חדירת מים מהתקרה ומרזב כצנרת

 

 

תא (קריות) 34818-03-13‏ ‏ וילונות ושטיחי מרי בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בקריות

 

פסק הדין ניתן ביום: 8/8/2014

 

על ידי כב' השופטת:  עידית וינברגר

 

עניינו של פסק הדין: האם על חברת הביטוח לפצות את המבוטחת, בהתאם לפוליסת הביטוח שרכשה ממנה, בגין נזקים שנגרמו לחנותה,  בעקבות חלחול מי גשמים דרך תקרת החנות?  ושאלה משנית, האם המרזב מהווה חלק מצנרת העסק?

 

התביעה נדחתה

 

מתוך פסק הדין

 

" אומר כבר עתה, כי החלטתי לדחות את התביעה, לאחר שמצאתי לקבל את טענות הנתבעת הן ביחס להוכחת אירוע תאונתי, והן ביחס לפרשנות הפוליסה.

 

להלן אפרט את נימוקיי, תוך הפניה לטענות הצדדים.

 

 נזקי מים

 

8.       סעיף 3.3. לפוליסה, שעניינו "נזקי מים" קובע כדלקמן:

 

"נזקי מים

 

 נזקי מים תאונתיים הנובעים מהתבקעות, הצפה או עליה על גדותיהם של מיכלים, מתקני

 

            הסקה וצנרת המיועדת להעברת מים.

 

            הכיסוי לפי סעיף זה אינו חל על:

 

            3.3.1...

 

            3.3.2 נזק הנגרם כתוצאה ממרזבים לא תקינים."

 

            3.3.3..

 

            3.3.4..."

 

 

 

בישיבת קדם המשפט, טענה התובעת כי "...נזקי המים נגרמו עקב הצפה של צנרת...לא היה פיצוץ של הצנרת אלא הצפה של הצנרת." (עמ' 1 ש' 18-10)

 

בהמשך, ציינה ב"כ התובעת כי יש עובדים שיכולים להעיד על התפוצצות הצנרת (בעמ' 1 ש' 35-37) אך אניח כי הדברים נרשמו כך בפרוטוקול מחמת אי הבנה.

 

מאוחר יותר באותו דיון, טענה ב"כ התובעת כי:

 

 "בית המשפט מבקש שאסביר לו מה זו הצפה של צנרת, אני משיבה – חומר שנכנס לצנרת ולא נותן לנוזלים לעבור. יש צנרת על הגג חוץ מהמרזבים שמעבירה את המים. הצנרת הזאת עקב עבודות בניה אי אפשר היה להעביר דרכה את המים." (עמ' 1 ש/ 21-23). כלומר, על פי טענה זו, צנרת המצויה על הגג, שאינה מרזבים, נסתמה עקב עבודות בניה.

 

טענה זו של התובעת לא חזרה על עצמה במהלך הבאת הראיות, ולמעשה, שונתה הגרסה לחלוטין. בעדותו בבית המשפט העיד מר חדיד, מנהל התובעת, כי המרזבים היו תקינים לחלוטין וניקזו מים באופן שוטף. חדיד לא הזכיר כלל צנרת אחרת שנסתמה כביכול בפסולת בניין. אביא ציטוט מהחקירה:

 

...

 

ועוד לפני כן העיד חדיד:

 

"לשאלת בית המשפט אני משיב שנכנסו מהחלונות למעלה איפה שבנו, היה שם שלד זה היה בשלבי בניה ואז הצטברו מים על הרצפה בגובה של 15 ס"מ כמעט וגם במרפסת באמצע המרפסת מסביב." (עמ' 5 ש' 30-31). 

 

לטענת התובעת, לא היתה חדירת מים מהמרפסת עצמה (שבה היו מרזבים שניקזו את המים שהיו בה) לכיוון תקרת המעטפת החיצונית של החנות.

 

בחקירה הנגדית של שמאי הנתבעת, הציגה לו ב"כ התובעת שאלה בזו הלשון: "אם אני אומרת לך כעובדה, שבתקרות מתחת למרפסת עצמה איפה שהיו המרזבים עצמם לא היו נזקי מים אלא רק בקומה עצמה. זה יכול להוכיח לך שהמרזבים היו תקינים חודש לפני הגעתך?" (עמ' 19 לפרוט').

