ההבדל בין הנושא הרפואי לבין השיקומי

רע"א  7822/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד אלון ניגרי

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 29/1/2014

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורה של חברת הביטוח על החלטת המחוזי שדחה חוות דעת של מומחה תעסוקתי מטעמה בתביעה לפי חוק הפלת"ד?

רקע: המחוזי קיבל את טענתו של הנפגע, כי לפי חוק הפלת"ד מנועים הצדדים להביא חו"ד בנושא רפואה מטעמם ומי שמזמן מומחים בענייני רפואה הוא בית המשפט. חברת הביטוח טענה בערעור כי חוות הדעת אותה היא מבקשת להציג לבית המשפט עוסקת בענייני תעסוקה ולא רפואה.

בית המשפט דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

"כידוע, בתביעות שעל פי חוק הפיצויים, בעלי הדין אינם רשאים להציג חוות דעת מטעמם בעניינים שברפואה ועליהם לעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט. בין היתר, נועדה מגבלה זו לייעל את ההליך ולהפחית את עלויות המשפט. על פי סעיף 6א לחוק הפיצויים ותקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, כדי להוכיח ענין שברפואה הנוגע למי שנפגע בתאונת דרכים, "לרבות דרכי שיקומו" (תקנה 2(א) הנ"ל), יש צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט. בפסק הדין בבר"ע 2985/96 מדלסי נ' גוני, פ"ד נ(2) 81 (1996), (להלן: ענין מדלסי), ששני הצדדים מפנים אליו, קבע השופט ת' אור כי משמעות הביטוי "דרכי שיקומו" של הנפגע היא "דרכי שיקומו הרפואי של הנפגע. התקנות מכתיבות רק את דרך הוכחתן של דרכי השיקום הרפואי" (פסקה 5, ההדגשה הוספה). לפיכך, טיפולים פיזיותרפיים, למשל, שיש בהם אלמנט שיקומי, קשורים במצבו הרפואי של הנפגע ועל כן יש להוכיח את הצורך בהם באמצעות מומחה מטעם בית המשפט. מאידך גיסא, עניינים אחרים שאינם בגדר קביעת דרכי השיקום הרפואי, "אם גם יתכן ויהיה בהם יישום של דרכי וצרכי השיקום לאחר שאלה נקבעו", כגון התאמת דיור, יכולים להיות מוכחים באמצעות עדים מומחים מטעם בעלי הדין. בסיום החלטתו ראה השופט אור לנכון להוסיף הערה כדלהלן:

"לעיתים קרובות חוות דעתו של המומחה השיקומי אשר התמנה על ידי בית המשפט מתייחסת גם לאופן המימוש של המלצותיו, כולל בעניין התאמת דיור. יש מומחי שיקום אשר נסיונם מאפשר להם ליתן לבית המשפט תמונה מלאה לגבי דרך ההתאמה של הדיור לנכותו של הנפגע, וכל שחסר לו לבית המשפט כדי לקבוע את גובה הפיצוי הוא לשמוע ראיות על עלותם של תיקונים אלה. בנסיבות כאלה, הבאת חוות דעת של מומחים בהתאמת דיור לנכים עלולה להיות מיותרת. מה גם, שבדרך כלל לחוות דעתו של מומחה אשר התמנה על ידי בית המשפט יש משקל רב מבחינת אמינותה, ולכן יטה בית המשפט להעדיפה על חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים. במקרים כאלה ראוי שהצדדים יסכימו שחוות דעתו של מומחה בית המשפט תחייב וימנעו מהבאת ראיות נוספות, אשר במקרים רבים לא יוסיפו, בסופו של דבר, דבר לצורך הכרעה במשפט. מה גם, שבעזרת שאלות הבהרה וחקירה מתאימה של המומחה השיקומי, אם אמנם יש לו ידע בנושא, ניתן להגיע לתוצאה הראויה מבחינת טיב הדיור הנדרש לנפגע. כך יחסכו זמן והוצאות מן הצדדים וזכותו של מי מהצדדים לא תקופח" (שם, פסקה 10).

