תא (ב"ש) 55872-08-10 ויקטור איון נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בבאר שבע
פסק הדין ניתן ביום: 27/3/2014
על ידי כב' השופט: אור אדם
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח בפיצוי המבוטח בשל אובדן גמור להלכה לרכבו לפי קביעת שמאי מטעמו?
רקע: המבוטח תובע בנוסף לחברת הביטוח גם את סוכן הביטוח וגם את השמאים מטעמה של חברת הביטוח. לטענת המבוטח, השמאי הראשון שנתמנה, קבע כי נגרם נזק של למעלה מ- 50%, המקנה לרכב מעמד של "אובדן להלכה". אלא שהרכב נגרר למוסך בצפון, ניתנה חוות דעת של שמאי אחר, שקבע כי ניתן לתקן את הרכב וכי ירידת הערך הינה רק בגובה 8.5% מערכו. לאחר שהרכב תוקן, התברר כי התיקון לא היה כראוי, הרכב נכנס שוב לתיקון, אולם שמאי שלישי מטעם מנורה, קבע שפרט לנזק קטן, הנזקים קשורים לבלאי טבעי ולא לתאונה. המבוטח טען, כי ההחלטה לתקן את הרכב הייתה החלטה מוטעית.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"סעיף 6 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו – 1986, מגדיר רכב באובדן גמור, כרכב ששמאי רכב קבע לגביו כי הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב כולל מיסים. עוד נקבע בסעיף, כי אם קבע שמאי מוסמך כי שיעור הנזק שנגרם לרכב הוא לפחות 50 אחוזים משווי הרכב סמוך לפני קרות מקרה הביטוח, רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה אבדן גמור.
נקבע איפוא, כי "אובדן גמור" הוא נזק ישיר (למעט נזק שנגרם מירידת ערך) בשיעור 60% ומעלה משווי הרכב, ואילו "אובדן גמור להלכה", הוא נזק ישיר כאמור, בשיעור של לפחות 50% משווי הרכב.
במקרה של אבדן גמור מחוייבת המבטחת לפצות את המבוטח לפי מלוא ערך הרכב ואילו במקרה של "אבדן גמור להלכה" רשאית היא לעשות כן (ת"א (של' תל-אביב-יפו) 33849-05 - מעיין בוזגלו ואח' נ' מנורה חברה לביטוח (19.1.2010)).
חרף הכלל הקבוע בתקנות, בדבר 50% כרף המאפשר למבטחת קביעה של אובדן להלכה, אין מחלוקת כי בניגוד לקביעה בדבר "אובדן מוחלט", שהיא קביעה ברורה בדבר נזק המגיע כדי 60% מערך הרכב, הרי שקביעה בדבר "אובדן להלכה" היא קביעה גמישה."
"אכן, הסוכן לא הביא הסבר ברור וחד משמעי, כיצד השמאי הראשון נדב גרויסהויס העביר למנורה אישור ראשוני על "אובדן כהלכה", בעוד לטענתו של הסוכן, לא נקבעה קביעה כזו.יחד עם זאת, גם הסוכן וגם הפקידה סלימאן, הסבירו כי השמאי הראשון טען כל הזמן שאין למצוא חלפים לתיקון, ולכן אם לא יימצא מקום לתיקון, יקבע את הרכב כאובדן להלכה. טענה זו מקבלת חיזוק משמעותי גם בהקלטה. אין מחלוקת כי נדב לא הוציא חוות דעת סופית לפיה הרכב נקבע כאובדן להלכה. התובע נמנע מלהביא למתן עדות את השמאי הראשון נדב גרויסהויס. בנסיבות אלה, סביר והגיוני שבחלוף כמה ימים, כאשר לא נמצאו חלפים, הועברה בתקשורת הממוחשבת שבין השמאי למנורה, הודעה כאמור על "אובדן להלכה" אולם חוות דעת סופית טרם ניתנה. לאחר שהסוכן איתר מוסך שיכול לערוך את התיקון, ובטרם ניתנה חוו"ד סופית, ביקש הסוכן ממנורה להורות על תיקון לבקשת התובע, במקום הכוונה לקבוע "אובדן להלכה"."
