תא (נצ') 13711-05-11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קיבוץ רשפים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
בית המשפט: המחוזי בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 29/4/2014
על ידי כב' השופט: אשר קולה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת הביטוח בגין נזקי שריפה שפרצה בסמוך למאגר מים, כאשר חברת הביטוח טענה, כי השריפה פרצה בשל מחדליהן של האחראית לטיפול במאגר המים והאחראית לתעלות הניקוז באזור, והן חבות בפיצוי חברת הביטוח בגין תגמולי הביטוח ששולמו על ידה?
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
"בשלב ראשון, כך נקבע על ידי המגשר, נשאו כל הנתבעים וכמימון ביניים בחלקים שווים ביניהם בעלות הנזק, באופן שכל אחד מהם שילם לכלל סך של 702,023 ₪ המהווה שליש מסך הנזק.
מאחר והנתבעים סברו שיש להטיל את מלוא תשלום הנזק על האחר, נקבע התיק להמשך הוכחות בפניי, רק בשאלת חלוקת הנזק.
בפתחו של הדיון וביום 11.12.13, ולאחר שנשמעו שני עדים והוצגו מוצגים שונים, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה נוספת ולפיה, חובו של קיבוץ רשפים, הנתבע 1, יהיה אכן בגובה שליש מהנזק, כך שהסכום אשר שולם על ידו 702,023 ₪ יהווה, את מלוא התשלום אשר יושת על קיבוץ רשפים. לפיכך, ניתן פסק דין חלקי, באופן כמתואר לעיל, ובכך נסתיים הדיון בכל הקשור לנתבע 1 (ולנתבעת 4, שהינה המבטחת של נתבע 1).
לפיכך נותרו בדיון, לצורך חלוקת הנזק ביניהם, אפיקי מים ורשות הניקוז.
צדדים אלו הגיעו להסדר דיוני ולפיו, יגישו סיכומים על בסיס כל החומר המצוי בתיק בית המשפט וכן יותר להם להסתמך על דו"ח חקירה של משרד ויצמן-יער."
"המחלוקות בין הצדדים הינן מהיכן פרצה האש, האם מהדופן של מאגר המים, כך לטענת רשות הניקוז או מתעלת הניקוז כך לטענת אפיקי מים, ומה האחריות שיש להטיל על מי מהנתבעות, לאור הקביעה העובדתית מהיכן בדיוק פרצה האש.
כדי להבהיר חלק אחרון זה, אוסיף ואומר, כי גם בהנחה שהאש פרצה מאזור אחד ועברה לאזור אחר, הרי שהשאלה היא האם יש לראות במחזיקים השונים כמעוולים במשותף או כמעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד (ועל כך להלן), ואם כן, מה אז יהיה יחס חלוקת הנזק ביניהם. "
"דומני שזו ידיעה שיפוטית, שבחודש מאי לא יורדים גשמים (ומכל מקום, איש לא טען או הוכיח אחרת) ומשכך, המסקנה המתבקשת כבר עתה הינה, שבמועד השריפה הייתה התעלה מלאה הן בגזם של קני סוף ובעשביה שכוסחה, והן ובמקומות שאליהם לא יכולה הייתה הזרוע של הטרקטור להגיע, גם בקני סוף ובעשביה שלא כוסחה. "
" שני הצדדים כשלו בכך באותה מידה (כמעט ...) אפיקי מים לא הביאו עדויות שיראו שאכן כיסחו את דפנות המאגר, ורשות הניקוז לא הביאה לעדות את קבלן הכיסוח (בתוך התעלות) עצמו.
סופו של יום, הצדדים ביקשו להסתמך על כל החומר שהיה מונח בתיק בית המשפט, לרבות דו"חות של חברת חקירות, ובחומר זה, כמו גם בדו"ח ויצמן-יער, פורטו עובדות למכביר.