דברים אלו יפים גם כאשר מדובר בעניינים של שיקום תעסוקתי, נושא הדיון בבקשה דנא, במובן זה שראוי תחילה לברר האם המומחית בשיקום, הד"ר פרבר, יכולה לספק את המידע הנדרש.

 בפסק דינו של השופט ת' אור ברע"א 12/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (12.2.2003) נקבע שוב כי יש להבחין בין חוות דעת בענין דרכי שיקום, שתוגש רק על-ידי מומחה מטעם בית המשפט, לבין חוות דעת "טכנית במהותה", המתייחסת לנתונים טכניים כמו עלויות, יישומם של דרכי וצרכי השיקום. עוד נפסק שם, כי כאשר חוות הדעת "מעורבת", בהיותה כוללת הן הבעת דעה בענין דרכי השיקום והן חוות דעת "טכנית", אין לאפשר את הגשתה מטעם בעל הדין.

לרקע האמור לעיל נשוב ונבחן את חוות דעתה של ד"ר נאור. בחוות דעתה של ד"ר פרבר צוין, לענין השיקום התעסוקתי, כי המשיב מסוגל לעבודה בהיקף של חצי משרה, במקום מותאם לכניסה עם כיסא גלגלים ושירותים צמודים וכי הוא יזדקק להכשרה מקצועית כדי לרכוש מקצוע מתאים, "יתכן בתחום מחשבים". ד"ר נאור לא חולקת בחוות דעתה על הערכה זו. היא מציגה נתונים באשר לאפשרות יישומה בפועל: בגדר כך מפרטת ד"ר נאור מהם המקצועות שהמשיב יוכל לעבור הכשרה לשם עיסוק בהם, מהם זכויותיו במועד ההכשרה והקבלה לעבודה כלפי הרשויות (משרד הכלכלה והמוסד לביטוח לאומי), מה השכר הצפוי להשתלם למשיב אם ישתלב בעבודה ומהם סוגי העיסוקים שיוכל המשיב להשתלב בהם ללא הכשרה מקצועית. לכאורה, בכל אלו אין התייחסות לדרכי וצרכי שיקום רפואי, אלא מדובר בשיקום תעסוקתי על בסיס המצב הרפואי שנקבע על ידי ד"ר פרבר (ויתר המומחים שמינה בית המשפט).

יצוין כי, כפי שטענה המבקשת, במקרים אחרים אכן אפשרו בתי המשפט לנתבעים להציג מטעמם חוות דעת כדוגמת חוות דעתה של ד"ר נאור, דהיינו – חוות דעת המפרטות מהם העיסוקים הבאים בחשבון לנפגע בהתחשב בנכויותיו וצרכיו כפי שאלו נקבעו על-ידי המומחים מטעם בית המשפט. כך בענין שנדון בת"א (מחוזי-חי') 434/98 ג'ברין נ' ג'ברין (11.7.2005) אפשר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' וסרקרוג) הגשת חוות דעת של עובד סוציאלי (מר האס) שהתייחסה לאפשרות העסקתו של הנפגע במסגרת מוגנת "תוך הבאת נתונים ראייתיים אפשריים לצורך אותה השתלבות", ובלבד שבאותה חוות דעת "יהיה ... יישום מלא ונכון של מגבלות התובע" (ראו שם, פסקאות 7-6). בדומה לכך, בפרשה שנדונה בת"א (מחוזי-חי') 280/06 ניזאר נ' המאגר בע"מ (21.9.2009) אפשר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור) את הגשת חוות דעתה של ד"ר נאור שפירטה את הערכותיה באשר לאופיו של תהליך השיקום התעסוקתי שיוכל הנפגע לעבור ובאשר למקצועות שהוא יוכל ללמוד. גם באותה פרשה לא פגשה ד"ר נאור את הנפגע ובית המשפט לא ראה בכך קושי (שם, פסקה 6).

