אחריות המעביד לתאונת דרכים של עובד

תאמ (ת"א) 12919-09-12‏ ‏ ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' דרוד כהן

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 30/7/2014

על ידי: כב' הרשם הבכיר עדי סומך

עניינו של פסק הדין: האם מעסיק של עובד שפגע כאשר היה רכוב על אופנוע בעת עבודתו במבוטח של חברת ביטוח, חייב לפצות את חברת הביטוח בתביעת תחלוף בגין הנזק ששילמה למבוטח לפי ביטוח המקיף של הרכב שנפגע בתאונה?

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"שתי שאלות עקרוניות להכרעה עומדות לפתחי: האחת, שאלת זהות האחראי לתאונה ובמידת הטלת האשם על הנתבע, שאלת מערכת היחסים שבין הנתבע וצד ג' והשנייה, שאלת אמיתות הנזק שנתבע בגין התאונה.

באשר לשאלה הראשונה שהינה קריטית יותר ותופסת נפח משמעותי בכתבי בי-הדין של הצדדים, זו הוכרעה על ידי זה מכבר במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בתיק זה ביום 5.2.14. בהחלטתי בדיון שנסמכה על הסכם הפשרה שבין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין על ידי  בית המשפט לתביעות קטנות, הגעתי למסקנה כי פסק דין זה טומן בחובו קיומו של השתק פלוגתא המלמד כי האחריות לתאונה רובצת במלואה על כתפי הנתבע. יוער כי ב"כ  צד ג' לא הסתפק בהכרעתי זו בדיון ולאחר שנתתיה כיוון את חקירות העדים מטעמם של הצדדים לסוגיה זו על מנת לקעקע את עמדת התובעת בעניין זה לפיה הסכם הפשרה לא הביא בחשבון את אחריותו המלאה של הנתבע לתאונה כי אם הסכם הפשרה הנמוך בכ- 40 אחוזים מהסכום שנתבע על ידי מבוטחת התובעת בביהמ"ש לתביעות קטנות במקור, משקף את שיעור אשמתה התורמת לתאונה השווה ל- 40 אחוזים מהנזק ובהתאם יש לגזור אחריות זו גם בתיק כאן.

...

בעת שנוהל המו"מ בין הצדדים בחסות בית המשפט, ידע צד ג' או לפחות הוא מוחזק כמי שידע, כי הוא עשוי להיתבע על ידי חברת הביטוח של מבוטחת התובעת בגין כספים ששילמה לה בעבור התאונה הנדונה בעוד שהתביעה הנ"ל התייחסה אך לנזקיה בלבד של מבוטחת התובעת [לעניין זה ראה את עדותו הראשית שנפתחה במילים הבאות: "בת"ק זה היה מורכב ממספר דברים- מהשתתפות עצמית, אבדן ימי עבודה, והעדר הנחה עתידית", עמ' 10 שורה 2 לפר' הדיון]. הסכם הפשרה שבין הצדדים נוקט אך בסכום גלובלי לפיצוי ואינו מאזכר ולו במילה אחת את חלקה של מבוטחת התובעת באחריות לתאונה. על כן, לא ברור לי מדוע זה צד ג', אשר לכאורה היה מודע לאפשרות שיתבע בעתיד על ידי התובעת כאן, וטוען כי הסכם הפשרה טמן בחובו הטלת אחריות ממשית של 40 אחוזים על כתפי מבוטחת התובעת, לא עמד על כך שבמסגרתו של הסכם הפשרה ירשם "ברחל ביתך הקטנה"  מהו שיעור חלקה של מבוטחת התובעת בתאונה על מנת שבעתיד בעת שתופנה אליו דרישת תשלום ממנה, הוא יוכל להסתמך על כך כראייה מטעמו. אציין כי מעדותם של שני העדים- מבוטחת התובעת וצד ג' אני למד כי מי שניתב, לחץ וגיבש את הסכם הפשרה היה צד ג' ובתור שכך מתחזקת עמדתי בעניין זה שבעתיים.