נקודה אחרונה טרם דיון לגופו, נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ונוכח העובדה שחלק ניכר מן העדים, כמו גם עורכי חוות הדעת, לא נחקרו על תצהיריהם, או על חוות דעתם, אזי לא אדון בטענות שעניינם שאלה של מהימנות, שכן טיבה של זו שתתגלה במהלך חקירה נגדית, וללא "כלי" יעיל זה, יקשה עלי לקבוע ממצאים של מהימנות, ואסתפק בקביעת ממצאי סבירות. "
".. יש להחיל את הוראת סעיף 39 לפקודת הניזיקין, ומשכך, יש בכל מקרה, להחיל אחריות (כזו או אחרת) על רשות הניקוז. אם כך הוא, הרי ששעה שמסכימה אפיקי מים, שהאש הילכה גם על דופן המאגר, וזאת בהכרח עקב עשבייה שהיתה עליו, אזי ממילא, ועל פי "הגיונה" של אפיקי מים, גם עליה, יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 39 של פקודת הנזיקין (על כלל זה ונפקותו, להלן)"
"סיכום עובדתי
א. קוצים ועשבים, היו גם היו, הן בתעלת הניקוז והן על גבי מדרון המאגר.
(עוד אוסיף שגם בשטח "המשולש" היו קוצים ועשביה, וגם לשטח זה "תרומה" של ממש לנזק).
ב. האש פרצה מנקודה כלשהי על המדרון הצפוני של המאגר. (וכאמור, וככל הנראה בסמוך לנקודת החיבור שבין המדרון הצפוני למדרון המזרחי).
ג. האש התפשטה דרומה על גבי המדרון הדרומי ולאורך תעלת הניקוז, עד לפינתו הדרומית מזרחית של המאגר (שטח "המשולש"), ומשם למטע שנשרף.
...
נדגיש רק, כי הרוח הייתה מערבית-צפון-מערבית (ונוכיח זאת בהמשך) ובעוצמה חזקה (גם זאת נוכיח להלן), פירושו של דבר שהרוח נשבה מכיוון מערב, צפון-מערב, לכיוון מזרח, דרום-מזרח.
כאמור לעיל, בסמוך לחלקו הדרום מזרחי של המאגר קיים אזור אותו כינו הצדדים ה"משולש", אזור זה הינו באחריות מוחלטת של קיבוץ אפיקים וגם הוא היה מכוסה בעשביה וקוצים. באזור זה היו אפוא חומרי בערה רבים, אשר באופן טבעי האש נמשכה אליהם, לכך יש להוסיף את הסברו של סורסקי, כי בנקודה זו מסתיימת הגנת דופן המאגר, ונוצר "מסדרון רוח", כאשר זה בשילוב כיוון הרוח, הסית את האש לצפון מזרח (או יותר נכון למזרח באופן מוחלט) ולכיוון המטעים.
עוד אוסיף לעניין זה, כי בדיון הנוסף בפניי הסכימו הצדדים, כי הנספח שצורף לחוות דעתו של היינה, הוא זה המשקף את משטר הרוחות בשעות השריפה (עמ' 15 שורה 18).
הרשלנות
"כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות".
על פי המודל המוצע של כב' השופט עמית שם, "תרשים הזרימה" הוא, בחינת שאלת ההתרשלות - ולאחריה שאלת הקשר הסיבתי על שני היבטיו, שבין ההתרשלות לנזק".
עוד ראה בע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 27.08.12) (להלן עניין: "צברי-אורלי")דברים דומים וכדלהלן:
"זה המקום לציין כי בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מסוימת בפסיקה, לשינוי דרך הניתוח של עוולת הרשלנות, וזאת בשני מוקדים:
(א) בתי המשפט נוטים כיום, לעתים, לבחון תחילה את ההתנהגות שנטען כי הביאה לנזק (קרי: את ההתרשלות), ורק בשלב השני נדרשים לקיומה של חובת הזהירות, וזאת בניגוד לדרך הניתוח ה"קלאסית", שבה קודמת בחינת חובת הזהירות להתרשלות (ובתוך כך גם מוסט מקומו של מבחן הצפיות לעבר יסוד ההתרשלות עצמו) (ראו: פרשת נחום; פרשת שתיל; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה בע"מ נ' כלל
חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 12.8.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה ([פורסם בנבו], 4.1.2009) (להלן: פרשת טרויהפט)).
