ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ, לבנת פורן ואח' נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 25/6/2014
על ידי: כב' השופטת (בדימוס) ע' ארבל ובהסכמת השופטים י' עמית וא' שהם
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פיקת המחוזי לפיה הסיג המרכז למימוש זכויות רפואיות ערערים את גבול מקצוע עריכת הדין בניגוד להוראות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק או חוק לשכת עורכי הדין)?
בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. הותר למערערים למלא טפסים ולנסח מכתבים, הכוללים גם מלל חופשי, בהתאם ובכפוף לאמור בפסקאות 62-60 בפסק הדין; לצרף חוות-דעת רפואיות לתביעות ראשוניות המוגשות למל"ל, למשרד הביטחון ולחברות הביטוח, וכן לעררים המוגשים לוועדות הערר בגופים השונים, בהתאם ובכפוף לאמור בפסקאות 75-63 בפסק הדין. כל השירותים האחרים שנדונו – אסורים בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
מתוך פסק הדין:
"פניה לחברות הביטוח. נפסק כי לא יתכן שגוף כלכלי ללא הכשרה מתאימה, שאינו בקיא בחקיקה הרלוונטית ואינו נתון לפיקוח, יטפל בתביעות של מבוטחים מול חברות הביטוח ויסייע להם במילוי טפסים "טכניים" על-פניהם, אשר מבחינה מהותית משפיעים בצורה קרדינאלית על זכויותיהם המשפטיות. על-כן נקבע כי כל עוד מילוי טפסים מסוג זה עלול לשנות את מעמדו המשפטי של המבוטח, יש בכך משום עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בניגוד לחוק.
תאונות דרכים. הוכח שהמערערים אינם מטפלים כיום בנפגעי תאונות דרכים, מתוך הכרה כי אלה זקוקים לייעוץ וייצוג משפטי. עם זאת, הפרקטיקה שלפיה מוחתמים הלקוחות על טופס המצהיר כי ידוע להם שהשירות אינו כולל ייעוץ בשאלה אם נגרמה להם תאונת דרכים – אינו מחסן את המרכז מפני הסגת גבול המקצוע. סיווגו של אירוע כ"תאונת דרכים" בהתאם לחוק הוא סיווג מורכב ביותר, שאין ביכולתם של עובדי המרכז לבצע. המרכז אינו מוסמך, אפוא, לייעץ ולייצג לקוחות שעברו תאונות דרכים בתביעתם למל"ל, אף אם התייעצו עם עורך דין קודם לכן. "
"בסיכום הדברים, טוענים הארגונים כי בית המשפט קמא מחזיק בגישה בלתי רצויה שלפיה "מימוש זכויות" הוא עניינם של עורכי דין בלבד. אמנם כנגד המונופול מובטח שירות ראוי לציבור, אך תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. עצם היותו של אדם עורך דין אינה מבטיחה כי בפועל יינתן שירות נאות. כמו-כן, לטענתם, הליכי המשמעת שמנהלת לשכת עורכי הדין רחוקים מלהיות כלי אפקטיבי בטיפול בעורכי דין שכשלו. בנסיבות אלה, קשה לראות ברציונל המושמע תדירות על-ידי תומכי סעיף 20 כמשקף את מצב הדברים לאשורם. משכך, יש לפרש כאמור את סעיף 20 באופן שונה מזה שפורש על ידי בית המשפט."
"דיון והכרעה
...
אם כן, נקודת המוצא הפרשנית ביחס לסעיף 20 צריכה להתחשב במורכבות הטמונה בו, כאשר תכליתו היא להבטיח הגנה על הציבור מפני מתן שירות משפטי בלתי נאות, אך בו-בזמן תכלית זו עלולה לשמש את הקבוצה הנהנית מייחוד המקצוע כקרדום לחפור בו, ובכך לגרום לפגיעה יתרה בחופש העיסוק, בחופש לבחור ייצוג ובנגישות למערכת המשפט. חזקה מקובלת היא כי יש לפרש הוראת חוק באופן המגשים זכויות יסוד, ולכל הפחות מונע פגיעה יתרה בהן (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 558-555, 565-562 (1993)). משכך, מקובלת עליי הגישה הפרשנית הדוגלת בגידור תחומי הייחוד שבסעיף 20 אך למקרים שבהם דרוש הייחוד להגנה על האינטרס הציבורי.