 

מעדותו של חדיד, ומגרסת התובעת כפי שהובאה מפי באת כוחה, עולה אם כן, כי מדובר בשני מקומות גאוגרפיים שונים שאין קשר ביניהם. המרפסת, עוטפת את הקומה מסביב, ומתוכה אמורים המרזבים לנקז את המים. אלה היו תקינים על פי הטענה, ונקזו מים בצורה חלקה, ולפיכך מתחת לאותם מרזבים לא היתה רטיבות. מלבד אותה מרפסת, המנוקזת באמצעות מרזבים היתה גם כניסת מים מהחלונות והדלתות אל תוך הקומה שהיתה בבנייה. מעדותו של חדיד עולה כי מדובר בשני מקומות שונים, וכי המים שנכנסו דרך פתחי החלונות והדלתות, הם המים שהצטברו על רצפת הקומה וחלחלו למטה. התובעת לא הוכיחה כי מים אלה, שהיו בתוך החדר, היו אמורים להיות מנוקזים דרך המרזבים - והלא מדובר בחדר סגור, לא במרפסת שבה מותקנים מרזבים. העובדה שחדיד הבחין, באופן ברור, ובשתי הזדמנויות שונות, בין המרפסת, מתחתיה הדגיש שלא היתה רטיבות (כך גם הדגישה באת כח התובעת), לבין החלק הפנימי של הקומה העליונה, שבה הצטברו המים על הרצפה וממנה חלחלו כלפי החנות, מעידה שאין קשר בין השניים.

 

 

 

13.   מהדברים עולות בבירור שתי מסקנות: האחת – התובעת לא הוכיחה כי המים שהצטברו על רצפת הקומה השניה שהיתה בבנייה, לאחר שנכנסו אליה דרך פתחי החלונות, היו אמורים להיות מנוקזים דרך המרזבים, כלומר שהיה בנמצא פתח שממנו היו אמורים המים לזרום החוצה, מתוך החדר הבנוי, אל עבר המרפסת.

 

השניה  - אף אם אניח כי המים שחלחלו אמורים היו, במהלך התקין של הדברים, להיות מנוקזים דרך המרזבים שעל המרפסת, התובעת לא הוכיחה את קרות האירוע התאונתי. 

 

התובעת ביקשה להוכיח שהמרזבים היו תקינים, זאת על מנת להבהיר כי לא מתקיים החריג בעניינה, אך כשלה בהוכחת האירוע התאונתי שנגרם לטענתה - אירוע הצפת המרזבים. מנהל התובעת עצמו מאשר כי מים זרמו במרזבים כל העת, גם ביום האירוע, וטענת התובעת, כפי שהובאה בקדם המשפט, לפיה המרזבים נסתמו עקב חומרי בניה נמצאה לא נכונה, לשיטת מנהלה.

 

הביטוי "הצפה" אינו מתאים לתיאור תופעה היכולה להתרחש במרזבים. הצפה הינה עליה על גדותיו של כלי קיבול כלשהו או מים רבים המציפים חלל, ולפיכך לא ברורה כוונת התובעת בדברה על "הצפת המרזבים".

 

מכל מקום, אם ביקשה התובעת לטעון, ולהוכיח, כי רק כמות בלתי שגרתית של מי הגשמים היא שגרמה לחוסר תפקוד המרזבים, בהנחה שחוסר התפקוד הינו "הצפה של מרזבים", היה עליה לתמוך את טענותיה בחוות דעת מומחה, אשר תוכיח מהי כמות מי הגשמים הניתנת לניקוז במרזבים תקינים, וכי כמות המשקעים שירדה ביום האירוע לא היתה ניתנת לניקוז אף במרזבים תקינים. 

 

עם זאת, אף לו היתה התובעת מוכיחה את האמור, עדיין לא היה עולה בידיה להוכיח כי זו היתה הסיבה המכרעת לקרות הנזק, שכן אף מעדותו של מנהלה עולה כי הסיבה המכרעת לקרות הנזק היתה העדר האיטום, ולא אירוע תאונתי כלשהו שאירע למרזבים.

 

אני קובעת, אם כן, כי התובעת לא הוכיחה כי במועד האירוע התרחש אירוע תאונתי, בלתי צפוי.

 

 מחלוקת נוספת קיימת בין הצדדים, במישור הפרשני, כלומר בשאלה האם מרזב יכול להיחשב צנרת, לצורך סעיף 3.3 לפוליסה.

 

התובעת מפנה, בעניין זה, לפסק הדין בעניין בית הכנסת רמת חן (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 281), לדוקטרינה הפרשנית הנזכרת בו, לפיה פוליסת ביטוח תפורש "בהתאם לציפיות הסבירה של המבוטח", ולדוקטרינה לפיה הפרשנות צריכה לתת ביטוי לאחריותו המשתמעת של המבטח, אשר תתאים באופן סביר למטרת הפוליסה.

