ניקוי חלונות עם מלגזה כתאונת דרכים

 

 

 

 

רע"א  6168/11, ע"א  6170/11, ע"א  7129/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד רמי שפסו

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 17/6/2014

 

על ידי כב' השופטים: י' דנציגר, ע' פוגלמן  ונ' סולברג

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור עלפסק דין חלקי של המחוזי בחיפה בו נדונה תביעתו של אדם בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. בפסק הדין נקבע כי לניזוק נגרם נזק כתוצאה מתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד).

 

רקע: התאונה אירעה כאשר הניזוק הועסק בניקוי חלונות חיצוניים במבנה רב קומות. לצורך ניקוי החלונות הגבוהים נעשה שימוש במלגזה והניזוק הורם באמצעות סל הרמה המיועד להרמת בני אדם, שחובר לשיני המלגזה. עבודות הניקיון בוצעו בעת שנהג המלגזה ישב בעמדתו באופן קבוע, מנוע המלגזה פעל, ההילוכים היו במצב סרק, בלם היד נמשך וכן הנהג לחץ על דוושת הבלם, וזאת עד לסיום ניקוי החלון ומעבר לניקוי החלון הבא.

 

במהלך העבודה, לאחר השלמת ניקיון החלון הראשון התקדמה המלגזה אל החלון השני. בעת שהניזוק היה מורם לגובה באמצעות הסל הייעודי והחל לעסוק בניקיון החלון השני אירעה תקלה. גלגל המלגזה הימני עלה על מכסה ביוב שנמצא על המדרכה בחזית המבנה, המכסה התרומם וגלגל המלגזה שקע לבור הביוב, באופן שגרם למלגזה לאבד את יציבותה ולהתהפך על צידה הימני. במהלך התהפכות המלגזה נפל הניזוק, בעודו בסל, מן הגובה אל עבר מכוניות שחנו בסמוך ונפגע.

 

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב דעות

 

מתוך פסק הדין

 

" לאחר שעיינתי בנימוקי בקשת רשות הערעור והערעור ובתשובות להם ולאחר שהאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים דעתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. זאת בשים לב לעובדה שטענות המבקשת דומות בעיקרן לטענות הניזוק, לו עומדת זכות ערעור, ובהתחשב בחשיבות ההכרעה בשאלת סיווג ההליך בשלב מוקדם, נוכח השפעתה על המסלול הדיוני שעל פיו תמשיך התביעה להתנהל [לדיון מקיף בשאלת מועד הדיון הראוי בהשגות על סיווגה של תאונה שבמוקד תביעה כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד ראו: עניין קרפ, פסקאות 8-6 לפסק הדין]. לגופו של עניין, הגעתי לכלל למסקנה כי יש לדחות את הערעורים וכך אציע לחבריי שנעשה.

 

הערעורים שלפנינו נוגעים כאמור בשאלת האחריות לתאונה ועוסקים במסקנות המשפטיות ביחס לסיווג האירוע מושא הדיון ולדין החל עליו. שניהם גם יחד מתבססים על התשתית העובדתית שנקבעה בפסק דינו החלקי של בית המשפט קמא, המושתת, בין היתר, על עדות הניזוק. לצורך הכרעה במחלוקת יש לברר את השאלות הבאות: ראשית, האם התהפכות המלגזה בנסיבות העניין, ובשים לב לאופן השימוש שנעשה בה עובר להתהפכותה, מהווה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שנית, האם התהפכות המלגזה, אשר נגרמה לאחר שמכסה הביוב התרומם בעקבות הישענות גלגל המלגזה עליו, נכנסת בגדרי הסיכון התחבורתי שמפניו נועד חוק הפלת"ד להגן.

 

 

 

 אציין כי בשלב זה אין עוד מקום להידרש לשאלה האם המלגזה מושא הדיון הינה "רכב מנועי" כמשמעו בחוק הפלת"ד, אם לאו. בית המשפט המחוזי דן בסוגיה זו והכריע בה לחיוב, אף שהדגיש כי בנסיבות העניין היו המבקשת והניזוק מנועים מלטעון אחרת, מן הטעמים שפורטו בפסק הדין החלקי. הן קביעתו של בית המשפט בדבר מניעותם של המבקשת ושל הניזוק והן הכרעתו בסוגיה, אשר התקבלה לאחר ניתוח מפורט שהסתמך על בחינת המלגזה בה עסקינן, מקובלות עלי ואין מקום לתקיפתן כעת. יוזכר, כי בפסיקה נקבע זה מכבר כי מלגזות המיועדות לשינוע מטענים בין מקומות גיאוגרפיים שונים – עליהן נמנית המלגזה בענייננו, אשר שימושה לשינוע אופקי ואנכי כאחד של מטענים נלמד אף מהשימוש שנעשה בה במסגרת פעולות הניקיון – עונות על הגדרת הרכב המנועי [ראו: רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659, 670-666 (1997); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 120-117 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין)]. מסקנה זו מתחזקת במקרים שבהם הצדדים הרלבנטיים התקשרו בפוליסת ביטוח המבטחת את השימוש בכלי שנחזה על ידם להיות כלי רכב, באופן המלמד על הסכמתם לראותו כ"רכב מנועי", כפי שמצא בית המשפט המחוזי כי המבקשת והמשיבה 4 עשו בענייננו [ראו והשוו: ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נ"ג(5) 849, 862-860 (1999)].

 

 למעלה מן הצורך, אוסיף כי בשונה מטענת הניזוק, "כשירותה הנורמטיבית" של מכונה ניידת נבחנת ממילא על פי כשירותה הכללית לנוע בכביש, בהתאם למהירותה ולמידותיה, כאשר דבר היותה מורשית בפועל לנוע בכביש בנסיבות העניין אינה מעלה או מורידה לעניין זה. מכאן, שעה שבענייננו קבע בית המשפט קמא כי על פי מאפייניה רשאית המלגזה לנוע בדרכים בכפוף לאישור משטרה, היעדרו של אישור כאמור אינו רלבנטי כלל ועיקר [ראו: רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי, פ"ד נג(4) 780, 799-797 (1999)].

 

המסגרת הנורמטיבית

 

 סעיף 1 לחוק הפלת"ד כולל הגדרה בסיסית לתאונת דרכים, כדלקמן:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;".