(ב) סיוע במילוי טפסים וניסוח מכתבים
בית המשפט קמא התיר למערערים לסייע ללקוחותיהם במילוי פרטים עובדתיים ברובריקות מוגדרות מראש בטפסים שנערכו על-ידי הגופים השונים (בכפוף לאיסור על מתן ייעוץ משפטי כמובן). דומה כי הכל מסכימים שסיוע מסוג זה אין בו משום "עריכה של מסמך בעל אופי משפטי" שכן מדובר בשירות טכני במהותו, שאינו מצריך בחירה בין דרכי פעולה שונות. במילותיו של בית המשפט בעניין פיצוי נמרץ: "ממלא הטופס אינו נדרש, ואף אינו יכול במסגרתם של אותם טפסים, לנסח מהי עילת התביעה או לעשות שימוש במונחים משפטיים המגדירים את זכותו לקבלת פיצוי או תגמול זה או אחר" (פסקה 26). אכן, מדובר באינפורמציה עובדתית "יבשה" הניזונה מפי הלקוח ומועברת ישירות לכתב ללא פעולת עיבוד של ממש, וכל זאת במעמדו, באישורו ובחתימתו של הלקוח. סיוע מסוג זה יכול להינתן מקום שבו ממלא הטופס מתקשה בשפה או מחמת ליקוי או מגבלה שמונעים או מקשים עליו את מילוי הטופס.
אך מה לגבי סיוע במילוי טופס הכולל מלל חופשי ("תוספת מלל", כפי שכינה זאת בית המשפט) וסיוע בניסוח מכתבים? טופס הודעה על פגיעה בעבודה לדוגמה כולל רובריקה שבה יש לתאר את האופן שבו אירעה הפגיעה, שבגינה מוגשת התביעה. בית המשפט קמא אסר פעולות אלה במשתמע מבלי לדון בהן באופן עצמאי בפסק הדין. לטעמי, בעניין זה צריך לחול כלל דומה: ככל שמדובר בסיוע בעל אופי טכני לאדם שאינו מתמצא בדקויות השפה או סובל מליקוי או מגבלה כלשהי, בעניינים שאינם כרוכים בעיבוד של העובדות, בהפעלת שיקול דעת או בהסתמכות על הדין – לא תהיה בכך משום הסגת גבול המקצוע. סיוע שכזה אינו דורש מהמסייע מומחיות, מיומנות או ידע משפטיים. על כן, עזרה בכתיבת מכתבים שמהותם מתמצית בבקשה לקבל העתק ממסמך מסוים או בקשה לצרף מסמך לתיק הרפואי של הלקוח, למשל, מותרים הם. כך גם מכתבי פניה טכניים, הנלווים לחומר המוגש למוסדות השונים, כאשר נכתבים הם מפי הלקוח ובחתימתו. מוצג 16 הוא דוגמה טובה לכך: מדובר בהודעה "יבשה" ולקונית המופנית אל המל"ל בדבר הגשת תביעה לקצבת נכות כללית תוך ציון המסמכים הנלווים לה, ותו לא. כל מסמך החורג מהאמור ואשר טומן בחובו הפעלה של שיקול דעת (שאינה עניין ניסוחי גרידא) – הוא מחוץ לתחום ונופל לגדר האיסור שבסעיף 20(3) לחוק (ולמען הסר ספק: מכתבי התראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים מצויים בתחום האסור, באשר אינם בבחינת פניות טכניות במובן האמור, השוו עניין פיצוי נמרץ, פסקה 29).
אדגיש פעם נוספת: ההיתר לסייע במילוי טפסים וניסוח מכתבים יתאפשר רק כל אימת שמדובר בעניין טכני ובאדם המתקשה מסיבה כלשהי בביצוע פעולות אלה. אין בכך כדי לספק פרצה או אצטלה למתן ייעוץ והכוונה משפטיים סמויים. אין ספק כי קו הגבול בין השניים עשוי להיות דק, אם לא דקיק. אך דומני כי חרף בעייתיות זאת והחשש מניצולה לרעה, ההנחיות האמורות תאפשרנה על-פי רוב לברור את המותר מהאסור.
