רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
ההחלטה ניתנה ביום: 23/7/2014
על ידי כב' השופטים: המשנָה לנשיא מ' נאור, ע' פוגלמן וד' ברק-ארז
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות ערעור על פסיקת המחוזי שקיבל את ערעורה של חברת הביטוח על פסיקת השלום וקבע, כי חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח בעבור שתי פריצות בעסק המבוטח לגביהן חויבה בתשלום תגמולי הביטוח ע"י בית משפט השלום?
בית המשפט קיבל את הערעור לגבי הפריצה הראשונה ודחה את הערעור לגבי הפריצה השניה.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפיה – אך זאת רק בהתייחס לטענות הנוגעות לאירוע הראשון, ולא בהתייחס לטענות הנוגעות לאירוע השני, טענות בעלות אופי עובדתי שאין מקום לבחון מחדש בגדרי "גלגול שלישי".
הדיון בפני בית המשפט המחוזי התקיים ביום 12.2.2014, זמן קצר יחסית לאחר שניתן פסק הדין בעניין סלוצקי, וזה אף לא נזכר בדבריו של בא כוח המערער באותו דיון. בנסיבות מיוחדות אלה, אין לומר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לוקה אך בטעות ביישום הדין, אשר ככלל אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת מאחר שהתערבותנו נדרשת על מנת להעמיד הלכה על מכונה (ראו והשוו: רע"א 3577/11 אלון החזקות בריבוע הכחול – ישראל בע"מ נ' נציגות הבית המשותף בשדרות זהר טל 34 הרצליה, בפסקה 6 (30.6.2011); בע"מ 4463/11 פלוני נ' פלוני, בפסקה 9 (11.10.2011) רע"א 930/12 צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נ' מיאל אימפקס 1986 בע"מ, בפסקה 6 (19.3.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 218 (מהדורה שלישית, 2012)).
במסגרת זו, איננו נדרשים לטענות העובדתיות שהעלתה המבקשת, שהלינה על כך שבית המשפט המחוזי התערב בממצאים העובדתיים אותם קבע בית משפט השלום. אולם, אף על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס לאירוע הראשון דין התביעה שהגישה המבקשת להתקבל בכל הנוגע לו. במה דברים אמורים? בית המשפט המחוזי קבע כי מערכת האזעקה בעסק לא הופעלה בטרם הפריצה, וכי קיומה של מערכת אזעקה תקינה ומופעלת היה תנאי מוקדם אשר אי-קיומו מצדיק שלילה של תשלום תגמולי ביטוח. גישה זו אינה משקפת עוד את ההלכה הפסוקה. התשתית הנורמטיבית הנוגעת לענייננו כבר נפרשה בהרחבה בעניין סלוצקי, ולכן נחזור עליה רק בקצרה: העמדה הגורסת שהפעלת אמצעי מיגון היא "תנאי מוקדם" שאי עמידה בו שוללת באופן אוטומטי את זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח מרוקנת מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, ונוגדת הן את לשונו והן את תכליתו (שם, בפסקה 25). בהתאם לכך, מקרים שבהם לא הופעל אמצעי להקלת הסיכון בידי מבוטח יידונו על פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, שבמרכזו עומד הסדר התשלום היחסי, הסדר שיש להבינו כמקנה תרופה למבטח ולא למבוטח. הסדר זה מאפשר למבטח לשלם למבוטח במצבים מסוימים רק חלק מתגמולי הביטוח מקום בו קיימת חלופה ביטוחית יקרה יותר, שאינה כוללת דרישה לאמצעי להקלת הסיכון, וזאת לפי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. כן ישנם מקרים שבהם המבטח יופטר כליל מחובתו לשלם תגמולי ביטוח, מקום בו פעל המבוטח בכוונת מרמה (סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח) או כאשר מבוטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם מבוטח שאינו נוקט באמצעי להקלת הסיכון, אף בעבור תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר (סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח) (ראו: עניין סלוצקי, בפסקאות 34-31). נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חלופית שעל בסיסה ישלם המבטח למבוטח תגמולי ביטוח יחסיים בלבד ובנוגע לטענה לפיה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לו ידע את העובדות לאשורן ולכן יש לפטור את המבטח מתשלום תגמולי הביטוח כולם, מוטל על המבטח (שם, בפסקאות 42-41).
ומהכא להתם: המבקשת כשלה בהפעלת מערכת האזעקה. אולם, קביעה זו אינה מסיימת את הדיון בנוגע לזכאותה של המבקשת לקבל את תגמולי הביטוח. על מנת לפטור את עצמה מן החובה לשלם תגמולי ביטוח למבקשת היה על המשיבה להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם המבקשת לו ידע כי מערכת האזעקה לא תופעל, והיא לא עמדה בנטל זה. המבקשת גם לא הציגה כל פוליסה חלופית שעל בסיסה ניתן להתיר לה לשלם תגמולי ביטוח יחסיים בלבד. נוכח האמור, דין תביעת המבקשת בנוגע לאירוע הראשון להתקבל במלואה.
בשולי הדברים נציין כי לא מצאנו ממש בטענה לפיה סוגיית החלתו של ההסדר הקבוע בסעיפים 21-18 לחוק חוזה הביטוח על המקרה דנן כלל לא עלתה בפני הערכאות הקודמות שדנו בו. ההסדר זה היה אחד האדנים שעליו השתית בית משפט השלום את פסק דינו, ועיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי אף מלמד כי המבקשת טענה במפורש להחלתו של ההסדר האמור.
סוף דבר: דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לאירוע הראשון, במובן זה שהמשיבה תשלם למבקשת תגמולי ביטוח בגובה הנזק שקבע בית משפט השלום, בסך של 106,894 שקל בתוספת ריבית והצמדה מיום האירוע ועד ליום התשלום בפועל. קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לאירוע השני יישארו על מכונן, אך חיוב המבקשת בידי בית המשפט המחוזי בתשלום הוצאות המשיבה יתבטל. בנסיבות העניין, תשא המשיבה בהוצאות המבקשת בסך של 15,000 שקל."
פסק הדין המלא באתר בית המשפט העליון.