הקביעה, שלפיה בעלי הדין רשאים להציג חוות דעת מטעמם רק בנושאים "טכניים" באופיים, אין פירושה שמדובר אך בתחום הצר של קביעת עלויות או הצגת נתונים מספריים, הנדסיים וכד'. יש לזכור כי האיסור על הצגת חוות דעת מומחה מטעם בעל דין מוגבל לנושאים רפואיים. עם זאת, יש להישמר ולהיזהר פן יחול כרסום בעקרון העומד ביסוד הוראותיו של חוק הפיצויים בכל הנוגע לדרך הוכחת עניינים שברפואה. יש לשמור פן "בדלת האחורית" תסוכל מטרת המחוקק שלא לאפשר הוכחת עניינים שברפואה, במישרין או בעקיפין, באמצעות הגשת חוות דעת "פרטיות" שנחזות להיות "נקיות" מנושאים שברפואה, אם כי מובלעת בהן גם התייחסות להערכת הפוטנציאל הגופני או המנטאלי-נפשי של הנפגע לבצע פעולות אלו ואחרות. נראה, כי ענייני שיקום תעסוקתי משלבים בדרך כלל נושאים שברפואה עם נושאים שעניינם אפשרויות השיקום הקיימות בפועל "בשטח". כך, לדוגמה, כאשר מומחה מחווה דעתו כי הנפגע מסוגל לעסוק בעיסוק מסוים, ממילא גלומה בכך אמירה שגם מהבחינה הגופנית-נפשית, כלומר מהבחינה הרפואית, הנפגע מסוגל לעמוד בדרישות הפיזיות של אותו עיסוק על-אף נכותו. נראה כי אין מדובר רק ב"תרגום" חוות דעת המומחה השיקומי, אלא בקונקרטיזציה שלה ביחס לתחומי עיסוק ספציפיים, פעולה המחייבת קיומו של ידע רפואי בצד הידע ה"תעסוקתי". בכך שונה הדבר תכלית שינוי מעדות מומחה בנוגע לעניינים שאינם נוגעים כלל לפוטנציאל של הנכה, כגון עלויות אביזרים או ניתוח התאמות הדיור מבחינה הנדסית ותקציבית.

קיים קושי ברור בשרטוט קו הגבול בין נושאים שהם בתחום הרפואה לבין נושאים שבתחום השיקום התעסקותי גרידא (שאינו שיקום רפואי). אלא שככל שמדובר, אם כן, בחוות דעת "מעורבת", ראינו כבר כי לא ניתן להציגה באמצעות מומחה מטעם בעלי הדין. הקביעה כי הנפגע יכול לעבוד לכל היותר חצי משרה היא בהכרח קביעה רפואית. מהו ההבדל המהותי בינה לבין הקביעה שהנפגע יכול לעבוד בתחום עיסוק מסוים? הרי נדרשת הכשרה רפואית בשאלה מהן הדרישות הגופניות הקיימות באותו תחום עיסוק והאם הנפגע יוכל לעמוד בהן בהתחשב בסוג נכותו ובשיעורה. לשם כך גם קיים תחום ברפואה שנקרא "רפואה תעסוקתית" אליו ניתן לפנות במקרה הראוי. יודגש, כי במרבית המקרים יוכל הרופא השיקומי לחוות דעה גם בנושאים הקשורים לשיקום תעסוקתי ולא יידרש מינוי מומחה רפואי תעסוקתי. מינוי כזה, ככל שמתברר בסופו של דבר שהוא הכרחי, ראוי שייעשה רק לאחר שמוצו האפשרויות לקבל הבהרות ותשובות בסוגיה מהמומחים הרפואיים שמונו. כך, למשל, כאשר עמדה על הפרק השאלה האם הנפגע יכול לשוב ולנהוג במשאית כבדה, כפי שעשה עובר לתאונה, והמומחה הרפואי בתחום האורטופדיה לא היה יכול לחוות דעה בענין, מצא בית המשפט כי נכון יהיה למנות מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית (רע"א 8485/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אברהמי (19.12.2005)). ודוק – לא דובר על מומחה בתחום הפעלת ציוד מכני כבד, או מומחה בנהיגת משאיות, שכן על המומחה הרלבנטי להיות בעל מומחיות המתאפיינת בשילוב שבין ידיעת דרישות העיסוק לבין ידע רפואי בשאלה האם הנפגע יכול לעמוד בדרישות אלה. עוד נפסק, כי הוכחת ההשלכות התפקודיות של הנכות הרפואית אף היא תיעשה בדרך של מינוי מומחה מטעם בית המשפט (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77, 86 (1991)). מכל מקום, ראוי לזכור היטב את הערתו של השופט אור בעניין מדלסי הנ"ל, שכן במרבית המקרים ניתן יהיה להיעזר במומחה הרפואי השיקומי כדי לקבל את מירב המידע הנדרש לצורך הערכת אפשרויות השיקום התעסוקתי, ובמקרים המיוחדים המעוררים שאלות ספציפיות, ניתן להיעזר גם ברופא תעסוקתי.

