע בה, אבל בהיבט הכללי דומה ששיטתם שונה. לכאורה הפער משמעותי, ואולם, על פי גישתי, ניתן להראות כי המשותף ביניהם רב על המבדיל ולפיכך יש באפשרותי להציע תפיסה מאחדת, אשר תדחה את חילוקי הדעות שיוותרו ותשאירם בצריך עיון – לעתיד.

...

השאלה הקונקרטית שעומדת במרכז הערעור היא האם העובדה שהמשיב הורשע בנסיון לרצוח את אשתו ואם ילדיו וכן בתקיפתה ובגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה לה ובאיומים כלפיה – מצדיקה סטייה מהעקרון בדבר איזון כלל נכסי בני-הזוג וחלוקת מחצית שווים ביניהם עם פקיעת הנישואין, הקבוע כיום בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון).

התשובה תלויה בפרשנות ובתוכן שיש לתת לסעיף 8 לחוק יחסי ממון בדבר סמכויות מיוחדות, הקובע כדלקמן:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)       לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2)       לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3)       לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4)       לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

גדר הספקות נעוץ בביאור התיבה שבסעיף 8 הנ"ל, המדברת ב: "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". העיר על כך כבר בשעתו פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל, בלשון קולעת, באמרו כך:

"המחוקק בחר לפרט בהרחבה את סמכויותיו של בית המשפט, אך התעטף בשתיקה בכל הנוגע לקביעת קני מידה להפעלת שיקול הדעת ולאופן הפעלת שיקול דעת זה"

(אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, 352 (התשמ"ב) (להלן: פרופ' רוזן-צבי, יחסי ממון))

מהם איפוא קני המידה הרלבנטיים? בכך ארחיב להלן ואולם אצטמצם למקרים שבהם בוצעו עבירות פליליות של בן-זוג אחד כנגד משנהו ולא אקבע מסמרות לגבי נסיבות אחרות מעבר לאלו שכבר נפסק הדין ביחס אליהן (עיינו ביחס להקשרים האחרים: פרופ' רוזן-צבי, יחסי ממון, בעמ' 357-352; שחר ליפשיץ, יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, חוקים א' 227 (2009) (להלן – פרופ' ליפשיץ אתגרים ומשימות); ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש: הדין והפסיקה, 471-469 (2013) (להלן: שלם, יחסי ממון)).

...

מהאמור לעיל עולה שלדעתי נכון לקבוע שנקיטה באלימות אותה הפעיל בן הזוג האחד לגבי משנהו, ובהקשר אליה הוא (היא) הועמד(ה) לדין והורשע(ה) – יש בה כדי לשמש עילה להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון. הטעם לכך נעוץ בעובדה שבעשותו כן עבר המורשע על איסור פלילי (בשונה מהתנהלות לא-מוסרית בעיני החברה, או חלקים הימנה, גרידא, וניאוף איננו בגדר איסור פלילי בדין הקיים). פה אוסיף כי לאבחנה דומה (ובדיוק נוסף בין הפן העונשי לבין הפן האזרחי) נזקקנו גם ב-ע"א 3376/11 שרגא רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (06.10.2013), שם סוייגה במקצת ההלכה שנפסקה ב-ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4), 197 (2003).

חבריי להרכב גם הם סבורים כי הרשעה בעבירות של פגיעות בגוף מצדו של בן זוג אחד במשנהו – יכולה לבוא עקרונית במסגרת סעיף 8 לחוק יחסי ממון (תוך שהם מדגישים שנדרשת אלימות קשה לצורך זה) ואולם כאן מתפלגות במידה מסוימת דרכיהם: חברי, השופט נ' הנדל, גורס כי במקרה שכזה בן הזוג שנפגע מהאלימות עדיין צריך להוכיח כי הוא גם נפגע כלכלית בעקבותיה. לעומת זאת חברתי, השופט ד' ברק-ארז, סבורה כי למצער בנסיבות החריגות שבכאן – בהן הורשע המשיב בנסיון לרצוח את המערערת – מתקיימת מניעות ספציפית כנגד המשיב מפני תביעה להשתתפות בזכויות הפנסיה של המערערת (המנויות "בכלל נכסי בני הזוג" על פי סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון), זכויות אשר מימושן תלוי היה בכך שמעשה הרצח לא צלח, והמערערת, למרבה המזל, ניצלה וממשיכה בחייה. הרציונל העומד ביסוד הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט פה, אליבא דשיטת חברתי הוא: הדרת בן הזוג התוקף – מפירות אנושיותו של קורבנו. כפועל יוצא מחילוקי הדעות הללו – חברי, השופט נ' הנדל, סבור שיש להעביר את התיק לבחינה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יישם את המבחן המוצע על ידו, בעוד חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, סבורה שניתן להפעיל את קריטריון המניעות המוצע על ידה כאן ועכשיו.