        עוד קובע החוק הגדרת משנה למונח "שימוש ברכב מנועי", כדלקמן:

 

"'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב ...;" (ההדגשה הוספה – י.ד.).

 

הגדרה זו עוגנה בחוק בשנת 1990 [חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990 (להלן: תיקון 8 לחוק)], בו אומץ המבחן התחבורתי והועדף על פני המבחן הייעודי שהיה מקובל קודם לתיקון [ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 553, 556 (1996) (להלן: עניין עוזר)]. ודוק, תיקון 8 לחוק קבע שורה של מצבים אותם יש לראות כתאונת דרכים, אף שאינם נופלים בגדרי ההגדרה הבסיסית, ומנגד מצבים שלא יוכרו כתאונת דרכים אף שנכנסים הם לגדריה, ובכך החריף את חוסר העקביות המאפיין את תכלית חוק הפלת"ד. עמד על כך בית משפט זה בעבר לא אחת [ראו למשל:  רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 553 (2004) (להלן: עניין אסם); עניין עוזר, בעמ' 553-552. ראו גם: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 78-76 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)].

 

 הנה כי כן, על פי ההגדרה הבסיסית סיווג אירוע כתאונת דרכים מותנה בהתקיימותם של מספר תנאים מצטברים: כי נעשה שימוש ברכב מנועי; כי השימוש נעשה למטרות תחבורה; וכי הנזק נגרם עקב אותו שימוש. יחד עם זאת, הגדרת המשנה קובעת חלופות מרבות, המוסיפות על ההגדרה הבסיסית דרכי שימוש נוספות עליהן חל חוק הפלת"ד. דרכי שימוש אלה לא גובשו מתוך תפיסה אחידה ועל כן עוררו קשיים פרשניים ומהותיים במקרים שונים [ראו למשל: עניין עוזר, בעמ' 553-552; עניין אסם, בעמ' 554-552; רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 831-830 (1997); ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481-480 (1996). לדיון מקיף בקשיים אלו ראו ריבלין, בעמ' 161-147]. בין שימושים אלו ניתן להבחין בין שימושים שלהם מטרה תחבורתית על פי טיבם, לבין אלו שאינם עונים בהכרח על מטרה זו, עליהם נמנה השימוש שהתרחש בענייננו – התהפכות. התהפכות, וכמוה גם הידרדרות או הינתקות או נפילה מרכב, אינה "שימוש" במובן המקובל של המונח, אלא הינה, למעשה, התרחשות שהינה תוצאה של שימוש ברכב, אותה סיווג המחוקק כ"שימוש" [ראו: אנגלרד, בעמ' 163; רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג (27.3.2008) (להלן: עניין איזנברג)].

 

 

 

בהיותן התרחשויות לא מכוונות, התהפכות והידרדרות נעדרות מטרה כלשהי, תחבורתית או אחרת. יתר על כן, מדובר בצורות תנועה, אשר בדומה לנסיעה טבוע בהן סיכון תחבורתי גלוי לעין, הנלווה לעצם היותו של רכב בתנועה. עצם התרחשותן הכרוכה בתזוזת הרכב, ככל שזו לא נגרמה בשל התקיימות אחת מן החזקות הממעטות הקבועות בחוק כגון מעשה מכוון (אשר נטל הוכחתן מוטל על הטוען לקיומן), מהווה איפוא מימוש של סיכון זה. כך עולה, למשל, מפסק הדין של בית משפט זה במקרה בו רכב שלא הותנע שהיה מצוי בתנור צביעה במוסך, ואשר היה מצוי בהילוך "סרק" כשדלתותיו פתוחות, גלש ממקומו בתנור הצביעה ולאחר שהידרדר לאורך כ-15 מטרים פגע באדם, בו נקבע כי מדובר בשימוש ברכב מסוג הידרדרות וכי התאונה הינה תאונת דרכים [ראו: רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 808, 810 (2002) (להלן: עניין קנאפו). ראו גם: ריבלין, בעמ' 162-161].

 

מן האמור עולה כי שימושים מסוג התרחשות, כגון התהפכות והידרדרות, נכללו בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", אף שהם אינם מתיישבים על פי טיבם עם הדרישה לקיומן של "מטרות תחבורה", על שום הסיכון הטמון בהם. דרישה זו, החלה עליהם מכוחה של ההגדרה הבסיסית, יוצרת קושי מובנה ביחס אליהן. בכדי להתמודד עם קושי זה נקבע בפסיקה כי במקרים העוסקים בשימוש מסוג התרחשות ייבחן קיומה של המטרה התחבורתית בראי הקשרה של ההתרחשות, בשים לב הן לפעולה שבמהלכה אירעה ההתרחשות, והן לשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת. מבחן זה של הקשר ההתרחשות, ממקם את ההתרחשות על רקע הפעולה או רצף הפעולות הסובבות אותה, לפי נסיבות המקרה. המבחן מנחה כי סיווגה של ההתרחשות ייעשה מתוך פרספקטיבה גמישה, רחבה או צרה לפי העניין, כאשר לעיתים יש מקום ליתן משקל לשרשרת הפעולות הרלבנטיות כמכלול, ולעיתים נדרש מיקוד בפעולה המיידית הבודדת שקדמה להתרחשות [ראו: עניין איזנברג, פסקאות 5-4 לפסק הדין; כמו כן, השוו: רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 502-501 (2002)].