....
(ד) פניה לחברות הביטוח
בית המשפט המחוזי קבע כי יש ללמוד גזירה שווה בין הסיוע שמציע המרכז במילוי טפסים המוגשים למל"ל ולמשרד הביטחון לבין הסיוע במילוי טופסי תביעה המוגשים לחברות הביטוח. בשני המקרים לא מדובר במילוי טופס טכני בלבד, כי אם בייעוץ והתנהלות משפטיים הניתנים על-ידי גוף שאינו בקיא במטריה, אינו מפוקח והתנהלותו עלולה לגרום נזק רב לציבור לקוחותיו. כך למשל, תביעות רבות מול חברות הביטוח מסתיימות בחתימה על שטר סילוק, שבמסגרתו מוותר המבוטח על כל זכויותיו בתמורה לקבלת סכום מסוים. הסתייעות לצורך זה במי שאינו בקיא ברזי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, בתקנות ובחוזרים השונים של המפקח על הביטוח ובזכויותיו המוגנות בחוק של המבוטח, עלולה להיות הרת-גורל מבחינת המבוטח. לפיכך, כל עוד מילוי טפסים מסוג זה עלול לשנות את מעמדו המשפטי של המבוטח, יש בכך משום עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בניגוד לסעיף 20(3) לחוק.
אין לי אלא להסכים עם קביעותיו העקרוניות של בית המשפט בעניין זה. חברות הביטוח הן גורם פרטי אשר מכריע בדרישות ובתביעות המוגשות לו כ"צד שכנגד" ולא כגוף נטול פניות הכפוף לחוק ולציבור. על שום כך, חברות אלה אינן נתפסות כגורם שיפוטי או מעין-שיפוטי, ומכאן שהפניה אליהן בשמו של אחר היא פעולה מותרת, שאינה נופלת בגדר האיסורים המנויים בסעיף 20. לצד זאת, סיוע במילוי טפסים וחיבור מכתבים הממוענים לחברות הביטוח עלול לגבול בייעוץ משפטי או בעריכת מסמכים משפטיים, כל-אימת שהוא כולל יסודות ממשיים של שיקול דעת ופוטנציאל נזק לזכויותיו המשפטיות של המבוטח. נראה, אפוא, כי גם כאן יש להחיל את הכלל בדבר סיוע במילוי טפסים וניסוח מכתבים. לאמור: ככל שמדובר בסיוע הנושא אופי טכני בעניינים שאינם כרוכים בעיבוד של העובדות, בהפעלת שיקול דעת או בהסתמכות על הדין, דוגמת סיוע בניסוח מכתבי פניה הנלווים לחומר המוגש לחברות הביטוח – לא תהיה בכך משום הסגת גבול המקצוע. לעומת זאת, ככל שמדובר בסיוע הטומן בחובו ייעוץ ובחירה בין דרכי פעולה שונות מצד מי שאין לו את הכישורים לתתו, כאשר יש בו פוטנציאל של ממש להזיק ללקוח במימוש זכויותיו, כי אז יהא הוא מחוץ לתחום המותר. אחזור ואטעים כי יש לראות מעבר לפן "האדמיניסטרטיבי" שבעזרה המוענקת ולהעמיק חקר בשאלה אם מסתתר מאחורי כסות זו חיווי-דעה מהותי שעלול לפגוע במבוטח בעתיד.
אעיר כי חומר הראיות ופסק הדין של בית המשפט קמא לא מלמדים בבירור מה נכלל בפועל בשירות שהמרכז מציע בכל הקשור בחברות הביטוח. אין מחלוקת כי העובדים עוזרים ללקוחות במילוי טפסים ובניסוח מכתבים הממוענים לגורמים אלה. מעדותה של שלומי-שחף עולה כי לעיתים מצורפים למסמכים אלה גם חוות-דעת רפואית וחומר רפואי אחר (עמ' 142 לפרוטוקול), וכי המרכז אינו דורש מהחברות סכום מוגדר בתוספת שכר טרחה, כפי שעורכי דין נוהגים לדרוש במכתביהם (עמ' 143). אך בשונה מהסיוע הניתן בקשר למל"ל, לא הוגשו דוגמאות לטפסים ומכתבים, הממחישים את אופי הפניה לחברות הביטוח ואת מידת ההשלכה של הפניה על זכויותיו של הפונה. מכל-מקום, גם בכל הקשור לחברות הביטוח ראוי להחיל את הכלל המפורט לעיל.