לי נראה שהמחלוקת שנתגלעה בין חבריי מקורה בכך שחברי השופט נ' הנדל התמקד וניסה לתחום פה מעין סטנדרט (במונחי תורת המשפט) של טיפול בסוגיה – ואילו חברתי, השופטת ד' ברק ארז דנה רק "במקרה הפרטי המיוחד" (במונחי תורת המשפט). לתפיסתי "המקרה הפרטי המיוחד" שבכאן איננו פוגע בסטנדרט המוצע, אלא מחריג עצמו הימנו (ובצדק כך) ולכן ניתן לישב בדרך זו בין הגישות השונות של חבריי. לסוגיית "המקרה הפרטי המיוחד" וזיקות הגומלין שלה לכללים וסטנדרטים – עיינו בפסקי דיני ב-בג"צ 2390/10 עלא חליחל נ' שר הפנים (23.05.10) וב-עע"מ 9890/09 קאנון איקנה נוואה נ' משרד הפנים (11.07.13) וכן בהפניות הנזכרות שם לפסיקה ולספרות הרלבנטית.

נוכח האמור לעיל, הרי שבמחלוקת הבסיסית שנפלה בין חבריי – דעתי היא שבעתיד הערכאה הדיונית,  לאחר שתמצא כי בן הזוג הורשע באלימות חמורה כלפי בן הזוג האחר – היא תדרש ככלל לבחון קודם כל את השלכת הדברים על מצבו הכלכלי של בן הזוג הנפגע, כמוצע על ידי חברי, השופט נ' הנדל. הבסיס לגישתו נעוץ בתורת המאמץ הכלכלי המשותף.

....

הנה כי כן, ביצירת חריגים על פי תכלית החקיקה על פי טעם זה (מכוח היקש) – אין בהכרח צורך להצטמצם להרשעה של מי שניסה לגרום למותו של בן זוגו וניתן לכלול בקטגוריה האמורה גם מקרים של הרשעה באלימות קשה, או מתמשכת מבלי שתהיה חובה להוכיח בהכרח נזק כלכלי ישיר לבן הזוג המותקף, כאשר ההנחה היא שאם המחוקק היה "חושב" על סיטואציה זו אל מול "תכלית" החקיקה, הוא היה שולל לגביה את כלל האיזון.

יתר על כן אם היציאה לפנסיה נגרמה בשל אירוע האלימות הקשה שבגינו הורשע בן הזוג (או אפילו היציאה לפנסיה רק הוקדמה בשל אותו אירוע) ניתן ללמוד אנלוגיה לענייננו גם מהוראות סעיפים 28, 33 ו-43 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אותם ניתן להחיל על הסיטואציה האמורה מכח סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל. תוצאה דומה נגזרת מדוקטרינת המניעות בה דוגלת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז ואולם מטבעה של זו, שהיא מוגבלת יותר ומתייחסת רק למקרים שבהם היתה הרשעה בנסיון לרצח בן-הזוג (אף כאן יכולים להיות חריגים, למשל, בעת שנסיון הרצח נעשה לבקשת בן הזוג המותקף, שביקש להתאבד, דבר העשוי "לרכך" את שלילת ההטבה. עיינו: פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א, עמ' 595 ה"ש 5 (מהדורה שניה, 1998) (להלן: פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר); השוו בבריטניה: Dunbar v. Plant [1998] Ch. 412).

דיני עשיית עושר ולא במשפט. ראו: פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר, פרק 17, עמ' 601-594. פה הדגש הוא לא על ה'נזק' הכלכלי שנגרם למותקף, אלא על הדרת מי שמבקש לקבל שלא על פי זכות שבדין – נכס או טובת הנאה מאדם אחר (בן הזוג המותקף)

...

העולה מן המקובץ מלמד:

ניתן לפעול מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון כנגד בן זוג שהורשע באלימות חמורה כלפי בן-זוגו ולהפעיל אחת, או יותר מהחלופות הנזכרות שם ככל שנגרם לבן הזוג המותקף נזק כלכלי (בהתאם למתווה שהוצע על ידי חברי השופט נ' הנדל). זהו הסטנדרט הראשוני הראוי והוא אמור להיות מיושם בערכאה המבררת.

ניתן לפעול מכח סעיף 8 לחוק יחסי ממון גם כנגד בן זוג שהורשע באלימות קשה, או מתמשכת כלפי רעהו (וודאי כך אם הוא הורשע בנסיון לרצוח את בן הזוג) אפילו לא נגרם לבן הזוג המותקף נזק כלכלי מוכח. זהו ה"מקרה הפרטי המיוחד" וניתן להחילו בעניין שלפנינו כדי למנוע מצב של: "רשע וטוב לו".

בצד כל האמור לעיל מוצא אני לנכון להוסיף עוד שלוש הערות:

המערערת והמשיב כאחד זכו בנכס "בית ההרחבה" בחלקים שווים ביניהם, אף כי פעלו בניגוד להחלטות המינהל לגביו ורשמו אותו למראית עין על שם הבת. בנושא זה ההחלטות השיפוטיות חלוטות ורק מטעם זה לא מצאתי אפשרות להתערב בתוצאה.

פיצויי הנזיקין, ככל שהם נתבעים על-ידי בן הזוג המותקף – אינם באים בגדר כלל נכסי בני הזוג מכח האמור בסעיף 5(א)(2) סיפא לחוק יחסי ממון.

...

הוחלט פה אחד לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור על פי התוצאה המפורטת בפסקאות 49 ו-55 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. "

פסק הדין המלא באתר בית המשפט העליון.