 

ריבלין בספרו גורס כי בחינת הקשר ההתרחשות טומנת בחובה בעייתיות ואין בה די להפגת הקושי האמור, שכן היא נמנעת מבחינת ההתרחשות התאונתית עצמה, ותחת זאת בוחנת באופן מלאכותי את רצף הפעולות הסובבות אותה, באופן המסיט את הדיון מן הסיכון התחבורתי הטמון בהתרחשות עצמה. לאור האמור, סבור ריבלין כי יש לאמץ מבחן שונה המסתפק בבחינת קיומו של סיכון תחבורתי בהתרחשות הנדונה מנקודת מבט אובייקטיבית – על פי טיבה וללא קשר למטרותיה. מבחן זה, כך מטעים ריבלין, מתיישב עם תכליתו של חוק הפלת"ד להעניק פיצוי בגין נזק שנגרם עקב התממשות סיכון תחבורתי [ראו: ריבלין, בעמ' 168-161]. חיזוק לגישתו מוצא ריבלין בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), התשנ"א-1991, ה"ח 2030, 123 (להלן: הצעת החוק). במסגרת ההצעה נכלל "תיקון טכני", כלשון דברי ההסבר להצעה, לפיו התרחשויות, וביניהן הידרדרות והתהפכות של רכב, ייכללו בהגדרת "תאונת דרכים" כחלק מן החזקות המרבות החלוטות הנלוות להגדרה הבסיסית ובאופן שיהיה בו כדי לייתר את הצורך לבחון קיומן של "מטרות תחבורה" ביחס אליהן. אף שבסופו של יום לא התקבלה הצעת החוק מוצא ריבלין כי עצם הגדרת השינוי כתיקון "טכני" מרמזת על כך שכבר כיום מעמדן של דרכי שימוש אלה הינו כשל החזקות המרבות והן גוברות על הצורך הכללי הנלווה לדרכי השימוש להוכיח כי נתקיימו "למטרות תחבורה" [ראו: ריבלין, בעמ' 198-195].

 

תוצאתו של המבחן האובייקטיבי המוצע היא שכל נזק גוף הנגרם עקב הידרדרות או התהפכות, בהן טבוע סיכון תחבורתי, יפוצה במסגרת חוק הפלת"ד, ללא כל צורך להתחקות אחר מטרותיו של השימוש שקדם לתאונה. מכאן שעל פי גישתו של ריבלין, אשר התייחסותו לדרכי שימוש מסוג התרחשות, לרבות הידרדרות או התהפכות, מרחיבה בהשוואה לדין הקיים, יש לראות בתאונה במקרה דנן, אשר מוסכם כי התרחשה אגב התהפכות המלגזה, תאונת נדרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. יחד עם זאת, סבור אני, בשונה מעמדתו המשתמעת של בית המשפט קמא, כי גם בחינת התאונה שאירעה בענייננו על רקע הקשרה, מובילה למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפלת"ד. המלגזה יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד, וכאשר מידי פעם היא עוצרת ועומדת במקומה דקות ספורות כשמנועהּ פועל. הפעולה המיידית שבמסגרתה התרחשה ההתהפכות הייתה אמנם עמידה במקום כשמנועהּ של המלגזה פועל. ואולם, פעולה זו הייתה חוליה בלבד בשרשרת פעולות רציפות אשר התקיימו לפניה ועתידות היו להימשך לאחריה, במסגרתן הועבר הניזוק בין נקודות שונות הן על פני הקרקע והן במישור האנכי. מכיוון שפעולות אלה מקיימות את יסוד "המטרה התחבורתית" יש לראות את מכלול הפעולות כולו כמיועד "למטרות תחבורה". לפיכך, המסקנה בענייננו היא כי השימוש במלגזה היווה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" [השוו: ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208, 222 (1997)].

 

 

 

אחר כל זאת, אוסיף כי מסכים אני כי בהתרחשויות מסוג הידרדרות או התהפכות טמון ככלל סיכון תעבורתי. עמד על כך בית משפט זה עוד בעניין קנאפו כמתואר לעיל, ובדרכו הילכו לעיתים גם הערכאות הדיוניות [ראו למשל: ע"א (מחוזי-נצרת) 2235/02 ח'דיג'ה עומר פוקרא נ' קרנית "קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (28.4.2004)]. יחד עם זאת, בדומה לגישתו של אנגלרד אינני משוכנע כי בכל מקרה של הידרדרות או התהפכות החלת חוק הפלת"ד מוצדקת [ראו: אנגלרד, בעמ' 164-163]. ואולם, שעה שגם על פי הגישה הנוהגת בפסיקה חל חוק הפלת"ד בנסיבות המקרה דנא, אינני נדרש להכריע האם במקרים בהם אירעה הידרדרות או התהפכות של כלי רכב כלל אין צורך להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד השימוש שקדם לתאונה. שאלות אלה אני מותיר בצריך עיון.

 

 משנקבע כי בענייננו התקיים "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", נותר איפוא לבחון את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש שנעשה במלגזה לבין הנזק שנגרם, דהיינו נפילת הניזוק אגב התהפכות המלגזה. תנאי זה נובע מהדיבור "עקב" שבהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, ומורכב משני רכיבים: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי [ראו: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862 (1988) (להלן: עניין שולמן); ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 670 (1996) (להלן: עניין קואסמה)]. אשר לקשר הסיבתי העובדתי; ברי כי לולא התהפכה המלגזה בעוד הניזוק מורם על ידה באמצעות סל ההרמה, לא היה האחרון נופל ונפגע. מכאן שבנסיבות האירוע מתקיים קשר סיבתי עובדתי כנדרש [השוו: שם, בעמ' 670].

 

 כמו כן, מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי, אשר המבחן לקיומו ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד, קרי הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק [ראו: עניין שולמן, בעמ' 871-864; עניין קואסמה, בעמ' 673-671]. נפילת הניזוק במהלך התהפכות המלגזה – שאירעה לאחר שגלגל המלגזה הימני עלה על מכסה הביוב, המכסה התרומם עקב כך וגלגל המלגזה שקע לתוך פתח הביוב – מהווה מימוש של אחד מהסיכונים התעבורתיים המובנים בשימוש במלגזה וטמונים במאפייניה הפיזיקליים ובעצם טיבה. לפיכך מתקיים בענייננו הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. כמו כן, על פי מבחן הסיכון, אשר אינו מייחס חשיבות מיוחדת להליך הגרימה המדויק של הנזק, אין בהתערבותו של מכסה הביוב כגורם זר כדי לנתק קשר סיבתי זה, אף אם מדובר היה בהתערבות רשלנית או בלתי צפויה, ולהבדיל ממעשה מכוון [ראו: ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 878-876 (1999); ד"נ 8032/99 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.2.2000) פסקה 5 להחלטה; ריבלין, בעמ' 264, 267-266]. זאת בפרט, כאשר לא הוכח שתזוזת מכסה הביוב נגרמה בשל פגם כלשהו או בשל רשלנות, כל שכן בשל מעשה מכוון.

