רע"א 1367/14 פלוני נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 20/5/2014
על ידי כב' השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על החלטתו ועל פסק דינו של המחוזי שקבע, כי נכון יהיה שנפגע בתאונת דרכים ימתין ולו 4 שנים עד הגיעו לגיל 19 על מנת לשוב ולבחון האם הוא איתן בדעתו שלא לעבור ניתוח וזאת בשים לב להתפתחות הרפואה ככל שתהיה כזו בתחום זה ושיעור הסיכוי להצלחה בניתוח" והורה בית המשפט על עיכוב התובענה עד לתקופה של שלוש ורבע שנים?
בית המשפט העליון קיבל את הערעור
מתוך פסק הדין:
"לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והטיעונים הגעתי לכלל דעה כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור.
אכן, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באופן שבו הפעילה הערכאה המבררת את שיקול דעתה בעניינים דיוניים, במיוחד בסוגיות הנוגעות לדרך בירור התובענה, קביעת מועדים וכו'. עם זאת סברתי, כי במקרה דנא התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא עלולה לקפח את זכותו של המבקש שבירור עניינו יסתיים בתוך זמן סביר.
יובהר, כי הצורך בהשהיית המשך בירור התובענה במקרה דנא לא נבע ממצב של אי התגבשות הנכות לכדי נכות צמיתה או ממצב של אי התייצבות המצב הרפואי. מצבים כאלה אכן מצדיקים קבלת החלטה על השהיית בירור התביעה, בין בדרך של החלטה על הפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שהיא הדרך המועדפת כשמדובר בפרק זמן ממושך) ובין בדרך של קביעת מועד "רחוק" להמשך הדיון.
במקרה דנא ההשהייה בבירור התובענה, עליה החליט בית המשפט המחוזי, נומקה בכך שייתכן שעם חלוף הזמן, לרבות הגיעו של המבקש לגיל בגרות, תשתנה העמדה ביחס לנכונות לעבור ניתוח נוסף לפתרון בעיית הנשימה ומיתרי הקול.
על פי תפיסתי, נימוק זה, הגם שחזקה שבית משפט קמא שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת המבקש, אינו מצדיק השהייה בהמשך ניהול ההליך בניגוד לעמדת התובע. ההלכה היא, שאין לחייב ניזוק לעבור ניתוח כאשר אין הוא מסכים לכך, אף אם המהלך הומלץ על ידי מומחה רפואי. ואולם, סירובו של הניזוק לפנות לפרוצדורה רפואית פולשנית שעשויה להטיב את מצבו יכול להילקח בחשבון בעת קביעת הפיצוי המגיע לו, ככל שיש בכך אי-עמידה בנטל המוטל על הניזוק להפחית את נזקו (ראו, למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991); ע"א 9598/05 פלוני נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (28.3.2007); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013)). כלומר, ככל שייקבע שסירוב הניזוק להינתח אינו סביר בנסיבות, עשוי בית המשפט לזקוף החלטה זו לחובתו ולהפחית בהתאם את הפיצוי שייפסק לו.
דחיית המשך בירור התובענה לפרק זמן ממושך כדי שתהיה לניזוק האפשרות לשקול שוב כעבור זמן את החלטתו שלא להסכים לניתוח, כמוה, במידה מסוימת, כדחיקת הניזוק להסכים לניתוח, כשאין זה מתפקידו של בית המשפט לעשות כן ועליו לכבד את האוטונומיה של הניזוק על גופו, כאשר חזקה שהניזוק מביא בחשבון את התוצאות שיכולות להיות לסירוב זה על פסיקת הפיצוי. ההחלטה אם סירוב לעבור ניתוח סבירה אם לאו, בהתחשב במכלול הנסיבות, אמורה להתקבל במסגרת פסק הדין, לאחר שמלוא הנתונים יהיו פרושים לנגד עיני בית המשפט.
ודוק: בניגוד למשתמע מתשובת המשיבה, בהחלטה נושא הבקשה לא נקבע כי החלטת המבקש – או הוריו-אפוטרופסיו – אינה לטובת המבקש-הקטין. גם לא נאמר ולא נרמז כי הוריו של המבקש אינם שוקלים את טובתו ואת טובתו בלבד. אם יסתבר שכך הוא, בידי בית המשפט לנקוט בצעדים המתחייבים, לרבות מינוי אפוטרופוס לדין.