 

לטענת התובעת, אין חולק כי מרזב הינו צינור, שהרי במילון אבן שושן מוגדר מרזב: "צינור בשולי הגג שמי הגשמים מתכנסים ויורדים בן מן הגג דרך המזחילה." מעצם טיבם, משמשים מרזבים להעברת מים ממקום למקום, ככל צנרת אחרת. אף אם תתקבל טענת הנתבעת, לפיה מרזבים מנקזים מים, אין בכך, לטענת התובעת, לשלול את הטענה כי בעצם פעולת הניקוז מתבצעת העברת מים ממקום למקום.

 

משכך, לטענת התובעת, לא יכולה להיות מחלוקת, כי מרזבים עונים על הגדרת "צנרת להעברת מים". התובעת לא החריגה מכיסוי נזקי מים הצפה של מרזבים, בעוד שמצאה לנכון להחריג "נזק הנגרם ממרזבים לא תקינים" – ללמדנו כי הנתבעת רואה במרזבים "צנרת להעברת מים".

 

לטענת הנתבעת, מרזב כלל לא אינו עונה על הגדרת צינור שנועד להעברת מים. הנתבעת מפנה להגדרת המילה "מרזב" במילון ספיר ולפיה מרזב הינו: "צינור היורד מן הגג ומי הגשמים זורמים בו למטה." כלומר, צינור חלול אשר במצבו הרגיל אינו מכיל בתוכו מים באופן קבוע, העלולים לפרוץ או להציף או לנבוע מתוכו בשל אירוע תאונתי ובוודאי שלא כלפי מעלה, לטענת הנתבעת. לטענת התובעת, הצפה יכולה להיגרם עקב סתימה של צינורות המונעת העברת מים או עקב אי יכולת קיבול של הצינורות לכמויות המים העוברים דרכו.

 

ספק בעיני אם פרשנות סעיף 3.3 לפוליסה יכולה להוביל למסקנה שמרזב הינו "צנרת המיועדת להעברת מים", אך איני נדרשת להכריע בשאלה, משום שאף אם הייתי סבורה כי פרשנות כזו שמציעה התובעת אפשרית, לא היה סעיף 3.3 לפוליסה חל בענייננו, שכן, העובדות אותן מתארת התובעת, כנרטיב שהוביל לקרות הנזק, משמעותן הינה כי הנזק לחנות נגרם עקב חלחול מים דרך תקרת החנות, ולא עקב "הצפה או עליה על גדותיהם של צינורות" ובכלל זה מרזב.

 

כאמור, התובעת לא הוכיחה כי אירע אירוע תאונתי כלשהו למרזבים. ריבוי הגשמים אינו יכול להיחשב אירוע תאונתי, כהגדרתו בפרק נזקי מים על פי הפוליסה, והטענה כי המרזבים לא היו מסוגלים לעמוד בכמות מי הגשמים, למרות תקינותם, הינה השערה בלבד, שלא הוכחה.

 

בנוסף, אם אמנם עלה מפלס המים בגג בשל כשל אחר במרזבים, ממילא חל החריג של "נזק הנגרם ממרזבים לא תקינים".

 

ההלכה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקה, ובסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, בנוסחו דהיום (לאחר תיקון מספר 2), מורה כי יש להעניק ללשון ההסכם מקום משמעותי במלאכת הפרשנות.

 

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ריבלין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל , בסוקרו את דבריו של הנשיא ברק בעניין אפרופים:

 

"בגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. 'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת' (פסק-דיני בד"נ 32/84 הנ"ל, בעמ' 274); 'חזקה היא, כי משמעותם הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה' (השופט אור בע"א 779/89 הנ"ל).

 

ראו גם ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (28.1.08) בעמוד 11 לפסק הדין.

 

 

 

לשון הסעיף בענייננו ברורה וחד משמעית, ויש לפרשה כטענת הנתבעת. זוהי הפרשנות המקובלת לפוליסות נזקי מים בכלל, וזו הנכונה לפוליסה נשוא הדיון בפרט. פרשנות זו הינה היחידה המתיישבת עם ההגיון המסחרי הפשוט. הפרשנות אותה מציעה התובעת, לעומת זאת, הינה מאולצת, בלתי טבעית ואינה מתיישבת עם ההגיון המסחרי. אבאר;

 

הפוליסה עוסקת בביטוח מפני נזקי מים תאונתיים, הנובעים מבעיה פיזית בצנרת עצמה, כגון התבקעות. בענייננו, מדובר בנזקים שנגרמו כתוצאה מחלחול מי גשם, תופעה צפויה וידועה מראש, עד כדי וודאות של ממש, ולפיכך אין המדובר בנזק תאונתי.