 

בהמשך לכך, לא ניתן לטעון ש"תרומתה" של המלגזה לאירוע הסתכמה בהרמתו המוקדמת של הניזוק לגובה. ראשית, כיוון שהתאונה לא אירעה לאחר השלמת פעילותה הדינאמית של המלגזה במסגרת האירוע, אלא בעת שהייתה מצויה בהפוגה בלבד. שנית – וזהו העיקר – כיוון שעליית גלגל המלגזה על מכסה הביוב היא שהובילה להתהפכות שבגינה נפגע הניזוק. בכך נבדל המקרה שלפנינו מכל אותם מקרים שנדונו בפסיקה בהם הורם אדם אל-על באמצעות כלי רכב ופגיעתו, אשר כבענייננו התרחשה לאחר השלמת פעולת ההרמה, נגרמה כתוצאה ישירה של פעולות אותו אדם, שהיו בלתי תלויות בכלי הרכב, בתנועתו או בתכונותיו הפיזיקליות [השוו: ע"א 7006/97 ברקן נ' עזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל, פ"ד נו(1) 776, 784-782 והאסמכתאות הנזכרות שם (2001); רע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה (1991) בע"מ נ' אבו זלאם, פ"ד נה(5) 485, 492-487 והאסמכתאות הנזכרות שם (2001); רע"א 9147/05 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' צעיר (21.8.2007), פסקאות 2 ו-8 להחלטה].

 

 בניגוד למקרים הללו, לא יהיה זה נכון לומר כי בענייננו אכן הייתה התאונה מתרחשת באותו אופן, אם בכלל, לו היה הניזוק עולה לגובה הנדרש לצורך עבודת הניקיון בטיפוס על סולם או פיגום, כפי שטענו המבקשת והניזוק, שכן לא ניתן להתעלם מחלקה של עליית הגלגל המלגזה על מכסה הביוב בשרשרת הפעולות שהובילה להתרוממות המכסה, לשקיעת גלגל המלגזה אל פתח בור הביוב ולהתהפכות. בנסיבות אלה, ברי אף על פי מבחן השכל הישר כי המלגזה איננה "זירה" בלבד להתרחשות התאונה, שכן השימוש בה, כמתואר לעיל, תרם באופן רלבנטי וממשי לקרות הנזק, והיא עצמה שינתה מצבה והתהפכה [השוו: דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 160 (2002); ריבלין, בעמ' 262].

 

 

 

   מכל האמור עולה המסקנה כי התהפכות המלגזה בענייננו, במהלכה נפגע הניזוק, היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, הווה אומר – תאונת דרכים. על כן, האחריות לנזקי הניזוק והחובה לפצותו, מוטלות, כפי שהטעים בית המשפט קמא, על המבקשת ועל המשיב 3.

 

לאחר שהונחה לפני חוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג אבקש להוסיף התייחסות קצרה לעמדתו בטרם סיום:

 

 עמדתו של חברי היא כי אין לראות באירוע שלפנינו משום תאונת דרכים, שכן השימוש במלגזה במקרה דנא לא היה "למטרות תחבורה". לשיטת חברי, יישום הגישה הנוהגת בפסיקה ביחס לאופן בחינת המטרה התחבורתית של השימוש במלגזה בענייננו, מוביל למסקנה זו כיוון שהשימוש בה "לא נעשה בשל יכולתה לנוע ולהתקדם...לאורך הקיר", שכן "התקדמות זו היא פעולה אגבית... והיא אינה המטרה שלשמה נעשה השימוש במלגזה". כפי שציינתי בחוות דעתי, מכלול הפעולות שנעשו במלגזה מלמד כי היא יועדה לשינועו של הניזוק בין חלונות המבנה, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברה של מטענים אופקית ואנכית כאחד. חזרתי ועיינתי בדברים ולא עלה בידי למצוא תימוכין למסקנת חברי כי להבדיל מהשימוש המקביל שנעשה במלגזה לצורך הנפת הניזוק לגובה בציר אנכי, דווקא השימוש בה לצורך העברת הניזוק ממקום למקום בתנועה אופקית – אשר אף חברי מסכים כי הינו שימוש המגשים את ייעודה התחבורתי של המלגזה (כעולה מן האמור בפסקה 15 לחוות דעתו) – היה שימוש אגבי ופחוּת חשיבות. סבורני כי דווקא יכולתה הייחודית של המלגזה לסייע הן בתנועה אופקית והן בתנועה אנכית – אשר מבדילה בינה לבין אמצעי הרמה נייחים – היא שהובילה להעדפתה על פני אותם אמצעי הרמה נייחים – בהם בחרו הניזוק והמשיבה 4, שבשירותה עבד, שלא לעשות שימוש. בחירה זו מצביעה לדעתי, על כוונה סובייקטיבית לעשות במלגזה שימוש שיש לראותו כשימוש "למטרות תחבורה".

 

 עוד אוסיף בהקשר זה, כי חברי סומך את מסקנתו, במידה זו או אחרת, על בחינת המרחק האופקי שלאורכו נועדה המלגזה לשאת את הניזוק במקרא דנא. מסכים אני כי הדבר יכול לשמש לנו אינדיקציה מסויימת בבואנו לבחון אם "שימוש ברכב" הינו "למטרות תחבורה", אם לאו, אך אינני סבור כי בהקשר זה יש להעניק למרחק שעבר כלי הרכב עובר לתאונה משקל גבוה, כל שכן משקל מכריע. יש לזכור כי על פי לשון החוק והפסיקה הנוהגת התחשבות בהיבט הגיאוגרפי של תנועת כלִי הרכב נעשית לצורך בחינת התקיימותה של ההגדרה "רכב" (אשר אינה רלבנטית לענייננו) ולא לצורך בחינת מטרות השימוש בכלי הרכב. כמו כן, היא אינה בוחנת את השימוש ברכב במקרה הקונקרטי, כפי שעושה חברי במסגרת חוות דעתו, אלא את ייעודו על פי טיבו. יתר על כן, התמקדות במרחק הגיאוגרפי שעובר כלי הרכב מעוררת כשלעצמה קשיים מהותיים, כאשר ממילא גם ההבחנה בסוגיה זו נשענת על שאלת קיומו של סיכון תעבורתי [ראו: ריבלין, בעמ' 100-99; ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 831 (1996)]. ודוק, הפסיקה הכירה באירועים שבמסגרתם נעו כלי רכב על פני מרחק קצר בלבד, לעיתים בן מטרים בודדים,  עובר לתאונה, כתאונות דרכים [עניין קנאפו, בעמ' 810; ת"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 22279/01 חאג' יחיא נ' מנורה – חברה לבטוח בע"מ (26.12.2002)]. דומה כי עמדתי זו עולה בקנה אחד אף עם עמדתו של חברי, אשר בשולי דבריו (פסקה 15 לחוות דעתו) מבהיר כי בנסיבות העניין, אילו התהפכה המלגזה במהלך נסיעתה מחלון לחלון היה מקום להכיר באירוע כתאונת דרכים (חרף המרחק הקצר שנועדה לעבור).