(ב) ניכרת הגמשה מסוימת בבחינת חובת הזהירות עצמה, המתבטאת בכך שבתי המשפט אינם מקפידים לפרט את ההבחנה שבין חובת הזהירות המושגית לזו הקונקרטית. במקרים מסוימים אף הובעה הדעה כי בחינת חובת הזהירות המושגית הינה, ככלל, מיותרת, שכן חובה זו תישלל רק במקרי קיצון, ועל כן מוטב להידרש להתרשלות ולחובת הזהירות הקונקרטית בלבד (דיון נרחב בשאלה זו התקיים בפרשת שתיל, בפיסקאות 17-15; כן ראו: פרשת טרויהפט; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב-יפו ([פורסם בנבו], 7.9.2011) (להלן: פרשת אופנברג)).
מבלי להביע דעה נחרצת בנושאים עקרוניים אלו, בחרתי – למען היעילות ופשטות הדיון, ובהתחשב בנסיבות המקרה הדומות – לצעוד בנתיב שהתווה השופט א' א' לוי בפרשת שתיל, הווה אומר: אפתח את הדיון בשאלת ההתרשלות, ולאחר מכן אעבור לבחינת חובת הזהירות הקונקרטית".
המחדלים אשר גרמו לנזק - כפי שקבעתי לעיל הן לרשות הניקוז והן לאפיקי מים, מחדלים אשר גרמו לנזק. במקרקעין המוחזקים על ידם והמצויים באחריותם גדלו עשבי פרא וקוצים. על שתיהן מוטלת הייתה החובה, לבער עשבייה זו ולהימנע ממצב בו, חס וחלילה , תפרוץ אש מסיבה כלשהי,"תלך ותמצא קוצים" (ראה והשווה שמות כ"ב, ה' "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או קמא ..."), כך ארע במקרה שבפנינו, האש פרצה מסיבה לא ידועה, ואולם בדרכה "מצאה" האש קוצים בשפע, אשר "הוליכו" את לשונות האש, למטעים של קיבוץ שלוחות, ואכן "נאכל" כלשון הפסוק, "גדיש או קמא".
לעניין זה, ועוד אפרט להלן, אחת היא לי, אם יצאה האש מחצריה של רשות הניקוז ו"אכלה" קוצים במקרקעיה של "אפיקי מים" או, אם ההיפך קרה הדבר. כך או כך, לקוצים, בתעלת הניקוז ובמדרון של המאגר (אפיקי מים) תרומה של ממש לפרוץ השריפה, לחומרתה ולעובדה, כי שריפה זו, סופו של יום, כילתה חלק ממטע התמרים של קיבוץ שלוחות.
דומה, כי כל עורכי חוות הדעת, גם אלו הניצים בפניי, מסכימים ש"מטען" האש, נבע משילוב כל הקוצים והעשביה במרחב האש, הן זו במקרקעין שבאחריות הצדדים שבפניי והן זו שבאחריות קיבוץ רשפים (בשטח ה"משולש"). "
" חובת הזהירות
(א) בגדרי "מבחן הצפיות", יש להחזיק את הרשות המנהלית כמי שצופה כי שימוש לקוי בסמכויות המוקנות לה על-פי דין, יגרום לנזק הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי (ראו: עניין עירית חיפה; עניין שתיל).
