תא (חי') 28153-11-11 אורנית בוזי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 22/7/2014
על ידי כב' השופטת: אספרנצה אלון
עניינו של פסק הדין: האם הוכח אירוע הגניבה ונסיבותיו, האם הגניבה אירעה עת המפתחות היו בתוך הרכב ומבלי שהופעלו אמצעי מיגון ואם כן, האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי; האם הייתה ברכב מערכת מיגון כנדרש ואם לא הייתה, האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי?
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה
מתוך פסק הדין:
"לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ביחס למצב המשפטי, בחנתי את הראיות והתרשמתי מהעדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעת שלא הוכח אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסה.
לצורך הוכחת מקרה ביטוח יש להוכיח ארבעה יסודות: 1. הסיכון שהתממש הוא מהסיכונים המכוסים בפוליסה. 2. הנזק שנגרם הוא מהנזקים המכוסים בפוליסה. 3. הנזק אירע כתוצאה מהתממשות הסיכון (קשר סיבתי). 4. הסיכון התממש במהלך תקופת הביטוח. (ראה: רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994); ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א' (מהדורה שנייה), עמ' 410-411) (להלן: "דיני ביטוח").
בעל המוסך, מר זובידאת העיד, כי הינו זוכר את האירוע, כיוון שמדובר באירוע חריג: "כשהלקוח מביא לי רק אוטו אחד ואומר לי אני בא בבוקר ונותן לך מפתחות, זה מקרה חריג לא קורה כל יום, כיוון שהאוטו נעלם." (ש' 19-20, עמ' 9 לפרוטוקול)
...
עדותו של מר זובידאת נמצאה בעיניי מהימנה וכנה. השתכנעתי בדבריו ולא מצאתי כי אלו נסתרו, גם לא באי הדיוקים באשר לשעה המדוייקת, המיקום ו/או השאלה אם יצא שוב לבדוק את הרכב, אם לאו. דווקא אי דיוקים אלו, במקרה זה, חיזקו את המסקנה כי לא מדובר בתיאום גרסאות.
גם עדותו של מר רבן באשר להשארת הרכב מחוץ למוסך התירה בי רושם אמין ומהימן:
זאת ועוד, עיון בסיכומי הנתבעת מעלה כי מקומן של טענותיה והסתירות עליהן היא מצביעה בגרסת התובעת, בפרק של הסייגים ו/או החריגים לכיסוי הביטוחי ולא בהוכחת מקרה הביטוח. לאחר שפירטה את הסתירות הקיימות לשיטתה בגרסת התובעת, הגיעה הנתבעת למסקנה, כאמור בסע' 22 לסיכומיה, כי: "בעל המוסך אישר בעדותו כי נהוג להשאיר רכבים עם מפתחות בתוך הרכב מחוץ למוסך !!!. המסקנה העולה בתום שמיעת הראיות, כי ככל שהרכב נגנב בהיותו בחנייה סמוך למוסך היה זה הואיל וכך עשו גם התובעת ובעלה, ולכן טענה התובעת בדבר העדר מפתח, וניסתה להשליך זאת, בשלב מאוחר, על הפריצה לבית.".
גם בסע' 24 לסיכומיה מציינת הנתבעת: "לאור עדויות התביעה מתחזקת המסקנה כי אם הרכב נגנב, אזי שזה אירע עם מפתחותיו שהושארו בתוכו / סמוך לו." .
גם אם אקבל את כל הסתירות הנטענות ע"י הנתבעת כנכונות, עדיין השתכנעתי כי הרכב נגנב מרח' התעשייה 22 נשר, ליד החניה של המוסך. דהיינו, הסיכון והנזק המכוסים בפוליסה, התממשו, במהלך תקופת הביטוח.
אם כך הם פני הדברים, הרי שמקומה של השאלה, האם השארת המפתחות שולל כיסוי ביטוחי, אם לאו, בפרק של הסייגים ולא בפרק של הוכחת מקרה הביטוח.
