תא (עכו) 2519-02-09 אהרון מכלוף נ' אור חי שירותי רכב בע"מ ואח'
בית המשפט: השלום בעכו
פסק הדין ניתן ביום: 16/3/2014
על ידי כב' השופטת: שושנה פיינסוד-כהן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעביד ואת חברות הביטוח שביטחו אותו לפצות עובד בגין נזקי שמיעה וטנטון אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מעבודתו?
רקע: העובד הינו מכונאי רכב אשר עבד בשירותה של הנתבעת 1 בין פברואר 2001 ועד ליוני 2006. לטענתו, במהלך שנות עבודתו אצל המעביד, נחשף לרעש תעשייתי חזק ובלתי נסבל כתוצאה מרעש המכונות במקום כאשר הרעשים הוגברו עקב כך כי העבודה בוצעה במקום סגור.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"יש לצין כבר בתחילה כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי בטרם החל התובע לעבוד אצל הנתבעת, התובע עבד במשך כ- 17 שנים במוסך אחר הקרוי בשם "קליל".
התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בפגיעתו. התביעה למל"ל הוגשה ביום 4.1.06. ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי כתוצאה מעבודתו נגרמו לו נכויות בשעור של 10% בגין ליקויי שמיעה ו-10% נוספים בגין טנטון.
...
הנתבעת יחד עם צדדי ג', מעלים בתיק זה טענות רבות ובכלל זה התיישנות, העדר קשר סיבתי לעבודה דווקא אצל הנתבעת וכן כי לא הוכחה כל רשלנות או עילה אחרת כנגד הנתבעת.
המועד בו התחילו בעיות השמיעה של התובע
בכתב התביעה טוען התובע בסעיף 11 "התובע יטען כי טרם תחילת עבודתו אצל הנתבעת לא סבל התובע מליקוי בשמיעה...". בחקירה הנגדית התבררו עובדות שונות.
טענות אלו, אשר נשמעו מפי התובע גם בחקירתו הנגדית, אינן עולות בקנה אחד עם המסמכים אשר התובע עצמו הגיש לבית המשפט.
כלומר, כבר שנת 1997, ביקר אצל מומחית לרפואת א.א.ג, מכל סיבה שהיא, וכבר אז דיווח כי הוא סובל מירידת שמיעה מזה מספר שנים. עוד יש ללמוד כי בשנת 2006 דיווח על עבודה ברעש מזה כ- 25 שנים ולא חמש שנים, תחיל עבודתו אצל הנתבעת.
....
משמעות הדבר היא אם כן, כי התובע סבל מזה שנים אשר קדמו אף לשנת 1997 מירידה בשמיעה ואין לייחס כל את מצבו הנוכחי דווקא לשנים 2001-2006. מתברר גם כן כי הייתה החמרה בתלונותיו בשנת 2006, והוא אף היה עם מוטיבציה לבצע את הבדיקות. אולם, לא אוכל לקבל את הטענה כי לא הייתה לו כל בעיית שמיעה או טנטון לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעת, קרי לפני שנת 2001.
לפיכך, נכון לאמץ את חלוקת הקשר הסיבתי להיווצרותה של הנכות כפי שהיא מובאת בחוות דעתו של פרופ' גולץ. מדובר בחוותה דעת הרפואית היחידה אשר מונחת לפני מהחלקת את הנכות בין התקופות השונות בהן התלונן על ירידה בשמיעה וטנטון. אין פני חוות דעת סותרת או ממצאים סותרים.
דובר על כן כי לתובע 10% נכות בגין ירידה בשמיעה אשר מתוכם יש לייחס לתקופת עבודתו אצל הנתבעת רק 2.5% וכן לתובע 10% נכות בגין טנטון אשר מתוכן יש לייחס לתקופת עבודתו אצל הנתבעת 5%. סל הכל 7.5% נכות כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת.
הנתונים והקביעות שנאספו עד כה מאפשרים לדון בטענת ההתיישנות של הנתבעת וצדדי ג'. ניתן כבר בהתחלה לדחות את טענת ההתיישנות הגורפת. גם אם ידע התובע כבר בשנת 1997 או 1999 כי הוא סובל מבעיות שמיעה וטנטון וכי מקור הבעיות הן החשיפה לרעש, הרי שמאז הוחמרה נכותו. יש לבחון את ההתיישנות תוך שים לב לחלק של הנכות שנוצרה בתקופת עבודתו אצל הנתבעת.