(ה) תאונות דרכים
כזכור, בית המשפט ציין כי הצדדים מסכימים שנפגעי תאונות דרכים זקוקים לייעוץ וייצוג משפטי, ושוכנע כי כיום המערערים אינם מעניקים שירות לנפגעים אלה. עם זאת, בית המשפט מצא קושי בפרקטיקה הנהוגה במרכז, לפיה מחתימים העובדים את הלקוחות על טופס שבו הם מצהירים כי ידוע להם שהטיפול הניתן להם אינו כולל ייעוץ בשאלה אם נגרמה להם תאונת דרכים. נקבע כי שיטה זו אינה מחסנת את המערערים מפני הסגת גבול המקצוע ואחריות כלפי הלקוחות. סיווגו של אירוע כתאונת דרכים הוא מורכב במיוחד, כך שגם הלקוחות וגם עובדי המרכז לא יכולים לדעת אם מדובר בתאונת דרכים או לא. הגם שניתן לפנות במקביל בתביעה לפי חוק הפלת"ד ובתביעה להכרה בנכות במל"ל, על הלקוח להיות מודע לזכויותיו ולהבדלים בין התביעות ולכן הוא זקוק לייעוץ משפטי. לגישת בית המשפט, אף אם התייעץ הלקוח עם עורך דין לפני שפנה למרכז, עובדי המרכז אינם רשאים לייעץ ללקוחות שעברו תאונת דרכים בתביעות למל"ל וכל ייעוץ בנושא זה הוא בבחינת הסגת גבול.
בסוגיה זאת דעתי שונה במעט מזו של בית המשפט קמא, אלא שהמחלוקת בינינו היא תיאורטית במידה רבה ואין בה כדי לשנות מהתוצאה, כפי שמיד יבואר. לדעתי, אם הלקוח נועץ בעורך דין בשאלה אם האירוע שעבר הוא תאונת דרכים כהגדרתה בדין, והתייעצות זו העלתה כי התשובה שלילית, כי אז אין מניעה (כביכול) שיפנה לשירותי המרכז לצורך הטיפול בתביעות המוגשות למל"ל. הרי המרכז אינו מציע טיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד (שבה לכל הדעות רשאי לטפל רק עורך דין) אלא רק בהליך קבלת נכות מול המל"ל. ואולם, מאחר שהמרכז ממילא אינו רשאי לייעץ לאף אדם באיזה מסלול תביעה לבחור, בתוך המל"ל ומחוצה לו – מה לי אם אותו אדם נפגע בתאונת דרכים או בתאונה מסוג אחר? כך או כך, לא יוכלו עובדי המרכז לספק ייעוץ בשאלה מהן הזכויות המגיעות לאותו אדם ובאיזה נתיב תביעה לבחור, כפי שהוסבר בהרחבה מעלה.
סוף דבר
התיק שלפנינו ממחיש את הקושי שבשרטוט קו גבול קוהרנטי, עקבי וברור בין פעולה המותרת לכל אדם לבין פעולה שאותה רצוי לייחד לעורכי דין. קושי זה נובע, בין היתר, מהעובדה שהפרשנות באשר למה שנתפס כשייך לתחום המקצועי השמור לעורכי דין, היא במידה רבה עניין של הבניה, הנגזרת מתרבות השיח הנהוגה בזמן ובמקום מסוימים, כך שעשויה היא להשתנות מעת לעת וממקום למקום, כפי שטענו בטעם רב הארגונים שצורפו להליך דנא. גם קיומם הסימולטני של אינטרסים לגיטימיים (למשל, הגנה על הציבור מפני שירות לקוי מול הרצון לקדם נגישות למערכת הצדק), המתחרים זה עם זה על היקף פרשנותם של מונחים כמו "חיווי-דעה משפטי" ו"מסמך בעל אופי משפטי", אינו מקל על התיחום בין המותר לאסור.