 

השמאי מטעם הנתבעת, מר יגאל טלמן, כתב בחוות דעתו את רשמיו מהביקור במקום, וסיפק הסבר לקרות הנזק. ההסבר, למעשה, אינו שונה באופן מהותי מגרסת התובעת ביחס לאופן קרות הנזק. למעשה, בחוות הדעת מובאת הגרסה כפי שנשמעה מפי מנהל התובעת במועד ביקור המומחה: "דווח ע"י המבוטח כי מי הגשמים שהצטברו בקומות שמעל לא נוקזו למערכות הניקוז של המרפסות עקב חומרי הבניה שסתמו את הניקוזים והם הצטברו ונאגמו בקומות שמעל ובעיקר בקומה שמעל לעסק (המרפסת). המים שנאגמו חדרו וחלחלו דרך הגג לתוך מבנה העסק וגרמו לנזקי הרטיבות שתוארו." (סעיף 4 לחוות הדעת).

 

כלומר, אף אם "המרזבים הוצפו", כטענת התובעת (ביטוי שאני מתקשה להבין את משמעותו), הנזקים לא נגרמו כתוצאה ישירה מכך, אלא כתוצאה מחדירת מים דרך התקרה בשל העדר איטום. יודגש, כי העובדה שרצפת הקומה שמעל החנות לא היתה אטומה, אינה במחלוקת. ראו עדותו של מנהל התובעת בעמ' 6 ש' 7 וש' 19 שם הוא מאשר כי לא היה איטום או ריצוף, משום שהקומה היתה בבנייה.

 

מקובלת עלי טענת הנתבעת, לפיה על מנת שתתקבל תביעת התובעת, על בית המשפט להגיע למסקנה כי בתוך המרזב היו מים שנועדו להעברה, אשר כתוצאה מאירוע תאונתי הובילו להצפה, וכי הנזקים נגרמו כתוצאה ישירה של הסיכון, היינו מתוך הצנרת אל תוך המבנה, ומאחר שאף לטענת התובעת הגיעו המים מגג החנות, לאחר שחלחלו ממנו אל תוך החנות, עקב העדר איטום, לא ניתן להגיע למסקנה זו.

 

כלל הוא, כי אין המבטח אחראי אלא בגין נזק ש"סיבתו הקרובה" היא סיכון מבוטח. סיבה קרובה הינה הגורם הדומיננטי או המכריע לקרות הנזק. בענייננו, ברור כי הגורם המכריע לקרות הנזק היה העדר איטום על גג החנות, בעקבות עבודות הבניה שהתבצעו בה, והעובדה שפתחי החלונות בה נותרו פתוחים ואפשרו חדירת מי גשם אל תוך הקומה השניה. זו היתה הסיבה הדומיננטית שגרמה לנזק, ולא כשל כלשהו במרזבים.

 

גם לשיטתה של התובעת, על פי התיאור העובדתי של מנהלה, ברור כי לא ניתן לקבוע שהנזק אירע כתוצאה מאירוע תאונתי הנובע מהתבקעות, הצפה, או עליה על גדותיהם של מרזבים.

 

כאשר רצפה של חדר אינה אטומה, ופתחיו של החדר אינם סגורים ומאפשרים חדירת מים בלתי מוגבלת, חלחול של מים דרך רצפת החדר אל הקומה שמתחתיו אינו יכול להיחשב אירוע תאונתי. אין המדובר בנזק צפוי, אלא בנזק וודאי, שהינו רק "עניין של זמן".

 

 

 

הנתבעת מפנה לפסק דין שעסק במקרה דומה ויפה לענייננו, בת"א (י-ם) 10123/02 פילו אלברט נ' קליגמן בועז (2.4.2008) שם נקבע, בין היתר בהסתמך על פסק הדין בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ"ד מז(1) 311, כי : "ניתן לומר, באופן ודאי, כי מקום שבוצעו עבודות בניה בגג הבית, במהלך חורף, תוך פגיעה באיטום הגג, תחול חדירת מים לדירה שמתחת לגג, מקום שלא נקטו באמצעי זהירות שנועדו למנוע זאת. זו תוצאה של מהלך העניינים הטבעי והרגיל (פסק הדין בעניין סלע). אמנם, לצד זאת נפסק באותו פסק דין כי רשלנות המבוטח אינה שוללת את היות הנזק פרי אירוע תאונתי ואין בה להפוך את הנזק לוודאות, אולם...הנטל בנקודה זו מוטל על הנתבעים (ר' פסק דין סלע). מקום שהמבוטח יוצר סיכון שהתממשותו וודאית, לא קם הכיסוי הביטוחי...ניתן לצפות כי מקום שייפגע איטום הגג במהלך עבודות הבניה  המתבצעות בעיצומו של החורף, תוך שלא נקטו צעדי זהירות וצעדי מנע, כי תיווצר רטיבות עקב חדירת מי גשמים, ומקום שניתן לפצות – אינו מהווה "אירוע תאונתי"."