מאחר והוכח לפני כי חלק מן הנכות נוצרה בתקופת העבודה אצל הנתבעת. השאלה הינה האם התביעה בגין הנכות אשר נוצרה בזמן עבודתו אצל הנתבעת התיישנה.
תקופת ההתיישנות בנזיקין היא 7 שנים מכוח סעיף 5 לחוק ההתיישנות. סעיף 89 לפקודת הנזיקין מאפשר הארכה של תקופת ההתיישנות כאשר מקור הנזק בעוולה, כאשר הנזק לא מתגלה ביום המעשה או המחדל היוצרים את העוולה, אולם מגביל את הגשת התביעה למשך 10 שנים מיום היווצרות הנזק.
מאחר ותחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת לא החלה במועד שקודם לעשר שנים לפני הגשת התביעה ונודע לתובע מבחינה אוביקטיבית כי העבודה אצל הנתבעת החמירה את נכותו במהך שנת 2006, הרי מתקיימים היסודות הנדרשים של סעיף 89 לפקודת הנזיקין ותביעתו של התובע כנגד הנתבעת לא התיישנה.
בטרם אדון בשאלת אחריותה של הנתבעת נכון לטעמי לבדוק האם תביעת התובע לא נבלעת ממילא בתשלומים שקיבל מן הביטוח הלאומי. שכן היה ותמצא אחריות אין לטעמי מחלוקת כי יש לפצותו בגין ראש הנזק של כאב וסבל. אולם, לא מצאתי כי יש עילה לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים.
אציין כי עדותו של התובע בנושא עבודתו לאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבעת לוקה בבעיות אמינות.
לאחר מכן התברר בהמשך חקירתו כי ב- 2008 עבד בחנות וב- 2009 החל ללמוד. גם אם היו תקופות אבטל במועדים שונים איני מוצאת כי ניתן לקבוע כי כתוצאה מנכותו אין התובע כשיר לעבוד. עוד אציין כי התובע העיד בחקירתו הנגדית כיד שמאות רכב. איני מוצאת כיצד נכותו מונעת ממנו לעבוד במקצועו זה.
מעבר לכך יש לשוב ולהזכיר כי הנכות בה אנו עוסקים אינה נכותו כוללת של התובע אלא הנכות אשר נגרמה לו בתקופת עבודתו אצל הנתבעת (וזאת בטרם דנתי כלל בשאלת האחריות) הינה בשעור של 7.5% כאשר 2.5% הינם בגין ליקוי שמיעה והיתר בגין טנטון. איני מוצאת כי נכות בשעור זה בגין גורמים אלו מהווה גורם להפסקת עבודה או לפגיעה ביכולת השתכרותו של התובע. התובע טוען לפגיעה בעבודתו בגין נכות בשעור של 19%. אולם יש לזכור כי על פי החומר המונח לפני הרי שהחל לעבוד אצל הנתבעת כאשר נכותו כבר בשעור של 11.5%.
התובע לא רק שהכחיש דבר עבודתו בתצהירי התשובות לשאלון שהגיש הוא גם נמנע מלהגיש את תלושי השכר שלו לאחר תום עבודתו אצל הנתבעת. שאלת הירידה בשכרו ניתן להוכחה בתלושי שכר. אלו לא צורפו ולפיכך יש להסיק מכך, כי העדרה של הראיה נובעת מן העובדה כי יכלה לפעול לחובתו ולהוכיח כי לא הייתה ירידה בשכר.
כאמור התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד. הוצאותיו הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל וקופת החולים.
השאלה האם הפיצוי בגין כאב וסבל בתוספת ריבית מיום עזיבתו את הנתבעת עולה כדי סך של 22,149 ₪. דומה בעיני כי מדובר פחות או יותר באותו הסכום (מדובר בכפל הפיצוי בגין כאב וסבל לתובע על פי אחוזי נכותו בתביעת פלת"ד).
סיכום
לפיכך, גם בטרם דנתי בשאלת האחריות של הנתבעת, דין התביעה להידחות ובעקבותיה הודעת צד ג'. הפיצוי לו היה יכול להיות זכאי התובע, אילו הוכיח אחריות הנתבעת נבלע במענק הנכות מעבודה שהעניק לו המל"ל."
