תק (ראשל"צ) 3216-04-13 לירן מזרחי נ' שמואל ששון
בית המשפט: לתביעות קטנות בראשון לציון
פסק הדין ניתן ביום: 9/6/2014
על ידי כב' הרשמת הבכירה: רנה הירש
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח שנגרמו במהלך תאונת דרכים שארעה באחריותו, כאשר במועד אירוע התאונה נשלל רישיון הנהיגה של המבוטח אולם הוא טרם הפקיד את הרישיון במשטרה?
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה
מתוך פסק הדין:
" השאלה שיש לדון בה בפסק דין זה היא, האם חייבת חברת הביטוח של הנתבע לשלם לתובע את הנזקים שנגרמו בתאונה, לה אחראי הנתבע, וזאת לאחר שהוטל על הנתבע עונש של שלילת רשיון הנהיגה, והנתבע טרם הפקיד את רשיון הנהיגה במשטרה.
...
דיון והכרעה
ביחס למבטחת, אני קובעת כי פוליסת הביטוח של הנתבע חלה על התאונה נשוא התביעה, ועל כן חייבת המבטחת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה זו, למרות עונש השלילה שהוטל עליו. להלן אבהיר נימוקיי לקביעה זו.
בהתאם למידע שהתקבל ממשרד הרישוי, מדובר בשלילת רישיון נהיגה כתוצאה משיטת הניקוד. רישיון הנהיגה של הנתבע נשלל לכאורה פעמיים – על פי המידע שבאישור שהוגש: פעם ראשונה, מיום 08.04.2010, ופעם נוספת מיום 02.07.13. בהתאם לאישור משרד הרישוי שהגישה המבטחת, מדובר בשני מקרים שונים של שלילה, כשבצד ציון כל אחד מהם נרשם מספר תיק שונה, ומעולם לא הופקד רישיון הנהיגה של התובע בבית המשפט.
עונש השלילה שהוטל בשנת 2013 אינו רלבנטי לדיון זה, שכן התאונה בה נפגע רכב התובע התרחשה בשנת 2012.
אני מקבלת את טענת הנתבע, כי לא ידע על קיומו של עונש השלילה, וזאת מאחר שעדותו היתה מהימנה עלי בשל אלה:
ראשית, הנתבע לא הכחיש את אחריותו לתאונה, ואת זכותו של התובע לפיצוי.
שנית, הנתבע ציין כי לו ידע שהוא נוהג בפסילה, דבר שמביא לפקיעה של הכיסוי הביטוחי, לא היה מהין לקחת את ילדיו עמו ברכב ולהעמידם בכך בסיכון כי אם ייפגעו, לא יהיו מבוטחים במסגרת ביטוח החובה. בעת שהנתבע ציין דברים אלה עלו דמעות בעיניו, וניכר היה שהוא מתרגש מאד.
שלישית, עבר זמן רב מאז עונש השלילה שהוטל באפריל 2010 ועד התאונה באוגוסט 2012, והרישיון של הנתבע לא הופקד במהלך כל אותו הזמן במזכירות בבית המשפט.
המבטחת מנסה ללמוד ככל הנראה מעונש השלילה הראשון שהוטל בשנת 2010 כי הנתבע נהג ברכב כשרישיונו נשלל ממנו, שכן כל עוד לא הפקיד את רישיונו במזכירות, הוא פסול מנהיגה, אך תקופת הפסיקה הקצובה נמנית רק ממועד הפקדת הרישיון.
לטענת הנתבעת, די בכך שגזר הדין הקובע את עונש השלילה הומצא לידי אשתו של הנתבע, כדי שייחשב כמי שיודע בפועל על קיומו של העונש, ועל כן יש בכך כדי להביא לשלילת תוקפה של פוליסת הביטוח שהוציאה. דין טענה זו להידחות, ואבאר.
המבטחת צירפה מסמך ממשרד חקירות המתייחס למסירת המידע באשר לעונש השלילה לנתבע. מפאת חשיבותו אביא להלן ציטוט החלק הרלבנטי ממנו:
"... הפסילה הרלוונטית לנו – פסילת הרישוי מיום 8.4.10 לתקופה של 3 חודשים, דרשנו את המידע ביחס למשלוח ההודעה על הפסילה לנהג וקיבלנו עותק של אישור המסירה על פיו בתאריך 28.2.10 נמסר דבר הדואר הרשום לאשת הנהג – ענת ששון והיא חתמה על אישור המסירה(מצ"ב)."
אבהיר כי אישור המסירה אשר הנתבעת הגישה, אינו מזכיר איזה מסמך נמסר באותו משלוח, ולא ידוע אם מדובר בעותק גזר הדין או במסמך אחר המפרט את העונש שהוטל על הנתבע ואת הנדרש ממנו בעקבות הטלת עונש זה. לאישור המסירה לא צורף תצהיר המוסר ממנו ניתן ללמוד את המידע הנדרש, שיהיה בו כדי לבסס קשר בין עונש השלילה לבין אישור המסירה שהוגש.
