כניסה לרכב בעת טעינה ופריקה היא ת.ד.

תא (י-ם) 29510-12-12  חאלד נג'אדה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בירושלים

פסק הדין החלקי בנושא החבות ניתן ביום: 27/7/2014

ע"י כב' השופטת: תמר בר-אשר צבן

עניינו של פסק הדין: האם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים  חל ביחס לנזק גוף שנגרם עקב נפילה בעת עליה למשאית – פעולה המהווה שימוש ברכב מנועי – בעוד שהעליה למשאית הייתה לשם הזזתה במהלך פעולת פריקתה או טעינתה?

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"לצורך הדיון איני רואה צורך להכריע במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים ואף איני נדרשת להכריע בכל המחלוקות הרבות שעניינן בגרסאות השונות של העדים מטעם הצדדים, שלגביהן טענו בהרחבה בסיכומיהם. למעלה מן הדרוש יוער, כי אילו נדרשתי לכך, הרי שהיה נמצא קושי לבסס את העובדות על גרסאות העדים מטעם התובע, לנוכח הסתירות הרבות שנמצאו בדבריהם ובין השאר, הסתירות בין הגרסה שמסרו לחוקר מטעם הנתבעת לבין הגרסה בתצהיריהם והגרסה הנוספת שהובאה בעדותם. כך גם ספק אם יש ממש בטענות שנטענו בסיכומי התובע, בכל הקשור לנושא דו"ח החוקר מטעם הנתבעת, לעדותו ולהקלטת עדי התובע.

כך או אחרת, לצורך הדיון נניח שהעובדות הן כפי שטענה הנתבעת, שלפיהן התובע נפל בעת שביקש לעלות אל המשאית כדי להזיזה למיקום נוח יותר, ובכך לאפשר את השלמת פריקתה. כך שעליית התובע אל המשאית ונפילתו היו במהלך פריקת המשאית ובטרם הושלמה פריקתה.

על-פי ההגדרה הקבועה בחוק הפיצויים "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". נוסף על הגדרה זו נכללו גם מצבים שבהתקיימם קמה חזקה כי מדובר בתאונת דרכים. מצבים אלו, המכונים "החזקות המרבות" כוללים אירוע שאירע עקב התפוצצות רכב או התלקחותו, מאורע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שאירע עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שלא שונה ייעודו המקורי של הרכב. בנוסף קובעת הגדרת תאונות דרכים גם "חזקות ממעטות" אשר בהתקיים נסיבותיהן, לא יהווה האירוע הבא בגדרן משום תאונת דרכים ובכללן אירוע מכוון.

בנוסף לכך קובע חוק הפיצויים רשימה סגורה של פעולות אשר יהוו "שימוש ברכב מנועי" לעניין ההגדרה של "תאונת דרכים", תוך קביעה כי טעינת רכב עומד או פריקתו, אינה מהווה שימוש ברכב מנועי לעניין הגדרת תאונת דרכים. זו אפוא, ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי":

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

בעניין אסם, שנדון לפני הרכב של חמישה שופטים, נדרש בית המשפט לשאלת דינו של אירוע שבה בגדר החזקות המרבות של תאונת דרכים שאירע בעת פריקת רכב או טעינתו, בעוד שכאמור, מצב זה אינו בגדר שימוש ברכב מנועי. כך למשל, אם נפגע אדם עקב התלקחות רכב בעת פריקתו. על כך השיב בית המשפט (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, שכתב את פסק הדין העיקרי, בהסכמת ארבעת השופטים האחרים), כי החזקה המרבה גוברת על חריג הפריקה והטעינה וכי האירוע בא בגדרו של החוק (שם, בפסקה 11).

