התיישנות תביעת תחלוף של המוסד לביטוח לאומי

רע"א 7488/12 מוחמד דעאס נגד המוסד לביטוח לאומי, ראמי חאסקייה, סנגפיט ישראל בע"מ, עילית חברה לביטוח בע"מ ו"קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 17/2/2014

ע"י כבוד השופט: צ' זילברטל ובהסכמת כבוד השופטים י' דנציגר וע' פוגלמן

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על החלטת המחוזי שפסק, כי יש לקבל את בקשת ההצטרפות של המוסד לביטוח לאומי לתביעה שמתבררת בבית המשפט לאחר שחלפו כ-11 שנים מיום התאונה?

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי תביעתו של המוסד לביטוח לאומי התיישנה.

מתוך פסק הדין:

"לטעמי, ה"מקום הגיאומטרי" שבגדרו ראוי לברר את השאלה הטעונה הכרעה הם הכללים והעקרונות שעניינם תיקון כתבי טענות והיחס ביניהם לבין מצבים שבהם בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה כבר חלפה תקופת ההתיישנות.

כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה – "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)). ודוק – עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה. כך, למשל, אם התובע תבע את הנתבע באחריות שילוחית, לא תהא במקרה הרגיל מניעה לתקן את כתב התביעה על ידי ייחוסה לנתבע של אחריות ישירה (שם, שם). לצורך יישום כלל זה, יש חשיבות רבה להגדרת המונח "עילת תביעה", שהרי אם הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה חורגת מגדר עילת התביעה המקורית, אין מניעה להתיר את התיקון אף אם עילת התביעה התיישנה בינתיים. כידוע, למונח "עילת תביעה" פנים רבות, על-פי הקשר הדברים שבגדרו נעשה שימוש בביטוי זה. לעניין ניסוח כתב התביעה, הכוונה היא, בדרך כלל, למונח האמור במשמעותו הצרה (מערכת העובדות שאם תוכח תזכה את התובע בסעד המבוקש), בעוד שלעניין התיישנות (כמו גם לעניין מעשה בית דין) מוגדר המונח בהגדרה רחבה "הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון" (שם, שם). לענין זה ראה גם: ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג)בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 166 (1989).

כאשר מדובר בתיקון כתב תביעה שכולל צירוף תובע חדש שלא היה בעל דין על-פי כתב התביעה המקורי, חלים ככלל אותם הכללים. עם זאת, ויש לכך משמעות לענייננו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהוראת תקנה 26(ב) לתקנות שצוטטה לעיל, המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות לגבי בעל הדין החדש, אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי, אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (כפי שנפסק מפי הנשיאא' גרוניסברע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (28.5.2012) (להלן: ענייןאשתייה)). הנשיאהוסיף באותו עניין, כי:

"עצם צירוף בעל דין חדש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות אין בו כדי למנוע בהכרח את התיקון המבוקש. הלכה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון אם התיקון חורג מעילת התביעה המקורית. אם כתב התביעה חורג מעילת התביעה המקורית, אין להתיר את תיקון התביעה, שכן התרתו תגרום פגיעה באינטרסים של הנתבע. זאת, משום שתיקון כתב התביעה יימנע ממנו טענת התיישנות, אשר היתה עומדת לו אלמלא התיקון (...). אולם, אם תיקון כתב התביעה לא יוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית, אין מניעה מיוחדת לאשר את התיקון".

כך, לדוגמה, בעניין אשתייההתיר בית משפט זה את תיקון התובענה, שהוגשה במקור בשמם של "עזבונות", על דרך של צירוף היורשים עצמם, אף כי בעת התיקון כבר חלפה תקופת ההתיישנות, בפסקו כי תיקון זה לא יוביל לחריגה מהותית מעילת התביעה המקורית. בית המשפט הבהיר, כי מסקנתו היתה משתנה אילו היורשים, המבקשים להצטרף כתובעים, היו תובעים גם כתלויים, שכן במצב זה קבלת הבקשה הייתה "מרחיבה את עילות התביעה המקוריות, וכפועל יוצא מכך, ובהתחשב בעיתוי הגשת הבקשה, היה בכך כדי להוביל לעקיפה של כללי ההתיישנות" (שם, בפסקה 13).

מכלל ה"הן" שמשמיעה לנו הפרשה הנ"ל, עולה ה"לאו" שבמקרה דנא. אם בפרשה בה דן הנשיאלא היה בצירוף היורשים כדי להביא לשינוי בעילת התביעה, במקרה דנא שונים הם פני הדברים. המל"ל אמנם בא בנעליו של הניזוק, אך תביעת התחלוף שלו מקימה עילת תביעה שונה במובהק, ולא ניתן להגישה לאחר שחלפו 11 שנה מיום בו נוצרה עילת התביעה. אף שהמל"ל בא בנעלי הנפגע אין הדבר יוצר זהות בין שניהם (עניין עמית, עמ' 441, מול האות ג'). זכות התביעה של המל"ל מבוססת על הוראת חוק מיוחדת, היא כיום סעיף 328 לחוק המל"ל. בעניין מסדר פאטינפסק כי זכות התחלוף היא זכות נפרדת מזכותו של הניזוק, והוספו שם הדברים הבאים:

"הסוברוגציה גודרת את זכותו של המוסד להשבה בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המוסד טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק.