קיים קושי המשמעותי בקבלת אישור המסירה כמעיד על מסירת עונש השלילה לתובע. כאמור במכתב משרד החקירות, שלילת הרישיון היא מיום 8 באפריל, ולכאורה ההודעה על שלילה זו היתה צריכה להישלח לתובע מיד לאחר שהוטל העונש. לא הוגש לתיק בית המשפט העתק גזר הדין הקובע את עונש השלילה, ממנו ניתן ללמוד את המועד בו ניתן, ויש ספק אם המסמך הקובע את העונש נמסר לאשתו של התובע למעלה מחמישה שבועות לפני תחילתו.
לעניין זה אציין כי בהחלטתי מיום 05.12.13 ציינתי כי אישור המסירה שצורף נושא תאריך הקודם למועד השלילה, ועל כן לא ניתן לקשור בינו לבין הודעת השלילה, ועל כן נדרשה המבטחת להגיש את הודעת השלילה לתיק. חרף החלטה זו, לא הוגשה ההודעה ולא ניתן כל הסבר לספק העולה מבדיקת התאריכים הרלבנטיים, כאמור לעיל.
המבטחת נמנעה מלהזמין את אשתו של הנתבע, גב' ענת ששון, למסור עדות בבית המשפט כדי שניתן יהיה ללמוד אם המסמך שקיבלה, בהתאם לאישור המסירה עליו חתמה, הוא אכן העתק מגזר הדין או הודעה על שלילת רישיון, ואם כך – אם מסרה את המידע האמור לנתבע.
המבטחת גם לא הזמינה את החוקר, כדי שיעיד על הממצאים שעלו בחקירה שבוצעה, והסתפקה בטענה כי בוצעה חקירה מעמיקה.
הימנעות זו מהזמנת עד רלבנטי נזקפת לחובתה של המבטחת, שמתמצאת בהליך המשפטי, נעזרה בעו"ד לשם הגשת מסמכים (על נוסח הצו שהוגש לחתימת בית המשפט חתום עו"ד מצליח) וחזקה שידעה כי ביכולתה לזמן את הגב' ששון וכן את החוקר למסור עדות, ולא עשתה כן.
נימוק אחרון לדחיית טענת המבטחת, וחשוב לא פחות מקודמיו, עולה מנוסח מכתב הדחייה ששלחה לתובע כאשר התקבלה אצלה הדרישה לפיצוי התובע בגין הנזקים בתאונת הדרכים עליה נסוב הדיון כאן.
במכתב זה סימנה המבטחת ב- Xאת השורה בה נרשמו המילים "הנהג בעת האירוע נהג בזמן שלילה." והוסיפה בכתב יד הערה זו: "ורישיונו הופקד." דברים אלה מעידים על כך שנערכה בדיקה בעקבות פניית התובע, וזו העלתה כי הנתבע הפקיד את רישיון הנהיגה שלו. אם עובדה זו היתה נכונה, לא היה נדרשת ההכרעה בעניינה של המבטחת, שכן התובע הסכים שבאם יוכח שהנתבע הפקיד את רישיון הנהיגה שלו, ימחק את התביעה כנגד המבטחת. התברר בסוף ההליך, כי אין בידי המבטחת כל אסמכתא להפקדת הרישיון, וככל הנראה הוא לא הופקד כלל. מכאן עולה שהנתבעת לא הוכיחה את נימוק הדחייה שלה, שככל הנראה נטען בעלמא וללא בסיס עובדתי ראוי.
מאחר ועל פי הנחיות המפקח על הביטוח וההלכה הפסוקה, אין לאפשר לחברת ביטוח להוסיף ולהוכיח נימוקי דחייה נוספים על אלה שהעלתה בהזדמנות הראשונה במכתב הדחייה, אין לקבל טענה נוספת הנוגעת לידיעה קונסטרוקטיבית, כאשר לא עלה בידה להוכיח את הטענה "המקורית" לפיה רישיון הנהיגה של הנתבע הופקד.
לסיום אפנה לדברי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1082/09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] [11.04.2010] שם קבע בית המשפט כי לא די בקיומה של ידיעה קונסטרוקטיבית על קיומו של עונש הפסילה, וכי פסילת רישיון נהיגה אינה תקפה כל עוד הנוהג לא קיבל הודעה עליה. בית המשפט סיכם עניין זה בקביעה כי:
"כדי שאדם יפר חוזה וינהג בניגוד לתנאים שנקבעו בפוליסה, עליו לדעת שהוא נוהג בפסילה, ואין לעשות אבחנה בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי בדרך המוצעת על ידי המערערת.
המסקנה היא, שגם בפרשנות פוליסת הביטוח אין מקום לאבחנה בין החוק האזרחי לפלילי ויש לפרש את תוקפו של רישיון הנהיגה בפוליסת הביטוח כפרשנותו בפקודת התעבורה, דהיינו רישיון בר תוקף, הוא רישיון שהנוהג על פיו אינו יודע שנפסל מלנהוג ולא הודע לו על כך."
באשר לסכום הפיצוי, התובע הוכיח סכום נזק בסך 5,396 ₪ בהתאם לאישור הפסדים שצורף לכתב התביעה.
התובע לא הוכיח כי שילם את שכר השמאי, ועלות שכרו לא נרשמה באישור ההפסדים. על כן אני דוחה את הדרישה לפיצוי בסכום זה.
אינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין נזק לא ממוני כדוגמת טרדה או עוגמת נפש. בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובע להלן, נשקלו טענותיו לעניין עוגמת הנפש."
