המחוזי: מחלת פרקינסון אינה תאונה

עא (ת"א) 42558-09-13‏ ‏ מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' ויקטור ימין

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 7/4/2014

על ידי כב' השופטים: יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של חברת הביטוח על פסיקת השלום שהכיר במחלת הפרקינסון בה לקה המבוטח כתאונה?

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור.

מתוך פסק הדין:

"מקרה הביטוח מוגדר בסעיף 1 של הנספח הרלוונטי לפוליסה, בזו הלשון:

"תאונה, פירושה – חבלה גופנית ללא קשר לסיבות אחרות שנגרמה על ידי גורם חיצוני אלים ומקרי, בתנאי שלא גרמה למות המבוטח. אם התאונה אונתה בהשפעת מחלה או שינוי חולני, שאין להם קשר לתאונה עצמה, תהייה החברה אחראית רק אם השפעה זו לא היתה הגורם המכריע לנכותו של המבוטח".

בפסק דינו, אשר התבסס על פסק דינו של בית משפט השלום בת.א. (תל-אביב) 52089/06 גולדנברג נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן – "עניין גולדנברג"), ערך בית משפט קמא השוואה בין נוסח הפוליסה הנדונה לבין נוסחים של פוליסות מקבילות של מבטחים אחרים, שבהן בלט, להשקפת בית משפט קמא, "היסוד של אירוע פתאומי ובלתי צפוי ...". בית משפט קמא קבע, כי היעדרו של ההיגד: "פתאומי ובלתי צפוי" בפוליסה הנדונה מעיד על כך, כי הפוליסה דנן "מקיפה פריפריה רחבה יותר של אירועים חבלתיים", וכי "פרשנות רגישה לטקסט של הגדרת 'תאונה' בפוליסה הנדונה... על רקע הטקסטים השונים מהותית של ההגדרה המקבילה בפוליסות האחרות שנסקרו, מביאה למסקנה כי ההגדרה הנדונה מכילה גם תאונות אשר אינן(ם) פתאומיות אלא ממושכות", מה עוד שנוכח העמימות של הפוליסה דנן, וקיומם של שני פירושים אפשריים סבירים, מן הדין להעדיף את הפירוש נגד המנסח ולטובת המבוטח. על יסוד האמור לעיל, ובהסתמך על חוות דעת המומחים הרפואיים בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון לבין היחשפותו של המשיב לרעלנים במסגרת עבודתו, קיבל בית משפט קמא את התביעה במלואה.

המערערת טוענת, כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו יכול לעמוד ולו מהטעם שמחלה איננה תאונה. מחלת הפרקינסון, כמו גם מחלות רבות אחרות, יכולה להיגרם מחשיפה ממושכת לתנאים סביבתיים כפי שאירע במקרה דנן, ואולם בכך אין כדי להפוך אותה לתאונה, שהיא מעצם טבעה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית. המערערת הוסיפה והלינה על כך שבית משפט קמא עשה שימוש בנוסחי פוליסות ביטוח שנלקחו מעניין גולדנברג, מבלי שאלה הוגשו בהליך דנן כראיה.

המשיב, מנגד, תמך בפסק דינה של הערכאה הראשונה. לטענתו המשיב שלם לאורך כל השנים את דמי הביטוח, ואין להשלים עם כך שבעת פקודה מבקשת המערערת להתנער מחבותה באמתלות שווא. המשיב הוסיף וטען כי יש לייחס משמעות מכרעת לעובדה, שבפוליסה דנן לא נעשה שימוש בביטויים שהופיעו בפוליסות שנסקרו בעניין גולדנברג, ובראשם הדרישה ל"אירוע פתאומי ובלתי צפוי". עוד הודגש, כי בהגדרת המונח "תאונה" בפרק הפוליסה שעניינו אובדן כושר עבודה נאמר מפורשות, כי "למען הסרת ספק, הצטברות של פגיעות זעירות (מיקרוטראומה), אלימות מילולית, פגיעה פסיכולוגית ופגיעה אמוציונלית אינם נחשבים כ'תאונה'". סייג זה אינו מופיע בהגדרת "תאונה" בפרק הפוליסה שעניינו ביטוח נכות תאונתית, ויש לייחס לכך את מלוא המשקל. עוד טען המשיב, כי יש לפרש את הפוליסה לטובת המבוטח ולרעת הנסח.

לאחר ששקלנו את טענותיהם של הצדדים הגענו למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. להלן יובאו הנימוקים למסקנתנו:

הגדרת המונח: "תאונה" בפרק הפוליסה המתייחס לנכות התאונתית אכן אינה כוללת את ההיגד: "... אירוע פתאומי ובלתי צפוי...", יחד עם זאת, בהתאם להגדרה נדרש כי החבלה הגופנית נגרמה "... על ידי גורם חיצוני אלים ומקרי...". בע"א 497/83 צור נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא (1) 729, 736-737, נפסק, לגבי הגדרה זהה בפוליסה שנדונה שם, כי "שלושת המרכיבים של התנאי האמור מלמדים על כוונה לאירוע אקסידנטאלי במובן הרחב של מושג זה, שהינו גם לא צפוי מבחינת ההתרחשות וגם לא תוצאה שיסודה בתמורות טבעיות אפשריות אצל המבוטח...". 