(ב) בעבר נקבע, במסגרת מה שכונה "חריג שיקול הדעת", כי, ככלל, יש מקום ליתן פטור מאחריות למדינה, מקום בו נזקו של התובע נגרם עקב פעילות שלטונית, אשר מאופיינת בהפעלת "שיקול דעת רחב" (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) (להלן: פרשת לוי)). עם זאת, חריג זה צומצם, כבר במסגרת פרשת לוי, כך שהוא יחול אך ורק על קבלת החלטה פלונית, ולא על יישומה (ראו: שם, עמוד 83; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 (1999)). כמו כן נקבע כי החריג יחול רק במקרים שבהם הוכח כי אכן הופעל
שיקול דעת (ראו: פרשת עירית חיפה). בהמשך, נשחקה עוד תחולתו של "חריג שיקול הדעת" בפסיקותיו של בית משפט זה (ראו: פרשת אופנברג; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני ([פורסם בנבו], 14.12.2006)), עד שלבסוף, על רקע התפתחויות במשפט המינהלי, אשר מהותן הקשחת הפיקוח על הפעלת שיקול הדעת של רשויות מנהליות, נשמעים לאחרונה קולות הקוראים לביטולו של "חריג שיקול הדעת" ככלל גורף בדיני הנזיקין (ראו: פרשת שתיל, עמוד 28; לביקורת על עמדה זו, ראו: ת' גורדון, עמוד 59).
(ג) בפרשת שתיל הציע השופט א' א' לוי כי בגדרי המשפט הנזיקי יאומצו המבחנים החוקתיים המצויים בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת כמבחן-עזר להכרעה בשאלת ההתרשלות. וכך הוא אמר בהקשר זה שם: "אמור, אפוא, כי פעולה של רשות מנהלית – למצער כזו שפגעה בזכויות-יסוד של אדם – ומקורה בהפעלתו של שיקול הדעת המסור בידי הרשות, אך היא אינה מידתית או שאין הורתה בתכלית ראויה, מן הדין כי תחשוף את הרשות לא רק לביקורת שיפוטית במישור המנהלי, כי אם גם לאפשרות הטלתה של אחריות במישור הנזיקי" (ראו: שם, פיסקה 25). ואמנם, ניתן להצביע על שימוש מסוים שנעשה במבחני פיסקת ההגבלה בהקשר הנזיקי מאז הפסיקה בפרשת שתיל (ראו, כדוגמה, את חוות דעתו של השופט א' רובינשטיין ב-רע"א 4385/04 פרוך נ' בית החולים מוקסאד ([פורסם בנבו], 21.8.2007)), אך קשה לקבוע כי הצעה זו זכתה להסכמה גורפת, ולעניין זה יש לציין את הסתייגויותיהם של חברי, המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופטת א' פרוקצ'יה מהצעתו הנ"ל של השופט א' א' לוי, בפרשת שתיל עצמה (כן עיינו: יצחק עמית "על טשטוש התחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17 (התשע"א)). מבלי להביע דעה בנוגע להתפתחות מעניינת זו, אציין כי בחרתי להימנע מלשלב את מבחני פיסקת ההגבלה במסגרת הניתוח שיובא להלן".
גם בענייננו, כך הוא, רשות הניקוז, שתפקידה העיקרי הינו "הולכת" מים בתעלת הניקוז, צריכה ויכולה הייתה לצפות את הנזק שיגרם כתוצאה מאי כיסוח קוצים מושלם ואת הנזק שיגרם מהשארת הגזם בתוך התעלה (כאמור, יכול שבימות הגשמים, תהיה פטורה רשת הניקוז מחובתה זו, אולם בימות החמה, חובה עליה לפעול כך). כאמור לעיל, "העלות" למניעת הנזק אינה גבוהה כלל ועיקר, ואין כל סיבה שלא להשית על רשות הניקוז אחריות לעניין זה.
עוד אוסיף לעניין זה, כי לא נעלמה מעיני טענת רשות הניקוז, ולפיה, תפקידה הסטטוטורי הינו גם לשמר את דפנות התעלה, וכי לשורשי העשביה וקנה הסוף תפקיד בשימור דפנות התעלה לבל תתמוטטנה.