...

עם זאת, הסוברוגציה אינה מילת-קסם הפותרת כל קושי או הנותנת מענה לכל קושיה. ... בהקשר זה יש לציין כי מלאכותיות זו היא לעיתים חלק מרעיון התחלוף (סוברוגציה), שהרי לעולם נעליו של הניזוק אינן תפורות בדיוק לפי מידותיו של המוסד המבקש להיכנס בהן. לתחלוף יש חריגים, והזהות בין המוסד לבין הניזוק אינה מלאה" (שם, עמ' 228).

תביעת הניזוק ותביעת המל"ל הן שתי תביעות נפרדות, אף שהן נובעות מאותו אירוע תאונתי. ביסוד כל אחת מהן עומדת עילת תביעה שונה. נדמה כי אין חולק שאילו אדם שנפגע יחד עם התובע באותה תאונה היה מבקש להצטרף כתובע לאחר שתביעתו התיישנה, לא היה ניתן לו הדבר. העובדה שנוכח אופי תביעת המל"ל כתביעת תחלוף, זכאי המזיק לטעון כלפי המל"ל טענות התיישנות שעומדות לו כלפי הניזוק, ומנגד זכאי המל"ל לטעון כלפי המזיק שתביעת התחלוף "נהנית" מהארכה שניתנת בדיני ההתיישנות לתביעת הניזוק, אין פירושה ששתי התביעות מבוססות על אותה "עילת תביעה", גם במובנה הרחב. לשם גיבוש עילת התביעה של המל"ל צריכים להתמלא תנאים שכלל אינם רלבנטיים לתביעת הניזוק ולהיפך. גם הולדתן של שתי העילות במועד אחד, מועד התאונה, אינו הופך אותן לזהות. האחד תובע בהיותו מי שכלפיו בוצעה עוולה שגרמה לו לנזק. השני תובע בהיותו מי ששילם תגמולים לניזוק ומכוח עובדה זו "בא בנעלי" הניזוק כדי סכום התגמולים. על כך שמדובר בזכות תביעה נפרדת, ומכאן שגם בעילת תביעה שונה מזו של הניזוק, ניתן ללמוד גם מהוראות סעיף 330 לחוק המל"ל, המבחין בין שתי התביעות. אכן, המל"ל "נכנס בנעלי" הניזוק, רק כדי סכום הגמלאות שהוא שילם וישלם לו, ואילו הניזוק אינו זכאי לפיצוי מהמזיק על מלוא סכום הנזק, אלא על הנזק בניכוי הגמלאות (ככל שהמזיק אינו המעסיק של הניזוק). לכל אחד מהשניים עומדת, אפוא, עילת תביעה שונה, ביחס לסכומים שונים. האמירה שזכות התחלוף אינה "עצמאית", אלא תלויה בזכות הניזוק לפיצוי ונובעת ממנה (ועל כן גם כפופה להגנות שיש למזיק כלפי הניזוק), אינה משמיעה לנו שהעילה שביסוד תביעת התחלוף זהה לעילה שביסוד תביעת הניזוק. ואכן, נקבע כי כאשר זכות הניזוק מועברת אל המל"ל המשלם לו תגמולים "הופך המוסד אדון לזכותו" ומימוש זכות המל"ל אינו תלוי ברצון הניזוק (אהרון ברק דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית651 (מהדורה שנייה, גד טדסקי עורך, תשל"ז)). על היות זכות התחלוף של המל"ל זכות נפרדת מזכות הניזוק ניתן ללמוד גם מכך שהניזוק אינו רשאי להתפשר עם המזיק על התגמולים שהוא מקבל מהמל"ל, כאשר עם תשלומם לניזוק ניתנת בידי המל"ל זכות תביעה, המנותקת מזו של הניזוק, כ"ממלא מקום" של הניזוק כדי סכום הגמלאות (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 65 (2003)). אכן, המל"ל כ"מחליף" של הניזוק, "יורש את זכותו של המעביר על כל מרכיביה", כאשר "תחלוף מלא משמעותו החלפה מלאה באופן השולל אפשרות שגם המעביר וגם הנעבר יחזיקו בו זמנית באותה זכות" (שם, עמ' 63). לגבי סכום התגמולים שהמל"ל שילם ועתיד לשלם לניזוק, הזכות לתבעו מהמזיק עברה מידי הניזוק לידי המל"ל ועל כן מדובר בשתי עילות תביעה שונות.

אינני רואה כיצד הגשת תביעת הניזוק "עוצרת" את מרוץ ההתיישנות של תביעת המל"ל. המל"ל טוען כי מרגע שהנפגע הגיש תביעה לא ניתן עוד לטעון התיישנות כנגדו. אכן, כך הוא ככל שמדובר בגדרה של עילת התביעה שנכללה בכתב התביעה המקורי, שהוגש טרם שחלפה תקופת ההתיישנות. ואולם, אם הנפגע יחפוץ לתקן את תובענתו ולהוסיף לה עילה נוספת, תיטען כלפיו טענת התיישנות ובקשת התיקון תידחה. כך, למשל, וכפי שעולה מעניין אשתייה, אם יחפוץ התובע לתקן את התביעה שהגיש כיורש, באופן שתתווסף לה טענה שהוא גם תלוי במנוח, לא יתאפשר לו הדבר לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. אם כך הדבר כלפי התובע עצמו, קל וחומר שכלל זה יחול כלפי תובע אחר שמבקש להצטרף להליך.

המל"ל טוען כי צירופו להליך יגשים את מטרות חוק המל"ל ויימנע מצב בו המזיק "ייהנה" מניכוי התגמולים מהפיצויים שיפסקו לניזוק, בעוד שהמל"ל לא יוכל לחזור עליו. אכן, זו תוצאה בלתי נמנעת של דיני ההתיישנות ואין היא יוצרת עיוות באשר היא מגשימה את המטרות שביסוד דינים אלה. זאת ועוד, אין לשכוח כי המל"ל ידע על אירוע התאונה סמוך לאחר התרחשותה וכי בידיו כלים לצמצם את המקרים בהם תביעת התחלוף שלו תחסם מכוח התיישנות. עמד על כך בית המשפט בעניין עמית, בגדרו נטענו על-ידי המל"ל טענות דומות:

"ברגיל, תוצאה זו אינה מקפחת את המוסד, שהרי הוראת סעיף 296 ‎לחוק הביטוח הלאומי מעמידה למוסד טענת שיהוי כנגד נפגע התובע ממנו גימלאות לאחר שחלפו ‎12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. אכן, למוסד שיקול-דעת המאפשר לו להיענות לתביעת הנפגע אף מעבר לתקופה זו, אולם פרק הזמן המקוצר מבטיח בדרך-כלל כי די בתקופת ההתיישנות הכללית, שהיא תקופה ארוכה יותר, כדי למנוע פגיעה בעניינו של המוסד. זאת ועוד זאת, סעיף 328(ב) לחוק מחייב את הזכאי לגימלה להושיט למוסד כל עזרה כדי לסייע למוסד במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי, ואם לא עשה כן רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגימלה. על-פי חוק יש גם ליתן למוסד הודעה על הגשת תביעה, מטעם הזכאי לגימלה, כנגד הצד השלישי, ועל כל אלה נוסף ההיתר שניתן למוסד, בסעיף 329 לחוק, לזקוף לחובת הזכאי לגימלה סכומים מסוימים מחשבון הפיצויים, שקיבל מצד שלישי" (שם, עמ' 442).

מכל מקום, אין שיקולים של מדיניות יכולים להתגבר על תוצאה המתחייבת מדיני ההתיישנות ומהכללים שעניינם תיקון כתבי טענות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

להשלמת התמונה יצוין, כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה חלה על המקרה הנדון, והיא גם לא הוזכרה על-ידי בית המשפט המחוזי. הוראה זו עוסקת במצב בו ההליך משפטי הסתייםבאופן שהתובע יכול לשוב ולתבוע באותה עילה. זאת, כדי שלא יוסיף לאחוז בהליך חסר תוחלת, או שיש סיבות ראויות למחקו, רק מחשש שלא יוכל לשוב ולתבוע באותה עילה עקב חלוף הזמן וחלוף תקופת ההתיישנות. במקרה הנדון ההליך לא הסתיים, ובוודאי שלא הסתיים באופן שמאפשר לתובע לשוב ולתבוע באותה עילה, והוראת הסעיף האמור כלל לא חלה.

עוד אוסיף, כי אין כל יסוד לטענה שלפיה המבקש הודה בזכותו של המל"ל באופן ש"מאפס" את מרוץ ההתיישנות. הודאה במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות צריכה להיות מפורשת וברורה (ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, פסקה 11 (2.1.2014)). כשהמבקש הכחיש את עצם חבותו לפצות את התובע, לא ניתן לראות בטענה החלופית, לפיה אם יחויב לפצות את התובע יש לנכות מהפיצוי את התגמולים שמשלם המל"ל, משום הודאה. גם תחשיב נזק, המוגש לצורך בחינת אפשרות לסיים הליך משפטי בדרך של פשרה, אינו בגדר "הודאה", וחבל שטענה זו נטענה.

אציע, אפוא, לחברי ליתן למבקש רשות לערער, לקבל את ערעורו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שהחלטת בית משפט השלום שדחתה את בקשת המל"ל תעמוד בעינה, ולחייב את המל"ל לשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח."

..

השופט י' דנציגר:         אני מסכים.

השופט ע' פוגלמן:    אני מסכים."

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.