שאלה נוספת שלה נדרש בית המשפט בעניין אסם, שהיא השאלה העולה בענייננו, עניינה במקום שבו אירעה תאונה במהלך פעולה המהווה את אחת מדרכי השימוש ברכב בעת פריקתו או טעינתו. השאלה היא אפוא, אם אירוע זה הבא בגדר שימוש ברכב מנועי, ייחשב לתאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים, בעוד שכאמור, פעולות הפריקה והטעינה הוחרגו מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" (דיון בשאלה, שם בפסקאות 13-12). כאמור בפסק הדין, לא כל המצבים שבהם ישנה התנגשות בין דרכי השימוש ברכב לבין החריג של "פריקה וטעינה" זהות ובעלות אופי דומה (שם, פסקאות 15-14). במקום שבו מדובר בפעולות שהן חלק הנלווה לפריקת המטען, פעולות הקשורות קשר הדוק בטעינה וחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מכך, תיחשב הפעולה לחלק מפעולת הפריקה או הטעינה והפעולה לא תבוא בגדר "שימוש ברכב מנועי". כך למשל, אם האירוע היה במהלך קשירת המטען, סגירתו, בדיקת יציבותו ועוד כיוצא באלו פעולות שהן במהותן חלק מהטעינה של המטען (שם, בפסקה 16 וכן ראו את הפסיקה המובאת שם הכוללת דוגמאות למצבים אלו).

על רקע דוגמאות אלו, בחן בית המשפט שני מודלים לבחינת השאלה, אם יש בשימוש שנעשה ברכב כדי להימנות עם החריג של פריקה וטעינה. המודל הראשון, שאותו שלל בית המשפט, הוא שכל פעולת לוואי לטעינה או לפריקה תחשב לפעולה במסגרת החריג, שהחוק אינו חל לגביה. המודל השני, שעל-פי קביעת בית המשפט הוא המחייב, הוא שדי בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש הנכללות בהגדרת שימוש ברכב מנועי, כדי שחוק הפיצויים יחול. העדפת המודל השני נובעת משורה של טעמים, שעליהם עמד בית המשפט בהרחבה בפסק הדין (ראו שם, פסקאות 18-17). בהתאם לכך קבע בית המשפט, כי מכל אותם טעמים "מן הראוי לאמץ את המודל שלפיו במקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש', ועל-פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)" (שם, פסקה 18).

לפיכך קבע בית המשפט, כי מאחר שיש לבחון את העובדות על-פי המודל השני, אין עוד מקום לבחון אם פעולת הירידה מהרכב (או העליה אליו) הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הטעינה או הפריקה של הרכב. מודל זה, המודל השני, מייתר את הצורך בבחינה זו בקובעו כי השימוש המוכר, כמו כניסה לרכב או יציאה ממנו, מהווה אירוע שחוק הפיצויים חל לגביו, אפילו הדבר קשור בתהליך הפריקה או הטעינה. כאמור שם (פסקה 19):

"ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא 'פורק' סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ'חלק אינטגראלי' מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להיווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השימוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגרלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק".

 מכאן אפוא, שאין רלוונטיות לשאלה אם העלייה לרכב הייתה פעולת לוואי של טעינת הרכב או פריקתו ואף אין צורך לבחון אם העליה אל המשאית הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הפריקה והטעינה. די בכך שמדובר בכניסה אל הרכב, שזו פעולה שהיא בגדר שימוש ברכב מנועי, כדי שחוק הפיצויים יחול."

הלכת אסם קובעת אפוא, שחוק הפיצויים יחול כל אימת שהאירוע עונה להגדרת תאונת דרכים, וכי אירע במהלך פעולה הכלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". כך אפילו היה זה במהלך טעינת רכב או פריקתו, שהוחרגו מהגדרה זו. לפיכך אם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה, בעוד השימוש היה עליה אל הרכב, ייהווה אירוע זה תאונת דרכים, אפילו הייתה העליה אל הרכב תוך כדי פריקת רכב או טעינתו. שכן עליה אל הרכב היא בגדר "שימוש ברכב מנועי" ולפיכך שימוש זה גובר על החריג של פריקת הרכב או טעינתו (ראו גם: א' ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, עמ' 238, 241 (להלן – ריבלין)).

המקרים שנדונו בעניין חסן נביל ובעניין איילון, שהוזכרו בסיכומי הנתבעת, שונים מהמקרה הנדון. באותם מקרים אירעו התאונות בעת שנעשו פעולות שלגביהן קבע בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין), כי היו חלק מפעולת הטעינה או הפריקה, בעוד שאותן פעולות לא היו בגדר "שימוש ברכב מנועי" (בשונה מהפעולה של כניסה לרכב או יציאה ממנו).