משכך, אין רשות הניקוז בוחרת בדרך של הדברת העשביה, שכן הדברה שכזו תפגע בשורשים ותמנע כליל גידולה של צמחיה, דבר שיפגע כאמור בחוזק דפנות התעלה.
ער אני גם לטענה בדבר שמירת ערכי טבע, על החי והצומח שבו, ואיני שותף לביקורת (שלא לומר הזלזול) של אפיקי מים כלפי טענות אלו.
ואולם ולמרות כל זאת, ניתן לשלב דרכים שישמרו הן על חוזק דפנות התעלה והן על ערכי הטבע מבלי שתתפתח סכנה לשריפת ענק. כאמור לעיל, די היה בכיסוח דפנות התעלה באמצעיים ידניים או, באמצעות מכסחת דשא פשוטה וכך ניתן היה לכסח את הצמחיה, מבלי לפגוע בשורשי הצמחיה.
זאת ועוד וכאמור לעיל, בחודשי החורף, ממילא הצורך בכיסוח קטן יותר וממילא אין בכיסוח בחודשי הקיץ בלבד משום פגיעה של ממש בערכי הטבע, ובוודאי שלא כזו השקולה לסכנה שתפרוץ שריפה בימי הקיץ החמים."
"לעניין מבחן הצפיות, כבר נתנו דעתנו לעיל, בשאלת ההתרשלות (באשר לחפיפה שבשימוש במושג הצפיות הן לעניין חובת הזהירות והן ביסוד ההתרשלות והקשר הסיבתי, ראה והשווה בעניין פלוני הנ"ל ושם בפיסקה 12 לחוות דעתו של כב' השופט י. עמית).
דברים שאמרתי לעיל, כוחם יפה גם לעניין הקשר הסיבתי-המשפטי. דהיינו, הנתבעות יכלו לצפות, כי התנהגותם תגרום לנזק, והנזק שנוצר, שריפת המטע - הינו בתחום סיכון שנוצר עקב ההתנהגות הרשלנית, לאמור, אי כיסוח הקוצים. כך גם במבחן השכל הישר, אין ספק שההתרשלות גרמה בפועל לתוצאה המזיקה (ראה שוב הפסיקה המובאת בעניין פלוני, לעיל)."
"המחלוקת ביניהם היא, בחצריה של מי היה מקורה של אש. זוהי המחלוקת העובדתית.
המחלוקת המשפטית ביניהם, וכבר רמזתי לכך לעיל, הינה האם חובת הראיה, בנסיבות כאמור בסעיף 39 הנ"ל, חלה רק על תופס המקרקעין מהם יצאה אש, או שמא גם על זה, שדרך המקרקעין אותה הוא תופס, עברה האש.
כבר כתבתי לעיל, שדומני, שגם בנקודה זו אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, שכן כל צד טוען שגם אם האש פרצה מחצריו, הרי שגם לצד השני האחריות שכן האש עברה גם בחצריו של הצד האחר.
עוד אוסיף, כי בין כך ובין כך, אין לעניות דעתי חשיבות רבה לשאלת נטל הראיה, שכן גם ללא העברת הנטל כאמור בסעיף 39 הנ"ל, דומני שבעצם הימצאות קוצים, וזה הוכח כדבעי, במקרקעין המוחזקים על ידי שני הצדדים, יש משום התרשלות שכל צד צריך לחוב בגינה.
עוד אוסיף ואף זאת בבחינה של למעלה מן הצורך, כי לכשעצמי נוטה אני לגישה, ולפיה אין הבדל של ממש בהעברת נטל הראיה, בין מי התופס במקרקעין מהם פרצה האש, לבין מי התופס מקרקעין שבהן ועקב התרשלותו "עברה" האש והתעצמה. די אם אפנה ללשון הסעיף המדברת על "התפשטותה" של האש, כך שהמילה "יצאה" בתחילת אותו משפט, בהחלט ניתנה לפירוש תכליתי, שפירושו גם "עברה"."