"במאמר מוסגר, יודגש כי בניגוד להכרזה על אובדן מוחלט, הרי שהכרזה על אובדן להלכה היא רשות של המבטחת לפיצוי במקום תיקון. רשות ולא חובה. קל וחומר כאשר מדובר בנזק של פחות מ 50% המצויינים בתקנות. היינו מנורה רשאית היתה להחליט על תיקון, גם אם היה התובע עומד על קביעה כ"אובדן להלכה", דבר שהתובע לא עשה.
בענייננו, כמפורט לעיל, מהראיות שנשמעו בתיק, לרבות עדות המומחה מטעם התובע, עלה כי בניגוד ל"אובדן מוחלט" שהוא הגדרה ברורה ומובהקת, הרי ש"אובדן להלכה" הוא עניין גמיש, הנתון לשיקול דעתה של חברת הביטוח. לעיתים מדובר בנזק של 50% ולעיתים אף פחות. הכל שאלה של כדאיות כלכלית בתיקון הנזק. המומחה עידן מטעם התובע, קבע נזק בשיעור של 46% בלבד. לפיכך, סביר שלמרות הדיווח הראשוני של השמאי הראשון, כאשר הסוכן פנה למנורה ואמר שהמבוטח רוצה מאד בתיקון הרכב, נעתרה מנורה לבקשה, ואפשרה שינוי של סטטוס הרכב. אין בכך כל עילה לחיובה של מנורה, אשר סברה כי היא פועלת לטובת המבוטח, גם אם אם הדבר איננו כדאי כלכלית עבורה."
"ב"כ התובע טענה בסיכומים, כי כאשר נוקטת חברת ביטוח בהליך כל כך חריג של שינוי סטטוס של רכב מאובדן להלכה לתיקון – שומה עליה להסביר את המשמעות למבוטח, ומחדל זה כשלעצמו מחייב את חיובה של מנורה. אינני מקבל טענה זו. בדיוק לשם כך קיים סוכן הביטוח, המוגדר כשלוח של חברת הביטוח (ר' ס' 32-36 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981). בענייננו אין מחלוקת כי התובע המבוטח וסוכן הביטוח עמדו בקשר ישיר ויומיומי, אם לא מעבר לכך. אין גם מחלוקת שהסוכן העביר למנורה את בקשת המבוטח לתקן את הרכב ולא להכריזו כאובדן להלכה. מנורה איננה יכולה לדעת אם זו אכן בקשת המבוטח מסוכן הביטוח שלו.
בעיה אחת באשר לחבות מנורה שלא מצאתי לה הסבר, היא עניין הרכב החלופי. אין מחלוקת שכאשר הרכב נקבע לתיקון, היה המבוטח, הוא התובע, זכאי לקבלת רכב חלופי ע"ח המבטחת, היא מנורה. לא הוברר במהלך שמיעת התיק, למה התובע לא דרש קבלת רכב חלופי ממנורה באמצעות הסוכן, ומדוע המוסך שילם עלות זו. מכל מקום, מרגע שהסכום שולם בעיקרו, לא ניתן לחייב את מנורה בעלות זו.
טענה נוספת של התובע כנגד מנורה, היתה בקשר לתיקון הלקוי שבוצע במוסך. אין מחלוקת שמדובר בתיקון באיכות ירודה, כפי שקבע מומחה בית המשפט. עם זאת, במהלך שמיעת הראיות נתברר, כי אין מדובר במוסך הסדר השייך למנורה. מדובר במוסך שנבחר ע"י הסוכן. התובע שילם למוסך, ומנורה השיבה לתובע את עלות הטיפול כפי שנקבעה ע"י השמאי הלב"ץ מטעמה. אין מקום איפוא לתלות על מנורה את האשם לטיפול הלקוי, והתובע רשאי לתבוע את המוסך."
"חבות הסוכן המחלוקת הממשית היחידה היא באשר לסוכן. אין מחלוקת כי דבריו של הסוכן למנורה, לפיהם המבוטח (הוא התובע) עומד על תיקון הרכב, וכאשר נמצא מוסך בצפון בו ניתן לתקן את הרכב – דברים אלה הביאו את מנורה ואת הלב"ץ לפעולתם כאמור לעיל. השאלה העובדתית שיש להכריע בה, היא אם התובע הרים את הנטל והוכיח כי הוא לא ביקש דבר כזה מהסוכן.