בעניין חסן נביל התאונה אירעה בעת קשירת המטען קודם ליציאת הרכב לדרכו. לפיכך נקבע, כי פעולה זו מהווה חלק מהשלמת פעולת טעינת הרכב וכי אינה בגדר פעולה שנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", באשר אינה בגדר טיפול דרך ואינה בגדר נסיעה. מאחר שלא דובר בפעולה העונה להגדרה של שימוש ברכב מנועי, הרי שלא דובר במצב שבו יש סתירה בין פעולה המהווה שימוש ברכב לבין פעולת פריקת רכב או טעינתו, שהוחרגה מהגדרת שימוש ברכב מנועי.

בדומה, בעניין איילון דובר בסגירת הדופן האחורית של המשאית ולכן נקבע, כי דובר בהשלמת פעולת הטעינה. כאמור שם (בפסקה 5): "בענייננו לא הוכיחו המבקשות כי מתעוררת סתירה בין שימוש עצמאי ברכב לבין חריג הפריקה והטעינה ... אין לראות בנפגע שבפנינו כמי שנפגע בעת שביצע 'ירידה' מן הרכב או 'כניסה' לתוכו, שכן התאונה אירעה בעת שהנפגע סגר את הדלתות האחוריות של המשאית, לצורך השלמת פעולת הטעינה. פעולת סגירת הדלתות היתה חלק אינטגראלי מהליך הטעינה, ולא נעשתה לצורך תחבורתי".

באשר לעניין גפן, שבו נקבע כי חוק הפיצויים חל, הרי שקביעה זו נבעה מכך שבאותו עניין השימוש שנעשה ברכב, שבמהלכו אירעה התאונה, היה שימוש של ירידה מהרכב. לפיכך קבע בית המשפט (כבוד השופט א' ריבלין), כי מאחר שדובר בפעולה שהיא בגדר שימוש ברכב מנועי, חוק הפיצויים חל חרף התרחשות האירוע במהלך פריקת הרכב. תחולת החוק נבעה אפוא, מכך שהפעולה שבמהלכה אירעה התאונה הייתה פעולה הנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ולא מן הטעם שפעולת הפריקה כבר הסתיימה (כפי שנטען בסיכומי הנתבעת). כפי שנקבע שם, גם ירידה מהרכב תוך כדי פעולת הפריקה באה בגדר תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים (פסקה אחרונה, לא ממוספרת): "במקרה זה ניתן לקבוע ... כי מתקיימת ירידה מן הרכב – פעולה המהווה שימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת 'ירידה' מן הרכב (ראו אסם ...) ... נניח אפוא כי הפעולה של הוצאת שקיות המזון היתה, בנסיבות המקרה, שימוש ממעט מתחרה מסוג פריקה כשהרכב עומד – עדיין מתקיימת, כך פסקנו בפרשת אסם הנ"ל, אחת מדרכי ה'שימוש ברכב מנועי'. עוד נפסק, כי ירידה מן הרכב תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של 'למטרות תחבורה' (ראו שם וכן ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר, פ"ד לו(1) 492)".

סיכום הדברים הוא כי, "כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר – כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו – גובר ה'שימוש' המוכר על החריג והתאונה יכולה להיחשב 'תאונת דרכים' על-פי החוק" (ריבלין, עמ' 241). זאת בשונה מפעולה אחרת, כמו למשל, נפילה או הינתקות מהרכב, או של מטענו, במהלך הפריקה או הטעינה, שאז אין מדובר בתאונת דרכים. כך גם לא ייחשב הדבר לתאונת דרכים בכל מקרה של פעולה כמו קשירת המטען, הידוקו וכיוצא באלו המהווים חלק מפעולת הטעינה של המטען אל הרכב ובעודם עומדים לעצמם, אינם נכללים בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי" (ראו עוד: שם, עמ' 242-235)."