חרף זאת, ניסיתי להציע מספר אמות-מידה לקביעה מהי פעולה שיש להועיד לעורכי דין בלבד, באשר מקיימת היא את התכלית המונחת ביסוד סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. אמת-המידה הראשונה, היקף שיקול הדעת הכרוך בביצוע הפעולה; השניה, פוטנציאל הנזק לציבור עקב שירות לקוי; והשלישית, החלופה העומדת לציבור במימוש זכויותיו, אם ייאסר מתן השירות על-ידי מי שאינו עורך דין (ראו פסקה 48 לעיל). יישום אמות-מידה אלה על המקרה דנן לימד, בין השאר, כי בירור זכויות ובחירה בין מסלולי תביעה, כפי שנעשים במרכז, מקפלים בחובם ייעוץ משפטי המסור באופן בלעדי לעורכי דין. מנגד, נמצא כי צירוף חוות-דעת מקצועיות הנערכות על-ידי רופאים לטופסי תביעה המוגשים לגופים השונים, אינו צריך להתייחד בדל"ת אמותיו של מקצוע עריכת הדין. אני מודעת לכך שאמות-המידה ויישומן מותירים בכל זאת מידה של חוסר-ודאות לגבי ההתנהלות "בשטח", היינו מה מותר ומה אסור בחיי המעשה. אך דומני כי זה אופיו של הניסיון לחצוב קו גבול ברור, מקום שבו גבולות הגזרה הם אפורים ומטושטשים מטבעם.
חשוב לי להבהיר לפני סיום כי לעמדתי בהחלט יתכן, כעניין עקרוני ובמבט צופה פני עתיד, ששירותים משפטיים מסוימים ונקודתיים יסופקו לציבור הרחב אף על-ידי מי שאינם עורכי דין. אינני סבורה כי כל הכרוך במימוש זכויותיו של הציבור צריך להיות נחלתם הבלעדית של עורכי דין. ברם פתיחת שוק השירותים המשפטיים לגורמים אחרים אינה יכולה להיעשות במצב הדברים הנוכחי, קרי בהיעדר הסדרה מוקדמת של גופים אלה – בהיעדר מנגנוני פיקוח ובקרה אשר יבטיחו כי השירות ניתן לאחר הכשרה מתאימה ובכפוף לכללי התנהגות מחייבים. גם המגמה הניכרת במדינות העולם לצמצם את המונופול המוקנה לעורכי דין ולהתיר כניסה של נותני שירות אחרים, שעליה הצביעו הארגונים בעמדתם, מלוּוה לדבריהם בדרך כלל בהסדרה ובפיקוח על עבודתם של גורמים אלה באמצעות רגולציה מדינתית.
שיטת הרישוי הקבועה כיום בחוק לשכת עורכי הדין בשילוב עם הוראת ייחוד המקצוע מבטיחות או לכל הפחות תכליתן להבטיח את ההגנה הנדרשת לצרכני השירותים המשפטיים. שירותים אשר, כזכור, מבוססים על חוסר סימטריה אינהרנטי בין נותן למקבל השירות. הטענה כי ממילא מנגנוני ההסדרה והפיקוח הקיימים בחוק אינם משמשים, הלכה למעשה, כלי אפקטיבי להגנה על הציבור מפני טיפול רשלני של עורכי דין – מצמיחה לטעמי רק מסקנה אחת: אם דרישות מינימאליות אלה אינן מצליחות בפועל להגן כראוי על הציבור, כי אז על אחת כמה וכמה שלא ניתן להתיר מתן שירותי משפט לכל גורם המעוניין בכך, בלי שיהיה כפוף למסגרת כלשהי של פיקוח. כל מסקנה אחרת עלולה להוביל להפקרת הציבור לחסדיהם של נותני שירותים כאלה ואחרים ובכך לחושפו לנזק, שאחריתו מי ישורנה.
