תא (ת"א) 33229-06-10 שלום גדסי נ' עיריית תל־אביב-יפו ואח' בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו פסק הדין ניתן ביום: 7/5/2014 על ידי כב' השופטת: שושנה אלמגור עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה של בעל מסעדה ושלושה מזנונים בקומות שונות ששכנו במבנה מרכזים ונהרסו בשריפה שפרצה במבנה בשנת 2003?
רקע: התביעה הוגשה, בין היתר, כנגד עיריית תל-אביב בשל עילה של רשלנות. בית המשפט דחה את התביעה מתוך פסק הדין: "בתביעה שעילתה עוולת הרשלנות מוטל על התובע להוכיח את כל אלה גם יחד: קיומה של חובת זהירות; התרשלות (הפרת חובת הזהירות); נזק; קשר של סיבה ותוצאה בין ההתרשלות לבין הנזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128ב–ג [1985]). לית מאן דפליג כי הנתבעים דנן או איזה מהם חבו חובת זהירות כלפי התובע. ככל שהדברים אמורים בנטל ההוכחה, סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובע את הכלל הזה: ,,בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.'' (כל ההדגשות במובאות שבפסק-דין זה אינן במקור) ,,הגיון הכלל'', נפסק בע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340ו–ז (1993), ,,[...] נלמד מאליו, הן מצדו של תובע הן מצדו של נתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה. [...]'' ועל הקושי שבהוכחה נאמר: ,,[...]על נתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות אלה ואחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. נטל הוכחה זה כבד מכל כבד, והרי סיבות השרפה עשויות להיות רבות ומגוונות.'' (שם, 345א) בענייננו אין עוררין על כך שהדלקה החלה בבית העסק של קו-גול. עליה מוטל אפוא, מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין, הנטל להוכיח כי השרפה והתפשטותה לא היו פועל יוצא מהתרשלותה. בחודש יולי 2003, מכוח תקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (חקירת דליקה וגורמיה), התשל"ב–1972 שהיו אז בתוקף, מינה שר הפנים ועדת בירור לחקירת נסיבות השרפה (להלן: ועדת הבירור). הדוח שחיברה ועדת הבירור (נספח 9 לכתב התביעה; להלן: דוח הוועדה) ראה אור ביום 16.09.03, ובו נסמכה בין היתר על דוח מיום 06.07.03 שחיבר רשף יצחק פרץ, קצין חקירת דלקות במחלקה לכיבוי אש של העירייה (נספח ב1 לדוח הוועדה). החוקר, שביקר במקום בעוד פעולות הכיבוי בעיצומן וכמה פעמים לאחר מכן, סבר כי ,,[...]יד מכוונת היתה בדבר'' וכי ,,קיים חשד להצתה בזדון'' (עמ' 3 לדוח שכתב). בדוח הוועדה, אשר פורסם בטרם סיימה משטרת ישראל את חקירתה, נכתב (עמ' 6) שקיים חשד סביר להצתה בזדון ושהחלטה ודאית תתקבל רק לאחר סיום החקירה. בסופו הבהירה בין היתר כי בכל הנוגע לסיבות לשרפה היא מאמצת את עמדת המשטרה ואת חוות דעתו של הקצין ,,[...] וקובעת כי קיים חשד סביר להצתה בזדון'' (עמ' 12). כעשור לאחר שכבו הלהבות הגישו הצדדים את חווֹת דעת המומחים מטעמם. המומחה מטעם הנתבעים, היועץ וחוקר בטיחות האש משה ורדי (להלן: המומחה ורדי), אשר שימש בעבר נציב כבאות והצלה ומפקח כבאות ראשי וביקר בזירת האירוע זמן מה לאחר שוך הלהבות, היה שותף לדעתה של ועדת הבירור. הוא חיווה