 

בהקשר זה, אחזור ואציין כי עמדתי היא כי משעה שהתהפכות המלגזה נגרמה בשל מאפייניה התחבורתיים – קרי, עליית גלגל המלגזה על מכסה הביוב והשענת משקלה עליו (ראו פסקאות 27-25 לחוות דעתי) – אין בעצם העובדה שבמשך תקופת זמן קצרה הייתה המלגזה סטטית, כדי להעלות או להוריד מסיווג האירוע כתאונת דרכים [השוו למשל: עניין קנאפו, שם נגרמה התדרדרות הרכב ממצב של עמידה; ראו גם: ריבלין, בעמ' 199-197 והאסמכתאות הנזכרות שם]. במקרה דנא, לאור נסיבותיו, הסיכון התעבורתי הנובע ממאפייניה הפיזיקליים של המלגזה ממשיך להתקיים גם במהלך עצירה קצרה זו, אשר לאחריה צפויה הייתה המלגזה לשוב ולנוע, וסבורני כי גישת חברי, המנתקת בין רצף פעולות המלגזה ומתמקדת בעמידה לבדה סובלת ממלאכותיות מסויימת [על הטעם הראוי שבהימנעות מן הצורך לעסוק בשרטוט גבולות קפדני בין שימושים שונים, הנשען על הבחנות דקות ומלאכותיות שקשה לעמוד בהן, לצורך בחינת תחולת חוק הפלת"ד ראו למשל: ע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין  (29.6.2010), פסקה 9 לפסק הדין; עניין אסם, בעמ' 562].

 

 

 

...

 

 

השופט נ' סולברג:

 

קראתי ושבתי וקראתי את פסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר, עד אשר החלטתי כי לא אוכל להצטרף למסקנתו שלפיה יש להכיר באירוע הנדון כ"תאונת דרכים", כפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). לדעתי, המאורע שבו נגרמו נזקי-גוף לניזוק ארע אמנם "עקב שימוש ברכב מנועי", אך לא היה זה "למטרות תחבורה".

 

 "תורת השלבים" אל מול "המבחן האובייקטיבי"

 

כפי שציין חברי, בגדר "שימוש ברכב מנועי" נכללים גם שימושים שלא נועדו בהכרח, לפי טיבם, "למטרות תחבורה". על השימושים הללו נִמנה גם ה"שימוש" בענייננו, קרי, התהפכות של רכב, כמו גם שימושים אחרים בהוראת הריבוי –   הידרדרות, הינתקות, ונפילה מרכב. אין מדובר אמנם ב"שימוש" עצמו, אלא בתוצאתו, ואין בבסיסו מטרה תחבורתית ולא כל מטרה אחרת. לפיכך התעוררה השאלה כיצד "שימוש" מעין זה יכול לעלות בקנה אחד עם הדרישה הנוספת, המצטברת, בהגדרה הבסיסית ל"תאונת דרכים", על-פיה על השימוש להיות "למטרות תחבורה".

 

הפסיקה התמודדה עם השאלה האמורה באמצעות נקיטה ב"תורת השלבים": בחינת המטרה התחבורתית בראי הקשרהּ של ההתרחשות, בהתאם לפעולה או לשרשרת הפעולות הסובבות את ההתרחשות בנסיבות העניין (רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג, פסקה 4 (27.3.2008); ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337,       350-352 (2003) (להלן: עניין אבנר); ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208, 222 (1997) (להלן: עניין יונאי)). ריבלין הציע בספרו מבחן שונה, המסתפק בבדיקה אובייקטיבית של התממשות סיכון תחבורתי בהתרחשות עצמה (להבדיל מבחינת שרשרת האירועים הנלווית לה). לשיטתו, מאחר וההתרחשויות שבהוראת הריבוי אינן כשלעצמן שימוש ברכב שעליו חל המבחן התחבורתי שבהגדרת הבסיס, ומכיוון שכל הידרדרות או התהפכות טומנת בחובה סיכון תחבורתי משום שהרכב מצוי בתנועה, הרי שיש לוותר כליל על בדיקת קיומן של מטרות תחבורה באשר לאותן התרחשויות (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 161-168; 195-198 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין).

 

התאונה בענייננו ארעה בהתהפכות המלגזה, ולפיכך על-פי המבחן האובייקטיבי העומד ביסוד גישתו של ריבלין יש לראותהּ כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. לשיטת השופט דנציגר, גם על-פי "תורת השלבים" הנהוגה בפסיקה יש לסווג את האירוע כ"תאונת דרכים", על רקע הקשרהּ של ההתהפכות, לאור מכלול פעולות המלגזה ש"יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד" ולפיכך "יש לראות את מכלול הפעולות כולו כמיועד 'למטרות תחבורה'" (פסקה 22 לחוות דעתו). מאחר ששתי הגישות הובילו לאותה תוצאה, הותיר חברי את ההכרעה ביניהן בצריך-עיון, ובפרט את השאלה "האם במקרים בהם אירעה הידרדרות או התהפכות של כלי רכב כלל אין צורך להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד השימוש שקדם לתאונה" (השוו גם לרע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 504-505 (2002) שם הגיע השופט ריבלין לאותה תוצאה על-פי גישות דומות לאלה שהוצגו, ולפיכך לא נדרש להכריע ביניהן).