 

הדברים יפים גם לעניין הנדון. חדירת המים בנסיבות המקרה הנדון היתה וודאית, ומקום שהמבוטח יצר סיכון שהתממשותו וודאית, לא קם הכיסוי הביטוחי. בנוסף, גם בענייננו לא הוכח אירוע תאונתי.

 

לא מתקבל על הדעת, לפרש פוליסת ביטוח בגין נזקי מים, באופן שתכלול נזקים הנגרמים עקב חדירת מי גשמים, בשל העדר איטום. הענקת משמעות כזו לפוליסת ביטוח נזקי מים תהיה "גזירה" שחברות הביטוח לא יוכלו לעמוד בה. למעשה, קרוב לוודאי כי לא תימצא חברת ביטוח שתסכים לבטח מבוטח מפני סיכון וודאי שכזה. פרשנות כזו אינה רצויה, מבחינת מדיניות משפטית ראויה, שכן תפטור לחלוטין מבוטחים מחובת האיטום, ותוביל בהכרח לעליית הפרמיות לפוליסות ביטוח מסוג זה, או ל"היעלמותן" מהשוק.  

 

טענת התובעת לפיה הפוליסה אינה כוללת חריג העדר איטום, ולפיכך קיים כיסוי ביטוחי לאירוע, ראויה אף היא להידחות, שכן על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי התרחש מקרה הביטוח, ובמקרה זה לא הוכח מקרה הביטוח, ולפיכך לא קם הצורך לדון בחריגים.

 

בעניין זה, אפנה לעדותו של השמאי מטעם הנתבעת. השמאי אמנם אינו מוסמך לקבוע כל ממצא בנושא האחריות ותוקפה של הפוליסה, אך עדותו מבהירה בצורה מדויקת מה המקור לנזק הנטען (ראו עמ' 17 לפרוט' שורה 17 ואילך).

 

טענת התובעת כי הנתבעת ידעה שהקומה בבניה ויש בכך לחייבה, אף היא ראויה להידחות. הנתבעת לא התיימרה למכור לתובעת פוליסת ביטוח נגד נזקי איטום, וציפייתה  הסבירה של התובעת לא יכולה היתה להיות כי הנתבעת תישא בכל נזק שייגרם, כתוצאה מחדירת מי גשמים דרך רצפה לא אטומה, תוך שהיא פוטרת את עצמה, לחלוטין, מכל אחריות לדאוג למניעת חדירת המים.

 

אין מדובר ב"אשם תורם", אלא ביצירת סיכון וודאי, ההופך את האירוע לבלתי תאונתי בעליל.

 

פרק "נזקי טבע" בפוליסה

 

בכתב התביעה לא טענה התובעת כי קיים כיסוי ביטוחי לנזק הנטען מכח פרק נזקי טבע בפוליסה. הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים מטעמה.

 

מדובר בהרחבת חזית אסורה, וניתן היה לדחות את הטענה על הסף, אך מצאתי להבהיר כי יש לדחותה גם לגופה.

 

פרק נזקי טבע בפוליסה מונה שלושה סוגים שונים של נזקי טבע, כמפורט בסעיף 4.1 לפוליסה. נזקי הטבע היחידים המכוסים על פי הפוליסה הם: סערה וסופה, שיטפון או שלג וברד. כמות מרובה של מי גשם אינה נכללת באף אחד מהסעיפים המפרטים אילו נזקי טבע מכסה הפוליסה, ומלשון הסעיף עולה בבירור כי אין המדובר בדוגמאות בלבד אלא ברשימה סגורה וממצה של נזקי טבע. נזק טבע שלא פורש בסעיף אינו מכוסה על פי הפוליסה.

 

סיכום

 

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי הנתבעת אינה חייבת בפיצוי התובעת, על פי תנאי הפוליסה. בשל התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום לדון בטענות בדבר גובה הנזק. "