במחלוקת עובדתית זו, עומדות עדויות הסוכן ומזכירתו סלימאן, המחוזקות גם בהקלטת הסתר, למול עדות התובע לבדו. גם העובדה שהתובע דרש כל הזמן לקבל רכב חלופי, אשר מתקבל רק בתיקון רכב, עומדת לתובע לרועץ. אף העובדה שהתובע לא מחה כנגד תיקון הרכב בזמן אמת, ואף לא לאחר התיקון, אלא רק כשהרכב עבר תאונה נוספת – מקשה על קבלת הטענה כי הדבר נעשה ללא ידיעתו ומאחורי גבו.
אכן, הסוכן לא הביא הסבר מניח את הדעת, כיצד במחשבי מנורה כבר נרשמה הודעת השמאי נדב כי הרכב נקבע "אובדן להלכה", זאת בניגוד לטענת הסוכן כי לא היתה כל קביעה כזו. ואולם, הוכח מהראיות, והדבר עולה גם מעדות הסוכן ומזכירתו, שהשמאי נדב עמד לפני קביעה של הרכב כ"אובדן להלכה", בהעדר מקום בו ניתן לתקן את הרכב. נדב עצמו לא הובא לעדות. ייתכן והוא העביר בתקשורת הממוחשבת כוונה זו למנורה, למרות שעדיין לא קבע זאת סופית בחוות דעת.
כידוע, הנטל הוא תמיד על התובע, בהתאם לכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, בבא קמא, מו' ע"ב).
חרף כל התהיות באשר לשינוי הסטטוס של הרכב - אין כל ראיה מוצקה, פרט לעדות התובע עצמו, שהוא בעל עניין בדבר, לכך שמאחורי גבו הוחלט על תיקון הרכב במקום הגדרתו כאובדן להלכה. התרשמתי כי התובע הוא אדם דעתן ובעל דעה. אין מחלוקת כי הוא התקשר בשיחות טלפוניות רבות לסוכן. אין מחלוקת שהוא דרש שוב ושוב לקבל רכב חלופי. אין מחלוקת שלאחר ההחלטה על התיקון בצפון, הוא הסכין עם התיקון ועמד בקשר רצוף עם המוסך. אין מחלוקת כי התובע לא טען בזמן אמת, כי מאן דהוא, מאחורי גבו ובלי הסכמתו, שינה את הסטטוס של הרכב, אלא שיתף פעולה באופן מלא עם תיקון הרכב.
התובע לא הביא כל הסבר לפעולה בלתי כדאית כלכלית של הנתבעים בתיקון הרכב. אכן, בעת עדותו של התובע עלה איזה שהוא הסבר על קִרבָה בין הסוכן למוסך, הסבר שיכול היה לספק הגיון לגרסת התובע – אלא שגרסה זו לא הופיעה בתצהיר, לא נתמכה בשום ראיה, ואף הסוכן עצמו לא נחקר לגביה, ולכן אין מנוס מלדחות אותה. בהעדר הסבר מניח את הדעת - נותרה איפוא החלופה ההגיונית שהיתה זו בקשתו של התובע לתקן את הרכב.
ויודגש, אינני קובע כי התובע משקר. בהחלט אפשרי שמדובר ב"קצר תקשורתי" בין התובע והסוכן:התובע פנה לסוכן פעמים רבות והתעניין בגורל רכבו. השמאי נדב התלבט והתחבט כנראה, אם ניתן לתקן את הרכב או שיש לקבעו כאובדן להלכה. התובע התעניין אם אפשר לתקן את הרכב או לא. התובע עמד על קבלת רכב חלופי (האפשרית רק בתיקון).
הסוכן הבין מכלל דברי התובע והתנהלותו, שהתובע מעדיף תיקון הרכב. הסוכן חיפש אפשרות לתיקון, ע"י משלוח התמונות למספר מוסכים, וכאשר נמצאה אפשרות כזו, היה לו ברור שזה רצונו של התובע, אשר גם לא מחה על כך, והיה מעורב מאד בכל הליך התיקון, ובכך חיזק את תחושת הסוכן.
בהצטברן של כלל הנסיבות הללו, לא ניתן לקבל את התביעה, ולקבוע כי נעשתה "קנוניה" כלשהיא לתיקון הרכב, תוך פגיעה בתובע. ייתכן שראוי היה להסביר טוב יותר לתובע את משמעות החלטתו, אולם משמדובר במבוטח מעורב מאד, הסוכן סבר שהתובע מבין את המשמעות וחפץ בתיקון. בנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את הסוכן בפיצוי התובע."