 

לדעתי, נקיטה ב"תורת השלבים" מובילה בענייננו לתוצאה הפוכה מזו שאליה הגיע חברי, לכך שלא התקיים היסוד "למטרות תחבורה", וממילא אין מדובר ב"תאונת דרכים". כאמור, גישתו של ריבלין – שבמשתמע נקט בה בית המשפט המחוזי בעניין דנן (פסקאות 22-23 לפסק הדין), גישה שהחלה לקנות לעצמה אחיזה מסויימת בפסיקת הערכאות הדיוניות (ראו למשל: ע"א (מחוזי-נצרת) 2235/02 פוקרא נ' קרנית "קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (28.4.2004); רע"א (מחוזי-ירושלים) 41848-11-10 ודעי נ' מעין, פסקאות 16-17 (22.3.2011)) – מובילה לתוצאה הפוכה. מן הראוי אפוא לייחד מילים אחדות ליישומן של שתי הגישות.

 

ההלכה הפסוקה כפי שהותוותה בבית משפט זה העדיפה את "תורת השלבים" על פני גישתו הנזכרת של ריבלין. יתרונה בולט בכך שאינה מצמצמת את תחולת הדרישה "למטרות תחבורה", כשלפי לשון הגדרות "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, דומה כי אין מנוס מלבחון את קיומה גם באשר לריבויים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" (ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707, 714 (2002); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 171 (מהדורה רביעית, 2013)). היתרון בולט עוד יותר לאור מטרת תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד שבו אומץ המבחן התחבורתי – במקום המבחן הייעודי שקדם לו – כך שנראה "שבמקרה של ספק פרשני, כמו המקרה דנן, יש להיזהר מלפרש את החוק בדרך שתצמצם את תחולתו של המבחן התחבורתי" (עניין אבנר, בעמוד 350; רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 830 (1997) (להלן: עניין פדידה); רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 565 (1996) (להלן: עניין עוזר)). הפסיקה אכן צעדה בכיוון שונה מגישתו של ריבלין ו"החילה את המבחן התחבורתי על כל הגדרות השימוש באמצעות 'תורת השלבים'. בדרך זו התמודדה, מחד, עם הקושי שבייחוס 'מטרות תחבורה' להתרחשות שאיננה מהווה מטבעה פעולה או שימוש... ומאידך, לא נאלצה לצמצם את תחולת המבחן" (עניין אבנר, בעמוד 350). מן הראוי להזכיר, כי הצעת החוק (תיקון מס' 9), אשר עליה מסתמך ריבלין בספרו, הצעה שביקשה להעביר הידרדרות והתהפכות של רכב אל הגדרת "תאונת דרכים" כחלק מן החזקות המרבות הנלוות להגדרה הבסיסית, שלגביהן אין צורך לבחון קיומן של "מטרות תחבורה", לא התקבלה, ולפיכך קיים קושי בהסתמכות עליה או על דברי ההסבר שנלוו אליה. לדעתי אפוא יש להמשיך ולנקוט ב"תורת השלבים" כפי שגובשה בפסיקה.   

 

האם מתקיים התנאי "למטרות תחבורה"

 

בהתאם לדברַי הנ"ל, עלי לבחון עתה האם שרשרת הפעולות בקשר עם התהפכות המלגזה בענייננו נועדה "למטרות תחבורה". חברי סבור כי המלגזה "יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד, וכאשר מידי פעם היא עוצרת ועומדת במקומה דקות ספורות כשמנועה פועל". לפיכך, יש לראות את המכלול – את שרשרת הפעולות סביב עמידתה של המלגזה במקום – כמיועד "למטרות תחבורה". דעתי שונה קמעא.

 

היסוד "למטרות תחבורה" מתמקד בפונקציה התחבורתית של הרכב, קרי, "בפונקציה של הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום" (עניין יונאי, בעמוד 221). לא כל אימת שמתקיים שימוש ברכב, נעשה השימוש למטרות תחבורה (ראו למשל עניין פדידה, בעמוד 827). בפסיקה נקבע כי שימוש יהא "למטרות תחבורה" אם הוא נעשה "בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם" (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996) (להלן: עניין דראושה); ע"א 6000/93 עיזבון קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 671 (1996)). כך, למשל, נקבע כי חבלה שנחבל בה נהג אוטובוס בעת שביצע סריקה בטחונית בתוך האוטובוס בטרם החלה הנסיעה אינה בגדר תאונת דרכים מכיוון ש"הסיכון שאותו באה הסריקה הבטחונית לצמצם הוא הסיכון הבטחוני ולא הסיכון התעבורתי". מדובר בסיכון הנובע "מהמאפיינים של האוטובוס כרכב המשמש את הציבור" ולא ממאפייניו התעבורתיים (רע"א  9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, פסקאות 10-11 (29.10.2007)). בתהליך בירור מטרת השימוש, ידרש בית המשפט לעיתים לבחון את כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה הנ"ל), "אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה" (דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פסקה 6 (16.4.2000)).

 

 התאונה דנן ארעה תוך כדי שימוש במלגזה, שהיא מעין רכב דו-תכליתי: היא בעלת יעוד תחבורתי של העברת מטענים ממקום למקום, שזהו עיקר יעודה באופן כללי על-פי טיבה (ועל כן היא נחשבת ל"כלי רכב מנועי"), אך היא כוללת לצד זאת גם יעוד של הנפת מטענים והורדתם באמצעות המלגז (רע"א 613/95 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659, 670 (1997) (להלן: עניין נחום)). נזק גוף הנגרם בשל הגשמת תכלית לא-תחבורתית של רכב דו-תכליתי, אינו ממלא אחר הדרישה "למטרות תחבורה" (עניין עוזר, בעמוד 561; ריבלין, בעמוד 156). בענייננו, השימוש במלגזה נעשה בקשר עם יעודה הלא-תחבורתי, קרי "הרמת התובע לגובה שנעשתה כתחליף לפיגום" על-ידי המלגז (עמוד 9 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), על מנת שהניזוק יוכל לנקות את חלונות משרדי המשיבה 4. "הרמת המטענים אינה בבחינת שימוש למטרות תחבורה" (עניין יונאי, בעמוד 222; עניין נחום, בעמוד 667; ראו גם ע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה (1991) בע"מ נ' זלאם, פ"ד נה(5) 485, 489 (2001), שם נקבע כי השימוש במלגזה להגבהת משטח עץ לא נעשה למטרות תחבורה). גבי דידי, מה לי מטען, ומה לי אדם, גם בהרמת הניזוק על-ידי המלגז, אין משום שימוש במלגזה "למטרות תחבורה".