בצד האמור לעיל, נקודת המוצא היא זכותו של בעל דין שעניינו יתברר ויסתיים תוך זמן סביר. הותרת התובענה תלויה ועומדת לפרק זמן נוסף של מספר שנים, במיוחד שמדובר בתובענה שהוגשה לפני זמן רב מאד, מגבירה את עינוי הדין של התובע, המעוניין שהדיון בה יסתיים והוא יוכל להניח פרשה קשה זו מאחוריו מההיבט המשפטי שלה ולתכנן את עתידו. להתמשכות ההליך מעבר לסביר בנסיבות המקרה היבטים נוספים, חלקם גם מערכתיים – יש בכך להגביר את חוסר הוודאות אצל בעלי הדין לגבי תוצאת ההליך; יש להניח שהמומחים שכבר חיוו דעתם יתבקשו לעדכן את חוות הדעת, כך שגם קיים חשש שהדחייה תגרום לכך שיהיה צורך להקצות עלויות נוספות לבירור התובענה, בין מהסיבה הנ"ל ובין מסיבות אחרות. יתרה מכך, וזה העיקר, חובת בית המשפט להקפיד על סיום ההליך בתוך זמן סביר, שסבירותו נקבעת על-פי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, מעוגנת בעקרונות יסוד שבסיסה של מערכת שיפוטית ראויה בדבר זכותו של אדם שעניינו יוכרע בתוך זמן סביר כחלק מהזכות למשפט הוגן: "כל עוד לא הגענו לקיום המשפט במשך זמן סביר מיום הגשתה של תובענה ועד למתן פסק הדין, קשה לומר שהמערכת השיפוטית פועלת בעניין זה לפי הקריטריונים החוקתיים הראויים" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 90 (מהדורה שניה, 2008).
נמצא, שדחייה כה ממושכת שמורה למקרים קיצוניים של חוסר ברירה, כשבגדרם לעיתים אף עדיף יהיה להורות על הפסקת התובענה תוך קביעת תנאים מתאימים ומבלי לפגוע בזכויות המתדיינים (אגב, אף אם כל הצדדים מסכימים לדחייה לפרק זמן ממושך במיוחד, ראוי, ככלל, להורות על הפסקת התובענה). בענייננו איני סבור שהדחייה מתחייבת, במיוחד נוכח העובדה שבדין מצוי פתרון למצב בו ניזוק מסרב לבצע ניתוח שהומלץ לבצעו כדי להפחית את נכותו. גם פרופ' אופיר לא סבר שחלוף הזמן עשוי לשפר את מצבו של המבקש, אלא שראוי לו לשקול שוב בעתיד את עמדתו ביחס לניתוח. המבקש זכאי לגבש דעתו בסוגיה זו כבר עתה וכשם שאין לכפות עליו לעבור ניתוח, אין מקום לכפות עליו לשקול מחדש, כעבר זמן, את עמדתו בנדון. כאמור, המצב יכול להיות שונה כשמדובר בניזוק קטין כאשר נמצא שהוריו לא שקלו את שיקולי טובתו, מה שלא נטען במקרה דנא.
למען הסר ספק מובהר, כי במקרה דנא ברי שהשיקול שעמד בבסיס החלטת בית המשפט היה שיקול לגיטימי של טובת המבקש כפי שבית המשפט ראה אותה, אלא שלטעמי לא היה מקום שלא לכבד את רצון המבקש לעניין אי ביצוע ניתוח נוסף ובצד זאת גם לא ניתן מספיק משקל לשיקול המבוסס על הצורך לסיים הליך בזמן סביר.
מובהר למבקש, כי לעמידתו על המשך בירור התובענה ללא עיכוב נוסף עלול להיות "מחיר", אם ייקבע שהסירוב לעבור ניתוח אינו מתיישב עם נטל הקטנת הנזק. ואולם, היה והמבקש יעמוד על דעתו, מן הראוי להמשיך בבירור התובענה כסדר, לברר כבר עתה את בקשותיו לגבי מינוי מומחים נוספים ולא לדחות את הדיונים לתקופה של מעל שלוש שנים. "
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