יש לזכור, כי דוח החוקר לא הוגש ומסקנותיו לא הובאו בפניי, כך גם לא זומן החוקר למתן עדות ובנסיבות אלו, אינני יכולה לקבוע, כי לא הוכח קיומו של אירוע ביטוחי. לא אוכל לקבוע כי אירוע הגניבה לא היה ולא הוכח בפניי. אומנם, הנטל על התובעת להוכיח את מקרה הביטוח ונסיבותיו, אולם אי הגשת דו"ח החוקר ומסקנותיו וכן המסקנה אליה הגיעה הנתבעת בעצמה בסיכומיה, מחזקת את התוצאה אליה הגעתי, מהתרשמות ישירה מהעדים.
אבהיר - טענות הנתבעת ביחס לסתירות הרבות העולות לטענתה מעדויות התובעת וראיותיה ביחס לנסיבות התאונה, כמו גם הטענות כי סתירות אלו מביאות למסקנה שהרכב נגנב כשמפתחותיו בתוכו, ללא הפעלת אמצעי מיגון ו/או מבלי שהיה כלל אמצעי שכזה ברכב – כל אלו טענות הנוגעות לסייגים ו/או לחריגים לכיסוי הביטוחי ולא לעצם הוכחת המקרה הביטוחי. סייגים שעל הנתבעת להוכיח ובהם אדון בהמשך. ראה למשל ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993).
אי גילוי פרטים בכוונה של מרמה
כבר עתה אבהיר, כי הסע' הרלוונטי לטענה זו הינו סע' 25 לחוק חוזה ביטוח ולא סע' 6, הנוגע לחובת גילוי החלה בטרם כריתת חוזה הביטוח (כטענתה הנוספת של הנתבעת). עוד אבהיר כי המידע אשר נטען כי העלימה התובעת נוגע להשארת המפתחות ברכב ואי הפעלת המיגונים ולא רק למיקום בו הרכב נגנב, כטענת התובעת בסע' 81 לסיכומיה.
השאלה היא – האם הוכח כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו ואם כן – האם יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי מכח סע' 25 לחוק.
אציין רק, כי במכתב הדחייה לא העלתה הנתבעת במפורש את טענת המרמה. ב"כ התובעת העלה טענה זו במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 20.10.13 (ש' 8-10, עמ' 17 לפרוטוקול), אך טענה זו לא עלתה שוב ולא הוגשה כל בקשה למחיקת סעיפי ההגנה הרלוונטיים ונראה כי התובעת ויתרה עליה.
הדין וההלכה
סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע כי:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".
הפסיקה קבעה, כי לצורך הוכחת תחולתו של סע' זה, יש להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים:
א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.
ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או הכזב של העובדות שנמסרו.
ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
ראה רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ 'אחמד נסרה [פורסם בנבו] ( 19.5.1998)
נקבע, כי הואיל ועסקינן בטענה של מרמה, המייחסת מעשה פלילי למבוטח, הרי שיש להוכיחה ברמה הגבוהה מרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי.
באשר לנטל ההוכחה נקבע ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (12.4.2011) (להלן: "הלכת פלדמן"):
"אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו."
מן הכלל אל הפרט
לאור ההלכה המובאת לעיל, הרי בשלב הראשון יש לבחון, האם הוכח בפניי, ע"י הנתבעת כמי שנושאת בנטל ההוכחה להוכיח יסודות סע' 25 לחוק, כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו. במידה והתשובה הינה חיובית יש לבחון, האם הסתרת מידע זה נעשתה ע"י התובעת ביודעין, ומתוך כוונה להוציא כספים במרמה מהנתבעת.
הנתבעת מסתמכת בעניין זה על הסתירות הרבות העולות מגרסת התובעת, עדיה וראיותיה. לטענתה, היא הופטרה מהגשת דו"ח חוקר וכלל לא היה צורך בהגשתו, שכן לא הוכח מקרה ביטוח. מה גם שהחלקים הרלוונטיים מהדו"ח אושרו ע"י עדי התובעת ודי בכך.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, התרשמתי מהעדים ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה, כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה והראיה הנדרש, כי הרכב נגנב, עת המפתחות היו בתוכו.