 

ברם, בענייננו, פעולת המלגזה לא באה לידי ביטוי רק בהרמת הניזוק אל החלון. לאחר שניקה את החלון במשך מספר דקות, הוּרד הניזוק חזרה ארצה, והמלגזה אמורה הייתה להתקדם מספר מטרים לאורך קיר הבניין אל מתחת החלון הבא, לעצור, ולשוב ולהרים את הניזוק אל החלון כדי שיוכל לנקותו וחוזר חלילה. האם בתוספת פעולת התקדמות זו של המלגזה יש כדי לשנות את ההכרעה בשאלה האם התמלאה הדרישה "למטרות תחבורה"? דומני שלא. המלגזה נועדה לסייע בניקיון החלונות תוך שימוש במאפיינהּ הלא-תחבורתי המאפשר הרמת הניזוק לגובה, אל החלון. השימוש במלגזה לא נעשה בשל יכולתה לנוע ולהתקדם מטרים אחדים לאורך הקיר. התקדמות זו היא פעולה אגבית, ניתן היה לעשותהּ בנקל גם בהליכה, מבלי לעכב את עבודת הניקיון, והיא אינה המטרה שלשמה נעשה השימוש במלגזה. ודוק: לא זו בלבד שאותה התקדמות קצרצרה לא הייתה הייעוד העיקרי לשימוש במלגזה בענייננו, אלא שהשימוש במלגזה לא נעשה כלל למטרת תחבורה אלא למטרת ניקיון החלונות בעזרת יכולת ההרמה של המלגזה (ראו לעניין זה גם את דברי ההסבר לתיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד – שהוסיף את הדרישה שהשימוש ברכב יהיה "למטרות תחבורה", ולפיו: "בהגדרה המוצעת יובהר כי מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא לשום מטרה אחרת" (הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' ‎8), תש"ן‎-1989, בעמ' 33)). להמחשת עניין זה אביא כדוגמה סיטואציה אחרת, שבה החלונות היו מרוחקים במידה ניכרת זה מזה. או אז, שימוש במלגזה למלאכת ניקיון החלונות היה מיועד הן להרמת המנקה, הן להסעתו כברת דרך מחלון לחלון, וממילא השימוש היה מיועד גם "למטרות תחבורה". אבהיר, הדגש איננו במרחק שכלי הרכב עובר, אם כי זה יכול להיות אינדיקציה מסויימת, אלא במהות השימוש בכלי הרכב, האם נעשה, בין השאר, למטרת העברת אדם ממקום למקום, או שהעברתו על-ידי הרכב (שנבחר לביצוע המשימה בשל תכליתו הלא-תחבורתית) היא אגבית בלבד.

לכאורה ניתן להתייחס אל שינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, מבלי לפצל את השינוע לשתי פעולות נפרדות של הרמה, הורדה, והתקדמות לחלון הבא, כאל "הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום" ועל כן כממלא אחר "מטרת תחבורה". ואולם, לאור תכליתו של תיקון מס' 8 לחוק, שחיזק את מעמדו של המבחן התחבורתי, דומה כי לא יהיה זה נכון לנקוט בפרשנות מרחיבה יתר על המידה למילים "ממקום למקום". אמנם גם הרמת מטענים ואנשים יכולה לעלות בקנה אחד עם פרשנות מרחיבה לדרישת ה"הובלה ממקום למקום", אך נקבע לגביה במפורש כי מדובר בשימוש שאינו "למטרות תחבורה". כך, למשל, כאשר דנים במנוף המותקן על רכב (דו-תכליתי), שימוש במנוף להעברת מטענים ממקום גיאוגרפי אחד לאחר – בין אנכית, בין אופקית – אינו מהווה שימוש "למטרות תחבורה". הניסיון להכניס לגדר חוק הפלת"ד תאונות הנגרמות מפעולות המנוף נעשה דרך החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב", שמייתרת את הצורך להוכיח יעוד תחבורתי (השוו למשל לע"א 5919/96 אשטרום - חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין, פ"ד נ(3) 697, 701-702 (1996)). על כן, יש קושי של ממש בהתייחסות אל העברת אדם מחלון אחד אל חלון אחר באותו מבנה, כברת-דרך קצרצרה, כאל הובלת אדם ממקום למקום באופן המספק את דרישת השימוש "למטרות תחבורה".

 

על הפרשנות הראויה בענייננו ניתן ללמוד גם מן הפרשנות שניתנה בפסיקה לאחת מהדרישות המצויינות בהגדרת "רכב", על-פיה "עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית". מדובר אמנם בדרישה שונה, הן על-פי הלשון ("תחבורה יבשתית" אל מול "תחבורה"), הן מבחינת אופן הבחינה (בחינת יעוד הרכב על-פי טיבו לעומת בחינת נסיבות הפעלתו של הרכב הספציפי במועד התרחשות התאונה, השוו לעניין נחום, בעמוד 667). עם זאת, מדובר בדרישות המשלימות רעיונית זו את זו, שבבסיסן המעבר למבחן התחבורתי, ועל כן יש חשיבות לאחידות בפרשנותן לצורך השגת הרמוניה חקיקתית (ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 829 (1996) (להלן: עניין סובח). זאת ועוד, המונח "תחבורה יבשתית" התפרש בספרות ובפסיקה באופן דומה ל"תחבורה" שבהגדרת "תאונת דרכים", כהובלת אנשים או מטען "ממקום 'יבשתי' אחד למקום 'יבשתי' אחר" (שם, בעמוד 830). באשר ל"תחבורה יבשתית" ניתנה חשיבות מיוחדת להובלה ממקום למקום בהיבט הגיאוגרפי, קרי, האם הרכב נועד לפעול ולנוע בין מקומות גיאוגרפיים שונים, או בתחומו של אותו מקום גיאוגרפי. כך למשל "הובלת אנשים או מטענים בחלקיו השונים של מקום אחד – כגון העברת מטען מחלק אחד של מבנה תעשייתי לחלקו האחר של אותו מבנה – אינו 'תחבורה יבשתית'" (עניין סובח, בעמוד 830). מן הפסיקה עולה כי גם בבחינת נסיבות הפעלתה של מלגזה ספציפית במועד התרחשות התאונה (הבחינה הרלבנטית לענייננו, להגדרת "תאונת דרכים") יש חשיבות להיבט הגיאוגרפי האמור (השוו לעניין נחום, בעמוד 668). בהקשר זה נקבע כי הגדרת "מקום גיאוגרפי" וקביעת גבולותיו היא "בעיה פרשנית קשה", שיש להידרש אליה בפנייה לתכלית החוק כך שיהיה מדובר "בשני מקומות גיאוגרפיים רק כאשר המעבר מהאחד לאחר יוצר סיכון תעבורתי. סיכון כזה אינו קיים במסגרתו של מקום גיאוגרפי אחד" (עניין סובח, בעמוד 830, 833). עם זאת, נראה שיש חשיבות גם למרחק העברת המטען על-ידי הרכב, כך שרק "נסיעה למקום אחר, היכול להיות מרוחק ממשית מהמקום שבו ניטל המטען" תענה על דרישת התחבורה היבשתית שבסעיף (עניין נחום, בעמוד 669). פרשנות זו מחזקת את המסקנה כי שינוע של אדם בין חלונות סמוכים, באותו מבנה, אינו ממלא אחר תכלית התחבורה.