בענייננו, אין, כאמור, מחלוקת, כי מחלת הפרקינסון שממנה סובל המשיב נגרמה עקב חשיפה מתמשכת שלו במשך כ-21 שנים לרעלנים שמקורם באבק יהלומים, שנוצר בעת שעסק בחיתוך יהלומים וליטושם ללא אמצעי מיגון. לדעתנו, תהליך גרימה כגון זה אינו "אירוע אקסידנטאלי" וממילא גם לא יכול להיחשב כתוצאה של "גורם... מקרי".  מחוללי המחלה – הרעלנים שנמצאו באבק היהלומים, היו חלק בלתי נפרד וקבוע משגרת תנאי עבודתו של המשיב. המשיב לא נחשף לרעלנים באופן מקרי, אלא כחלק מדפוס עבודה מונוטוני שחזר על עצמו מדי יום. המצא הרעלנים בסביבת עבודתו של המשיב, באופן קבוע, לא היה תלוי בזמן או במקום. מזווית ראייה זו, תהליך גרימתה של מחלת הפרקינסון אצל המשיב אינו שונה כהוא-זה מתהליך גרימתן של מחלות אחרות שביסודן חשיפה לגורמי סיכון סביבתיים. כך, לדוגמא, אפשר להעלות על הדעת מציל, אשר עקב חשיפה ממושכת לשמש לקה בסרטן העור; או אדם החי במחיצתו של מעשן כבד, אשר עקב חשיפתו לעשן הסיגריות, כמעשן פאסיבי, לקה בסרטן ריאות. נראה, כי מחלות אלו אינן יכולות להיחשב כתוצאה של "אירוע אקסידנטאלי", זאת בהיותן מחלות המהוות תוצאה של גורמים ידועים, קיימים וצפויים מראש.

ב"כ המשיב ניסה להיבנות מכך, שבהגדרת "תאונה" בפרק הנכות התאונתית לא קיים הסייג המופיע בהגדרת "תאונה" בפרק  אובדן כושר העבודה, לפיו, "הצטברות של פגיעות זעירות (מיקרוטראומה), אלימות מילולית, פגיעה פסיכולוגית ופגיעה אמוציונלית אינם נחשבים כ'תאונה'". אין בידינו לקבל טענה זו, שכן סייג זה מכוון לאירועים שמטבעם הם אקסידנטאליים – מקריים, אשר אלמלא הסייג היו מקיימים את הגדרת "תאונה" בהתאם ליסודותיה שפורטו ברישא להגדרה. בעניינו, החשיפה המתמשכת לרעלנים אינה מהווה מעיקרא אירוע אקסידנטאלי – מקרי ומטעם זה לא היה צורך בסייג, ואין בהיעדרו כדי להקים "תאונה" בבחינת יש מאין.

ב"כ המשיב ביקש ללמוד לענייננו גזירה שווה מעניין גולדנברג (הגם שפסק הדין בוטל במסגרת ע"א [ת"א] 2148/08). באותה פרשה נדון עניינו של מבוטח, אשר במשך שנות עבודתו כנהג משאית ספג מיקרו-טראומות, בדמותן של קפיצות וטלטלות במהלך הנהיגה, אשר גרמו לו לרטט בעמוד השדרה, שהוביל לנכות צמיתה. בית משפט השלום פסק, כי תהליך גרימה זה מהווה "תאונה". אלא שיהא הדין באותו עניין אשר יהא בולט לעין, כי אין הנדון דומה לראיה, שכן בעוד שהמיקרו-טראומות שלהן נחשף גולדנברג בעת שנהג במשאיתו היו תלויות זמן ומקום, והשתנו בהתאם לתנאי הדרך, מה שיכול והקנה להם אופי של "מקריות", בענייננו נחשף המשיב לסביבת עבודה שכללה גורם סיכון קבוע ובלתי משתנה, אשר אינו יכול להיחשב, כאמור לעיל, כגורם "מקרי".

בכך גם נבחן המקרה שלפנינו מהמקרה  של ממיין הצמר שנדבק בחיידק האנטרקס שנשא הצמר, הנזכר בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4339/08 עזבון המנוחה מונא סלים נ' כלל חב' לביטוח בע"מ [24.7.08; שם בפסקה י']. טעמו של דבר הוא, שמחולל המחלה באותו עניין (חיידק האנטרקס) נמצא על הצמר באופן מקרי. לעומת זאת, מחוללי המחלה בענייננו (הרעלנים) נמצאו דרך קבע בתוך אבק היהלומים, שאותם ליטש המשיב במסגרת שיגרת עבודתו, והיו בבחינת נתון ידוע וקבוע מראש.

יפים לענייננו דברי הנעילה של כב' השופט רובינשטיין בפרשת מונא סלים הנ"ל (שם, בפיסקה ט"ו):

סוף דבר, בתי המשפט יהיו נכונים 'להגן על מבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח' .... אך במה דברים אמורים, שעה שיש עמימות; אין בתי המשפט יכולים לברוא יש מאין, ולקרוא באופן מלאכותי למחלה בשם תאונה.

סוף דבר:

אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא."