עא (חי') 34563-09-13 קיבוץ מגל - יעדים נ' ישראל זלאיט
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 4/3/2014
ע"י כבוד השופטים: יגאל גריל, סגן נשיא [אב"ד], יעל וילנר ו בטינה טאובר
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של הקיבוץ וחברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית על פסק דינו של בית משפט השלום שקיבל את תביעתו של הנפגע ונמצא את הקיבוץ אחראי לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה כאשר הלך בשביל המצוי בקיבוץ מגל, נתקל בסלע גדול, נפל ונגרם לו שבר פריקה ביד שמאל?
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
" דין הערעור להידחות.
סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא במסקנתו כי הקיבוץ התרשל כלפי המשיב בכך שלא דאג לפינוי הסלע, שהיווה ללא ספק מכשול בתוואי הדרך. נוסיף, כי עיינו בתמונות שהוצגו בפנינו ושוכנענו אף אנו כי הימצאות הסלע במרכז הדרך מהווה מכשול וסיכון ממשי להולכי הרגל, במיוחד בשעות החשיכה - השעה בה אירעה התאונה, ובשים לב לקביעת בית המשפט קמא, כי הצמחיה הסתירה את התאורה במקום.
אשר לטרוניית המערערים בנוגע לשיעור האשם התורם שהוטל על המשיב, אנו סבורים כי בנסיבות העניין ונוכח אשמו הברור והמכריע של הקיבוץ, לא היה מקום להטיל אשם תורם בשיעור גבוה יותר מכפי שהטיל בית משפט קמא. וממילא, המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים מיוחדים וחריגים בהם ערכאת הערעור תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה הדיונית על בעל הדין, ועל כן דין הטענה להידחות. ראו:
"שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים - אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, מטבע הדברים, לערכאה הדיונית, ששמעה את הראיות והתרשמה ישירות מהעדים שהופיעו בפניה. כלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במשורה, במקרים חריגים וכאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה..."(ע"א 1952/11, אלהווא נ' עיריית ירושלים (6.11.12), סעיף 6 של פסק הדין).
טענתם העיקרית של המערערים היא כאמור כי יש לסווג את התאונה כתאונת עבודה. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא כי אין לראות באירוע התאונה ונסיבותיה כפעולה נלווית לעבודתו של המשיב, וכפועל יוצא, אין להכיר בפגיעתו כתאונת עבודה. בית משפט קמא קבע כי התאונה אירעה בשעות הערב, לאחר שעות העבודה של המשיב, וכי אף שהתאונה ארעה עת היה המשיב בדרכו למקום העבודה על מנת לוודא כי החנות נעולה, אין לראות בכך פעולה שבוצעה לצרכי העבודה.
הוראת סעיף 80 לחוק הביטוח לאומי קובעת כי רואים תאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה".
המבחנים להכרה בפעילות שבוצעה על ידי העובד מחוץ לכותלי העבודה, בדרכו לעבודה או ממנה, או בפעילויות נלוות אחרות, התגבשו בפסיקה במהלך השנים. ככלל, נקבע כי המבחן לפיו ייקבע אם פעילות העובד התבצעה במסגרת העבודה הוא מבחן מהותי, תכליתי ולא מבחן טכני. נקבע כי "לא כל קשר רפה, מרוחק או עקיף" לעבודה יש בו כדי להצדיק את הקביעה כי האירוע נופל בגדר תאונת עבודה (עבל (ארצי) 368/08 עמר נ' המוסד לביטוח לאומי (5.7.09), סעיף 8 לפסק הדין). עוד נקבע כי על מנת שפעילותו של העובד תוכר כתאונת עבודה, על הפעילות להתבצע תוך כדי עשיית דבר שהיה צריך או חייב הוא לעשותו (דיון מד/127-0 (ארצי) סעדיה מרסיאנו נ' המוסד לביטוח לאומי (15.1.85), עמ' 236). וכן כי "דרוש [כך במקור] מעין זיקת חובה בין העבודה לבין הימצאו של עובד במקום ובזמן הפגיעה" (דיון מו/85-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נ' זילברמן (23.2.12), סעיף 7 סיפא של פסק הדין).
לסיכום נביא את דבריה של כב' השופטת רוית צדיק מבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו, הנכונים אף בענייננו, כי:
"אין כמעט תאונה שאי אפשר במאמץ דיאלקטי קל למצוא בה משהו הקשור לעבודה ... על כן יש להציב גבול על מנת שהמבחן לא יורחב מעבר לכל היגיון שבביטוח בפני תאונת עבודה ... פן יביאוהו לתחום הנלעג תוך התעלמות מכך שהוא נועד 'למקרה בו כורח נסיבות העבודה מעמיד את העובד במצב מסוים, במקום מסוים, בפני סיכון שלולא העבודה לא היה עומד בפניו' ..." (בל (תל אביב יפו) 23273-12-10 חגבי נ' המוסד לביטוח לאומי (23.2.12), סעיף 20 לפסק הדין).
יישום המבחן המהותי והתכליתי על ענייננו, מוליך למסקנה כי הליכתו של המשיב לחנות, לאחר שעת סגירתה, בדרכו לבילוי אצל חבריו ביחד עם שני בניו (כעולה מתצהירו שלא נסתר), על מנת לוודא שהעובד סגר את החנות, אינה יכולה להיחשב על פי כל קנה מידה, כפעולה שנעשתה במסגרת עבודתו של המשיב בחנות, ובזיקה הכרחית לעבודתו. אין מחלוקת כי המשיב לא התכוון להישאר בחנות על מנת לבצע בה עבודה כלשהי, אלא אך לוודא שהחנות נעולה. המשיב הצהיר בתצהירו שלא נסתר כי באותה עת התקיים משחק כדורגל ובתום המשחק ששודר בכלי התקשורת, התקשרה אליו גב' דבורה גולדשמיט, חברת הקיבוץ, להזמינו לבית בנה, שם התאספו יתר האוהדים להרמת כוסית לנוכח ניצחון אחת הקבוצות. המשיב יצא עם שני בניו מביתו לכיוון ביתו של בנה של גב' גולדשמיט, ואולם בדרכו התכוון לעבור דרך החנות על מנת לוודא כאמור כי היא נעולה (ראו דבריו במסגרת תמליל השיחה). לפיכך, מטרת הליכתו של המשיב לחנות לא הייתה על מנת לבצע בה "עבודה" כלשהי. על כן, נדמה לנו כי בנסיבות אלה התייחסות אל התאונה כתאונת עבודה, היא על "גבול הנלעג" (כאמור בעניין זילברמן לעיל סעיף 7 לפסק הדין).
אשר על כן, שוכנענו כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא שהתאונה אינה מהווה תאונת עבודה.
גם באשר לסכום הפיצוי שנפסק למשיב בגין פגיעה בכושר השתכרותו, לא מצאנו כי יש מקום להתערב.
בית משפט קמא היה ער לכך שלמשיב לא נגרמו הפסדי השתכרות בפועל, ולקח עובדה זו בחשבון בעת שהעריך את סכום הפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרות בעתיד. איננו סבורים כי הסכום שנפסק ברכיב זה מצדיק את התערבותנו. נדגיש כי הנכות ממנה סובל המשיב היא תפקודית במהותה, ועל כן, לא מן הנמנע כי היא תפגע בכושר השתכרותו של המשיב בשנים שנותרו לו עד פרישתו.
לאור כל האמור, דין הערעור להידחות."