אעיר כי אינני מתיימרת לקבוע אם המרכז למימוש זכויות רפואיות מעניק שירות טוב וראוי ללקוחותיו, אם לאו. לא זאת השאלה שעמדה להכרעה בתיק הנוכחי. השאלה היתה אם גוף דוגמת המרכז, שמציע שירותים מהסוג המוצע, מסיג את גבול מקצוע עריכת הדין. בתוך כך, בחנתי אם נשקף לציבור חשש להינזק כתוצאה מהתנהלות בלתי מפוקחת של גוף מסוג זה, בהינתן שאינו חייב בדרישת הכשרה ולו מינימאלית או בכפיפות לכללים אתיים המגנים על מקבל השירות. יפה ונכונה בעיני ההשוואה שערכו המשיבים בהקשר זה לאיסור על נהיגה ללא רישיון נהיגה: יתכן שישנם נהגים ללא רישיון בעלי יכולת נהיגה טובה, כשם שיתכנו נהגים בעלי רישיון המסכנים בנהיגתם את הציבור. מה שברור הוא שקיומם של אלה אינו מצדיק את ביטול דרישת הרישיון בחוק (או לפחות את הרציונל הטמון בה).
כך או כך, אין זה בסמכותו של בית משפט זה לפתוח את השוק לנוכח לשונו המחייבת של סעיף 2. זוהי מלאכה השמורה למחוקק, לשקול לאחר בחינה מקיפה ורוחבית של מכלול האינטרסים הצריכים לעניין, אם יש מקום "לכרסם" בייחוד המקצוע במתכונתו הנוכחית, ובאיזו דרך לעשות זאת. כל שנותר לנו הוא לפרש את הוראת ייחוד המקצוע בצמצום, באופן שיגן על הציבור מפני שירות בלתי נאות מצד אחד, ובה-בעת ימזער את הפגיעה בחופש העיסוק ובאוטונומיה לבחור מייצג ויקדם ככל הניתן את הנגישות למערכת המשפט, מצד שני. תקוותי היא כי כך הסתייע בידי לעשות.
אמליץ, אפוא, לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, כך שיוּתר למערערים למלא טפסים ולנסח מכתבים, הכוללים גם מלל חופשי, בהתאם ובכפוף לאמור בפסקאות 62-60; לצרף חוות-דעת רפואיות לתביעות ראשוניות המוגשות למל"ל, למשרד הביטחון ולחברות הביטוח, וכן לעררים המוגשים לוועדות הערר בגופים השונים, בהתאם ובכפוף לאמור בפסקאות 75-63. כל השירותים האחרים שנדונו – אסורים בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. היות שהערעור התקבל באופן חלקי בלבד, אציע כי המשיבים ישלמו למערערים שכר טרחה והוצאות בסכום של 20,000 ש"ח.
על מנת שלא לפגוע בלקוחות הקיימים של המרכז, ניתן בזאת היתר למרכז להוסיף ולטפל עד גמר בלקוחות אלה ובהם בלבד, בהתאם לפעולות שהותרו בהחלטתי מיום 20.5.2012 בבקשת עיכוב הביצוע (יובהר כי מקום שבו ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע מאפשרת מרחב פעולה מצומצם מזה שניתן בפסק דין זה, הסופי – מובן שפסק הדין גובר). "לקוחות קיימים" הם לקוחות שנחתם עימם הסכם שירות עד ליום פרסום פסק דין זה. "
"השופט י' עמית:
אני מסכים עם הניתוח המשפטי של חברתי השופטת ארבל את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ועם מסקנותיה האופרטיביות.
חיים ומוות בידי הלשון וגם מילוי טופס בצורה לא נכונה עלול לעיתים לפגוע באינטרס הלקוח. ברם, בהתחשב בכך שכל נושא נפגעי תאונות דרכים אינו בטיפול המערערת (ומבלי שנעלם מעיני כי השאלה מה לתאונת דרכים ייחשב היא שאלה סבוכה ביותר); בהתחשב בכך שבמרבית המקרים המדובר בייעוץ הנושא אופי רוטיני ורק במיעוט המקרים מתעוררת "פתולוגיה" שעורך דין מנוסה היה מאתר ופותר כבר בשלב הראשון; ובהתחשב בכך שעיקר עיסוקה של המערערת הוא בצירוף חוות דעת רפואיות ל"טופסולוגיה" הרלבנטית – בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי חברתי השכילה לאזן בין האינטרסים הנוגדים.