"לעניין המחלוקת בפסיקה בשאלת הפירוש הנכון למילים "יצאה אש", אבקש להפנות לפסק דינה של כב' השופטת יסכה רוטנברג, ת"א (שלום ת"א) 3748407 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מרום אוסלקה [פורסם בנבו] (18.1.12) וכדלהלן:
"מבחינה לשונית, המחוקק נקט בלשון "יצאה האש" ולא "פרצה האש", ועל כן מבחינת הניזוק, גם החלקה הנעברת, היא חלקה ממנה יצאה האש והזיקה. מבחינה מהותית, פעמים רבות, ודווקא כאשר נסיבות פרוץ האש אינן ידועות, אין הבחנה של ממש בין אחריות בעל החלקה ממנה פרצה האש ובין אחריות בעל החלקה אליה התפשטה האש. ובענייננו, איני רואה כל טעם בהבחנה בין בעלי חלקה 7, הפרדס, ובין בעלי חלקה 33, שדה הבור. אלו כאלו אינם יודעים מה היו הנסיבות בעטין נגרמה השריפה, ואלו כאלו, חייבים היו לנקטו את האמצעים הסבירים למניעת התפשטות האש אל מחוץ לגבול החלקה. טול למשל מקרה בו הדליקה החלה כתוצאה מסיגריה בוערת שהושלכה ממכונית חולפת. השאלה אם הסיגריה נפלה בחלקה א' או בחלקה ב', היא אקראית לחלוטין. מאידך, האמצעים למניעת התפשטות האש הם אותם האמצעים. יתכן, והדבר תלוי כמובן בנסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה, כי יהא שוני בין בעלי החלקות מבחינת הרמת הנטל המוטל על כל אחד מהם להוכיח שהוא לא התרשל. אך ככלל, ומאחר ועל תופשי שתי החלקות החובה למנוע את התפשטות האש, אין כל טעם ליצור הבחנה בנטל ההוכחה המוטל על כל אחד מהם". "
"האם מדובר במעוולים במשותף או שמא במעוולים בנפרד, אשר גרמו נזק אחד בלתי ניתן להפרדה? לשאלה זו אין נפקות מעשית שכן בין כך ובין כך, על אותם מעוולים לשאת בתשלום הנזק.
עם זאת ולאבחנה בין זה לבין זה, אפנה לפסק הדין המנחה והוא ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהאוזר, [פורסם בנבו], עוד אבקש להפנות לעניין טרויהפט שהוזכר לעיל וכדלהלן:
"המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד, סווגו בפסיקה לשלוש קטגוריות: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. המעוולים משני הסוגים הראשונים יחויבו בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד; ואילו המעוולים מהסוג השלישי יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: מלך); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004)). משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 25.5.2006))".
עוד אפנה לת"א 6063/04 רפאלי ואח' נ' י. פאלו בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (מיום 19.09.12) וכדלהלן:
"בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (אתר נבו, 07.09.2010) סקר כב' השופט י' עמית את עקרון חלוקת האחריות במישור שבין המזיקים לניזוק ובמישור הפנימי שבין המזיקים.
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".
עוד אוסיף לעניין זה, כי וודאי הוא שאף לא אחד מהצדדים הצליח להוכיח שאשמו המוסרי של האחר גבוה יותר, ומשכך גם לא הוכיחו שהנזק שנגרם, ניתן לחלוקה (ראה שוב עניין טרויהפט לעיל והפניה לפסק הדין בעניין מנורה שהוזכרה שם).
סוף דבר אפוא, ביתרת הנזק יישאו שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם, ועל כל אחד מהם להחזיר לכלל חברה לביטוח בע"מ סך של 702,023 ₪ המהווה שליש מהנזק (וזאת מאחר וקיבוץ רשפים כבר נשא בשליש הנזק). "