אציין רק, שלא בנקלה הגעתי למסקנה זו – עדויות התובעת אינן חד משמעיות ויכולות להשתמע לכאן ולכאן. כך למשל עולות תהיות באשר לכתובת הלא נכונה שנמסרה תחילה כמקום האירוע, באשר לעובדה שהמפתחות לא נמצאו והתובעת ו/או בעלה לא מצאו לנכון לדווח על כך למשטרה. אך מנגד, גם הסתירות המועלות ע"י הנתבעת אינן חד משמעיות ואינן מובילות למסקנה חד משמעית באשר למפתחות הרכב, יש גם היגיון בנסיעה כפולה בערב יום קודם לכן יחד עם אדם נוסף ואז השארת הרכב סמוך למוסך, בעוד שלמחרת נדרשת נסיעה בודדת רק כדי למסור את המפתח.
במקרה שכזה שבו כפות המאזניים שוות ומשנטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת, וזו בחרה שלא להגיש את דו"ח החוקר ו/או לזמן את החוקר למתן עדות, הגעתי למסקנה שיש לדחות את טענת הנתבעת כי הרכב נגנב כשמפתחותיו בתוכו.
משקבעתי כי הוכח מקרה הביטוח והדיון עבר לשאלה של הסייג הקבוע בסע' 25 לחוק, הרי שאין לקבל את הטענה, כי לא היה צורך בהגשת הדו"ח וזימון החוקר.
מקום שמבקשת הנתבעת להוכיח גרסה הסותרת את גרסת התביעה והמצדיקה לפטור אותה מתשלום לפי הפוליסה, היה עליה לעמת גרסה זו עם דו"ח החוקר ומסקנותיו. אין די בהצגת שאלות העולות מהחקירה וברי כי אין די בחלק מהחקירות (ת/6).
לא רק זו, מחקירת התובעת ת/6 עולה (ככל שהצלחתי להבין מהכתב) כי לרכב היו שני מפתחות, שהיו אצלה בבית (דבר המתיישב עם עדותה בין היתר בעמ' 18 ש'4-9) ושהיא תעביר את המפתחות לסוכנת הביטוח (עמ' 2, ש' 2-8 בחקירה). לא ברור האם התובעת נחקרה שוב, מה סיפרה באותה חקירה, האם סיפרה אודות הפריצה ואובדן המפתחות לאחר שנדרשה להמציאם לסוכנת הביטוח ולא מצאה אותם. רב הנסתר על הגלוי מחלק זה של החקירה ואינני יכולה לקבוע כל ממצא מכוחו, מבלי שהונחה בפניי התמונה המלאה - הדו"ח בשלמותו וחקירה נגדית של החוקר.
בניגוד לנטען ע"י הנתבעת בסיכומיה, כי לסוכנת הביטוח לא נמסר אודות הפריצה וגניבת המפתחות, הרי מעדותה עולה כי אינה זוכרת את הפרטים המדויקים אך עולה עוד, כי אביה של התובעת הודיע לה על הפריצה בבית (ש' 27-31, עמ' 33 לפרוטוקול):
"אני זוכרת שהייתה בעיה עם מפתחות הרכב (הזוג הנוסף). לא מצאו אותם כחודש-חודש וחצי. ביקשנו כמה פעמים את הזוג הנוסף. סט אחד היה. אני חושבת שאת הזוג השני הם נתנו לכלל או לחוקר. לא חושבת שנתנו לנו. אבא של אורנית אמר שהם לא מוצאים. הוא אמר שהייתה פריצה בבית ובגלל זה לא מוצאים ובכלל המפתחות היו אצלו. אני לא זוכרת, אני זוכרת שהייתה בעיה למצוא את המפתחות במשך זמן רב."
אציין שוב, כפי שהבהרתי בפרק של הוכחת מקרה הביטוח, כי התרשמתי ישירות מעדותם של מר רבן ומר זובידאת וממהימנות עדותם וכי חקירתם הנגדית לא הצליחה לערער את גרסתם, לבטח שלא באופן שיוביל למסקנה, כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו.
גם כאן אציין, כי שומה היה על הנתבעת להגיש את דו"ח החוקר בכדי להביא את גרסת התובעת ובעלה כפי שניתנה בזמן אמת והמסקנות העולות מחקירתם. משלא עשתה כן, לא אוכל לקבוע, על סמך "הסתירות" המועלות בסיכומיה וכממצא עובדתי, כי המפתחות הושארו בתוך הרכב.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח, כי נמסר מידע כוזב ומכאן, מתייתר הצורך בדיון בשאלה, האם מידע זה נמסר ביודעין ומתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח.