בבואי לדון בתיק זה סברתי כי יש לייחס משקל של ממש לעמדתם של הארגונים החברתיים, כ"ידיד בית המשפט", שבכובעו יכול להציע לבית המשפט זווית ראיה הנסתרת מעינינו ולשמש לפה לפלח נרחב באוכלוסיה. הארגונים החברתיים תמכו במערערת בשל שורה של נימוקים שפורטו בפסק דינה של חברתי. ברם, במישור הקונקרטי, לא מצאתי בטיעוניהם התייחסות של ממש לשאלה מהי טובת הציבור בכלל והאוכלוסיה המוחלשת בפרט, בסכסוך הקונקרטי שבפנינו. אצביע להלן על מספר נושאים שלא נבחנו.
מבלי להידרש לנושא השנוי במחלוקת לגבי איכות השירות, דומה כי העיקר היה חסר מן הספר: כמה זה עולה?
האם צמצום המונופול של עורכי הדין מיטיב בסופו של יום עם האזרח הקטן וקשה היום, שיכול לקבל שירות איכותי בתעריף נמוך? מה התעריף הרגיל שעורך דין מחייב את לקוחו תמורת הטיפול בתביעה בביטוח לאומי לעומת התעריף של המערערת אשר פורט בפסקה 51 לפסק דינה של חברתי השופטת ארבל? שמא אין פער במחירים, או שקיים פער זניח בלבד, או שעורכי הדין אף גובים תעריף נמוך מזה של המערערת? שמא עורכי דין גובים אך על פי הצלחה ואינם "מחלטים" מראש דמי פתיחת תיק בסכום הנהוג במערערת? שמא עדיף ללקוח לשכור שירותיו של עורך דין אשר ייצג את עניינו במקביל, הן מול בית המשפט והן מול המוסד לביטוח לאומי? מה עוד, שלשיטת המערערת עצמה, ולאור פסק דינה של חברתי, כאשר הדברים חורגים מהיבטים רפואיים גרידא, על הלקוח לפנות ממילא לעורך דין, כך שבסופו של דבר עלול הלקוח לשלם פעמיים – הן למערערת והן לעורך הדין.
האם אכן יש להתייחס לעורכי הדין כאל "גילדה" או כאל מונופול ומי המונופול האמיתי בסיפור שבפנינו?
כפי שציינה חברתי בסעיף 58 לפסק דינה, בישראל דהיום עשרות אלפי עורכי דין פעילים. מטבע הדברים, ריבוי שחקנים בשוק אמור להגביר את התחרות, ותחרות אמורה להוזיל את המוצר או השירות. מנגד, מספר השחקנים בשוק הפועלים במתכונתה של המערערת מצומצם בהרבה, ולא מן הנמנע כי נתח השוק שהמערערת תופסת כנותנת שירות בתחומה, אף מציב אותה כשחקן מונופוליסטי. מה עוד, שבהתמודדות בשוק הרלבנטי, ידיהם של עורכי הדין קשורות מול המערערת, שמפרסמת את שירותיה באמצעי התקשורת, בדרכים שעורך דין מן השורה אינו יכול להרשות לעצמו, הן בשל כללי האתיקה והן בשל עלות הפרסום הגבוהה.
האם המערערת וגופים דומים לה מסייעים להנגשת הביטוח הלאומי?
יכולה להישמע טענה כי הפרסומת האגרסיבית של המערערת, עשויה ליצור אצל האזרח הקטן את הרושם כי הוא נדרש לליווי צמוד בפעולות בירוקרטיות פשוטות, שלמעשה הוא מסוגל לעשות בכוחות עצמו מול הביטוח הלאומי. וכך, במקום להנגיש את מערכת הביטוח הלאומי למבוטחיה, שמא נמצאנו מנגישים את הדרך לכיסו של הלקוח וחלק מכספי הגמלאות והקצבאות של הביטוח הלאומי, המיועדים לנזקקים, מוצאים דרכם בסופו של יום לגופים עסקיים דוגמת המערערת?
שאלות אלה נותרו ללא מענה מצד "ידיד בית המשפט". דומני כי על מנת להציב את התמונה המלאה, ראוי היה לבחון שאלות אלה, שעשויה להיות להן השלכה בפועל על ציבור הנזקקים לשירותיו של הביטוח הלאומי."
פסק הדין המלא באתר בית המשפט העליון.