 

לבסוף אציין כי לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי רמז כאמור בפסק דינו החלקי כי מדובר בתאונת דרכים אף על-פי שלא מתמלא התנאי "למטרות תחבורה" ("אכן, לנוכח אופן עמידתו של התובע על גבי סל הרמה בעודו סטטי ופעולות ניקוי החלון בגובה שביצע התובע מלמדים כי השימוש במלגזה אינו מהווה תאונת דרכים במובן הרישא להגדרה, שכן שימוש זה לא היה למטרות תחבורה... אין צורך לבחון אם השימוש שנעשה במלזגה, קרי הרמת התובע לגובה שנעשתה כתחליף לפיגום, מהווה שימוש למטרות תחבורה", פסקאות 22-23), אלא שאף משיבים 3-5 כתבו במפורש כי תנאי זה אינו מתקיים בנסיבות העניין דנן ("לגישתנו מדובר בתאונת דרכים אף שהשימוש לא היה למטרות תחבורה. זאת מהותה של חזקה מרבה שאינה צריכה להיות למטרות תחבורה וכך חזקת ההתהפכות", עמוד 4 לסיכומים). עם זאת יצויין כי משיב 2 העלה את הטענה כי השימוש במלגזה נועד "למטרות תחבורה".

 

מימוש הסיכון התחבורתי בהתהפכות

 

יטען הטוען כי אף לנוכח המסקנה כי השימוש במלגזה בנסיבות העניין דנן אינו "למטרות תחבורה", הרי שבעצם התהפכותה הקימה סיכון תחבורתי שבגינו בא האירוע בגדר חוק הפלת"ד (ראו את שתי השאלות שהציב השופט י' דנציגר בפסקה 14 לחוות דעתו). גם טענה זו דינה להידחות. לא כל הידרדרות או התהפכות של רכב טומנים בחובם בהכרח סיכון תחבורתי. רק כאשר התרחשויות אלה נגרמות מחמת מאפייניו התחבורתיים של הרכב מתממש אותו סיכון תחבורתי. גישה אחרת יכולה להוביל למצבים שבהם יוחל חוק הפלת"ד גם כשאין טעם הגיוני ממשי לכך, כדוגמת התהפכות קטנוע חונה בשל משב רוח (השוו: ריבלין, בעמוד 199). לא בכדי ציין השופט י' דנציגר כי אינו "משוכנע כי בכל מקרה של הידרדרות או התהפכות החלת חוק הפלת"ד מוצדקת" (פסקה 23 לחוות דעתו). אבהיר נקודה זו תוך הבחנה בין ענייננו לעניין קנאפו, שבו נקבע כי "כאשר שב הרכב ומשמש לנסיעה, מידרדר או מתהפך, חוזר וקם הסיכון התחבורתי אשר על נזקי הגוף בעקבותיו בא חוק הפיצויים לענות" (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808, 815 (2002). שם הידרדר הרכב  נוכח מאפייניו התחבורתיים: הרכב הידרדר על גלגליו, כאשר היה בהילוך "סרק" וכשמעצור היד לא הורם. לעומת זאת, בעניין דנן, המלגזה לא התהפכה בשל מאפייניה התחבורתיים, אלא משום שמכסה הביוב שעליו עמדה, בעודה סטטית, התרומם וגרם למלגזה לאבד את יציבותה ולהתהפך. בהתהפכות זו לא התממש סיכון תחבורתי אלא סיכון כללי מעצם הצבת משקל כבד על מכסה הביוב. לתוצאה דומה, לפיה אין מדובר בסיכון תחבורתי, מן הראוי להגיע כאשר אופנוע מתהפך בשל משב רוח ומידרדר על צִדו לאורך מדרכה משופעת.

 

 אוסיף בשולי הדברים כי במצב דברים אחר, אילו התהפכה המלגזה במהלך נסיעתה מחלון לחלון (לא כפי שארע בענייננו, שבו הייתה המלגזה כאמור במצב סטטי), דומה שבכך היה מתממש הסיכון התחבורתי, והאירוע היה מוכר כ"תאונת דרכים". למסקנה זו ניתן להגיע על-ידי שימוש באותה פרספקטיבה גמישה לסיווגה של ההתרחשות שב"תורת השלבים" (עניין איזנברג, פסקה 5), תוך מיקוד בפעולה המיידית הבודדת שקדמה להתרחשות, הנסיעה (קצרה ככל שתהיה), להבדיל מבחינת ההקשר הרחב של מכלול שרשרת הפעולות הרלבנטיות, שלגביה נקבע כאמור כי היא אינה "למטרות תחבורה".

  

סוף דבר

לאור כל האמור, לדעתי שינוע אדם בין חלונות קרובים של אותו מבנה, על-ידי מלגזה שייעודה להרים אדם לגובה החלון על מנת שיוכל לנקותו, אינו ממלא אחר הדרישה "למטרות תחבורה", על הסיכון התחבורתי הטמון בה. גם על-פי הגיונם של דברים ועל-פי לשון בני אדם, השימוש במלגזה בנסיבות העניין דנן אינו נתפס כשימוש "למטרות תחבורה", והמאורע בכללותו לא נחשב ל"תאונת דרכים". אילו נשמעה דעתי היינו נעתרים לערעור ומחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לדון בעילות הנזיקיות החלופיות."

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.