דעתו בזה הלשון: ,,מחקירתי את זירת האירוע בסמוך להתרחשות השריפה, הנני תומך במסקנה זו ואף מוסיף, שבמחסן הצמיגים בו פרצה השריפה לא היו התנאים הדרושים להתפרצות השריפה, לולא נעשה שימוש בנוזל דליק להצתת שריפה. [...]'' (סעיף 6.3.2ג לחוות דעתו) וכן: ,,הסיבה בעלת הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה הצתה בזדון. סיבה זו תרמה משמעותית להתפשטות מהירה של האש, בשל מעורבות נוזל דליק, ששימש את המצית בזדון כחומר בעירה מאיץ. [...]'' (שם, סעיף 7.1) ... על יסוד העובדות והנימוקים שהונחו לפניי אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה ורדי בשאלת הגורם לפרוץ השרפה, משום שהייתה מנומקת ומפורטת כדבעי והושתתה על ממצאיה של חקירה שנערכה זמן קצר לאחר מעשה. זאת לעומת חוות הדעת של המומחה היינה, שאותם ממצאים לא זכו בה לדיון של ממש. ראוי להוסיף כי גם המומחה היינה הגיע לבניין מרכזים זמן לא רב לאחר שעלה באש, אך להבדיל מחברו, הוא העיד שכניסתו לזירה נחסמה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7–21). ... הקביעה המתבקשת נוכח ממצאים אלו היא שהעירייה התרשלה. מאליו מובן שגם קו-גול ואחים עופר התרשלו, מאחר שבמשך שנים רבות וחרף דרישות חוזרות ונשנות מצד מחלקת כיבוי האש של העירייה לא נקטו את האמצעים שדרשה למניעת התפשטותן של דלקות. אשר לטענת ההתרשלות שנטענה נגד נתבעת 9 (סעיפים 23, 28 לסיכומים מטעם התובע) – זו נטענה בעלמא. ראשית, כפי שנראה בהמשך, השומר מטעם החברה לא התמהמה והתריע על האש מיד כשפרצה. שנית, התובע לא הוכיח בחוות דעת או בכל דרך אחרת את טענותיו (סעיף 22 לכתב התביעה) כי לשומרים ששהו במקום לא היו הכישורים הנחוצים, כי ההוראות שקיבלו היו לקויות וכי לא נפרסו במקומות שבהם היו עשויים למנוע את כניסתם של מי שלא הורשו להיכנס. שלישית, אם טענת התובע היא שהשומרים לא זיהו את המצית בעוד מועד הרי זו חרב פיפיות, שכן לגרסתו איש לא הצית את השרפה. לפיכך טענת התובע כי חברת השמירה התרשלה לא הוכחה. ואולם על כל פנים השאלה המתעוררת במוקד הדיון בעוולת הרשלנות במקרה דנן היא אם הנזק שנגרם לתובע היה נמנע אלמלא התרשלו הנתבעים, ולוּ קוימו הדרישות שהציבה מחלקת כיבוי האש. לדעת המומחה היינה, התשובה לשאלה חיובית: ,,[...] אילו חברת ,קוגול' וחברת ,עופר נכסים' היו ממלאים אחר דרישות המחלקה לכיבוי אש של העירייה ונותנים דעתם להמלצות יועצי הבטיחות אשר נשכרו על ידם ומקפידים למלא את ההוראות ונוקטים באמצעים המתאימים ליישומם אזי שרפה זו גם אם לא הייתה נמנעת הייתה מצמצמת את הנזקים באופן משמעותי ובוודאי שהשרפה לא הייתה מתפתחת ומגיעה למצב קטסטרופלי כמו קריסת בניין.'' ... בחוות דעתו של המומחה היינה לא היה כדי לסתור זאת, והתובע לא הביא ראיות שתוכחנה אחרת. הנה-כי-כן הוכח במידה הדרושה כי הנזק לא היה נמנע אילו הותקנו אמצעי כיבוי האש שדרשה העירייה מקו-גול ומאחים עופר להתקין. משלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, היינו הפרת חובת הזהירות, לבין הנזק – לא הוכח קיומה של עוולת הרשלנות (ראו ע"א 10932/03 יורשי עיזבון דבוש נ' עירית תל אביב – המחלקה לכיבוי אש [פורסם באר"ש, 09.11.2005])."