למעלה מהצורך אציין, כי גם לו הוכח שמפתחות הרכב הושארו בתוכו, לא הייתי מגיעה לתוצאה לפיה הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה ומתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין. סקירת פסיקת בתי משפט השלום שניתנה לאחר הלכת פלדמן המצוטט לעיל מעלה, כי הדגש הושם על המניע למסירת המידע הכוזב ועל הנפקות של אותו מידע על הכיסוי הביטוחי ולא על עצם מסירת המידע הכוזב. כך, מקום בו הוכח כי אילו נמסר המידע הנכון לא היה מתקיים הכיסוי הביטוחי ו/או הכיסוי היה מופחת ו/או ההשתתפות העצמית הייתה גבוהה יותר, נקבע כי המידע נמסר לצורך הוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. מנגד, מקום שהוכח כי במסירת המידע הנכון, הכיסוי הביטוחי היה מתקיים, נקבע לא אחת כי הדבר שולל קיומו של מניע להונות את חברת הביטוח והוצאת כספים שלא כדין וכי אין במסירת המידע הכוזב די, בכדי לפטור את חברת הביטוח מחובת תשלום על פי הפוליסה.
גם אני סבורה, לאור נוסח סע' 25 והלכת פלדמן, כי מקום שמסירת המידע הכוזב לא הייתה משפיעה על חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, ניתן להסיק כי המניע שעמד בבסיס מסירת המידע הכוזב, אינו קשור להוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. ברי כי מדובר במסקנה הניתנת לסתירה ואין בה בכדי לשלול את הצורך בבירור המניע מאחורי מסירת המידע הכוזב.
במקרה דנן התמקדה הנתבעת בעצם מסירת המידע הכוזב, אך לא טענה כיצד מידע זה היה משפיע על הכיסוי הביטוחי. אין די בטענה כי מפתחות הרכב הושארו בתוכו ויש להוכיח, כי יש בכך בכדי לשלול כיסוי ביטוחי. אם כוונתה של הנתבעת, כי השארת המפתחות עולה כדי רשלנות רבתי המצדיקה שלילת הכיסוי, הרי שטענה זו לא נטענה ולבטח שלא הוכחה, מה גם שלא הוכח הקשר הסיבתי בין השארת המפתחות לבין הגניבה. עצם השארת המפתחות אינו מוביל ישירות לתוצאה של
שלילת הכיסוי הביטוחי ולעניין זה די להפנות לסקירת הפסיקה בספרו של המלומד ירון אליאס, דיני ביטוח כרך א (מהדורה שנייה), עמ' 452-456.
משלא הוכח כי השארת המפתחות הייתה שוללת כיסוי ביטוחי, הרי שלא ניתן לטעון שהוכח כי הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה ובכדי להוציא כספים שלא כדין. ולכן, כאמור, גם אילו הייתי מגיעה למסקנה כי הוכחה גרסת הנתבעת, הרי שלא הוכח בפניי כי הדבר שולל כיסוי ביטוחי."
"ביהמ"ש העליון קבע, כי הואיל ותרופת התשלום היחסי הינה תרופה של המבטח ולא של המבוטח והואיל והמידע מצוי בידי המבטחת, הרי שהנטל להוכיח קיומה של פוליסה חלופית אצל הנתבעת או אצל מבטח סביר אחר או להוכיח כי אין מבטח סביר שהיה מבטח את התובעת ללא אמצעי המיגון שנדרשו (כאשר לצורך כך די בתצהיר של איש מקצוע הבקיא בתחום הביטוח) , מוטל על כתפי חברת הביטוח (פסקה 42 לפסה"ד).
הנתבעת במקרה דנן לא עמדה בנטל זה ואינני מקבלת את ניסיונה להתמודד עם טענה זו בסיכומיה ולטעון, טענה בעלמא וללא כל תימוכין, כי לא קיימת, אצלה או אצל מבטח אחר, פוליסה אחרת ללא דרישת מיגון. אשר על כן, גם טענה זו נדחית."