נמצא, כי תחום השיקום התעסוקתי-מקצועי ותחום השיקום הרפואי שלובים זה בזה עד כי קיים קושי להפריד ביניהם ולקבוע, למשל, כי חוות דעתה של ד"ר נאור נוגעת "אך ורק" לתחום השיקום התעסוקתי (ברור כי יש בה חלקים שאינם נוגעים כלל בנושאי רפואה, כגון זכויות הנפגע כלפי המוסד לביטוח לאומי או כלפי רשויות אחרת; אלא שאז נשאלת השאלה מדוע לעניין זה נדרשת חוות דעת מומחה, שהרי מדובר בטיעון משפטי). עוד אוסיף, כי אם ייטען שחוות דעתה של ד"ר נאור נותרה מוגבלת לדל"ת אמות חוות הדעת של ד"ר פרבר, במובן זה שהיא מפרטת אך ורק עיסוקים הקשורים להפעלת מחשב, והרי ד"ר פרבר ציינה כי המשיב יוכל לרכוש מקצוע בתחום המחשבים, הרי שאז אין כל צורך בחוות דעתה של ד"ר נאור. אגב, ד"ר נאור אינה מצמצמת את אפשרויות התעסוקה הפוטנציאליות של המשיב לעבודות מול מחשב, שכן היא מזכירה, בין היתר, טלמרקטינג, מוקד טלפוני, שיקלוט קלטות וכו', במטרה ברורה להציג מגוון רחב ככל האפשר של עיסוקים שהמשיב מסוגל להשתלב בהם. במאמר מוסגר ראיתי לציין כי לאמיתו של דבר ספק בעיני אם חוות דעתה של ד"ר נאור עשויה לשמש באופן משמעותי את בית המשפט בבואו לפסוק, שכן אני מתקשה לשאוב ממנה נתונים בעלי משקל שיוכלו להשפיע השפעה משמעותית על הערכת נזקו של המשיב. אלא שאם נאפשר את הגשתה יהא בכך כרסום של הכלל שאין בעלי הדין רשאים להציג חוות דעת מטעמם בנושאים שברפואה בגדרן של תובענות שעל-פי חוק הפיצויים, ובכך אני מוצא פגם של ממש.

לסיכום, איני רואה לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שכן חוות דעתה של ד"ר נאור כוללת גם אלמנטים הקשורים לנושאים רפואיים. אגב, גם אם הייתי סבור שנפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, כלל לא ברור שהיה מקום ליתן רשות ערעור בסוגיה, שהרי עם סיום ההליך בפסק דין יתכן שהמחלוקת בסוגיה הנדונה כאן כבר לא תהיה אקטואלית מסיבה זו או אחרת (לרבות האפשרות שהמבקשת תשלים עם סכום הפיצויים בו תחויב שיראה סביר בעיניה). החלטת בית משפט קמא לא יצרה מצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו בשלב הערעור על פסק הדין, ככל שייווצר צורך אמיתי בכך. אין מקום להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים שבעל דין אינו משלים עימה. נראה כי לעיתים קרובות מדי אין בעלי דין נותנים דעתם לעקרון החשוב לפיו, ככלל, שעתו של הערעור על החלטות ביניים היא במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, ככל שהסוגיה עדיין תישאר אקטואלית. שאחרת תימצא ערכאת הערעור משחיתה זמנה על נושאים שבסופו של ההליך העיקרי ניטל עוקצם והם הפכו, הלכה למעשה, לתיאורטיים."

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.