בשולי הדברים אציין כי יכול וכחלק מנושא המשא ומתן עלה גם נושא הנזק ברכב התובעת ולעניין זה אתייחס בהמשך ואולם מסקנתי בנוגע לאחריות לתאונה לפחות הינה שלא מפאת אחריותו המופחתת של הנתבע להתרחשותה הסתיים ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות בהסכם. כעולה מהחומר שבפניי ניתן כאמור להסיק כי הסכם זה הינו תוצר קבלת הצדדים את עמדת בית המשפט בנוגע לקשיי הוכחת הנזק העקיף של מבוטחת התובעת. כפועל יוצא מכך, אני קובע שהנתבע אחראי באופן מלא לתאונה. עתה נותר לבחון מהו חלקו של צד ג' באחריות לה.

כזכור, צד ג' טוען כי יש לפטור אותו מאחריותו לתאונה או לכל הפחות להכיר במינימום האפשרי באחריותו השלוחית לה, בהתבסס על החריג המצוי בסיפא סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה מעשה שעשה העובד במהלך עבודתו למטרותיו שלו בלבד, לא יחייב את המעסיק.  צד ג' מבקש מבית המשפט לעשות שימוש בפטור המוקנה לו בסעיף זה בטענה שהנתבע לקח סיכון בלתי סביר בנהיגתו, עבר עבירת תנועה ונסע במהירות מוגברת, הודה באחריותו לתאונה לרבות במסגרת ההליך הפלילי ואף לא טען לרשלנות תורמת.  כל אלו למען מטרותיו שלו ולא למען מעסיקו.  

לשונו המלאה של סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין היא זו:

"(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.".

קודם לסעיף זה, סעיף 13 (א) שזו לשונו:

(א)  לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו —

(1)   אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2)   אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

                 אולם —

(א)  מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב)   מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

סעיף 13 לפקודת הנזיקין בכללותו בא ללמדנו כי המעביד יהיה אחראי בגין כל נזק שנעשה על ידי מי שהועסק על ידו במהלך עבודתו הרגיל, אך פטור מקום בו בוצע הנזק למען מטרותיו של העובד בלבד. מאחורי סעיף 13 עומדת השקפה של צדק מכוון לטובת הניזוק:

"בטענת המדינה כי יש לחייבה רק על-פי מידת אחריותה, שהיא מזערית בהשוואה לאחריות יואב, ובכך להפוך הלכה פסוקה, אין כל ממש.

ההלכה, שהתגבשה בפסיקה עקיבה וממושכת, מעוגנת במשפט המקובל האנגלי, שהוא מקור לדיני הנזיקין הישראליים. היא משקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק – אשר גישת המדינה עשויה "לגלגל" את הנזק עליו כאשר לא ניתן לגבות את הנזקים ממזיקים אחרים – לבין עניינו של המזיק שהיה שותף לנזק. שכן הצדק דורש כי המזיק, ולא הנפגע, הוא שיישא בעלות הנזק. כדברי השופט ד' לוין:

"על-פי ניתוח ההלכה הקיימת בסוגיית המעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולא פחות מזה – בעקבות החלת שיקולים רלוואנטיים של מדיניות משפטית לעניין זה, אני מוצא, שאין מקום לחייב את העותר – הניזוק – לשאת בנזק שגרם לו [מזיק נוסף]" (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר (להלן – ד"נ מלך [פורסם בנבו] [13]), בעמ' 115)." (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו נ' מירו, פ"ד נז (2) 785).

על רקע זאת, בחנתי את טענותיו של צד ג' והגעתי למסקנה כי יש לדחותן. אין מחלוקת כי התאונה נשוא דיוננו זה, התרחשה במהלך עבודתו השוטפת של הנתבע בתור שליח אצל צד ג'. התאונה התרחשה עקב רשלנותו של הנתבע שנכנס לצומת לא פנוי והתנגש ברכב התובעת. סעיף 13 לפקודה אינו מפרש את מהות ביצוע המעשה שנעשה על ידי העובד במהלך עבודתו ומכללא אתה למד כי גם מעשה מכוון (הגבוה בחומרתו מנהיגה רשלנית בכביש) בא בגדר סעיף זה  וזו גם עמדת בית המשפט העליון (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו לעיל, [פורסם בנבו] בעמ' 794). כל שנדרש הוא שביצוע המעשה יעשה תוך כדי מילוי תפקידו של העובד אצל מעסיקו ולטובתו. ביצוע המעשה, יהא תוכנו אשר יהא, מחייב ביצועו במהלך עבודתו של העובד על מנת שהמעסיק יהא חב בו ביחד עימו כפי שקרה בענייננו. בהקשר לכך אציין כי לא הוכח בפניי וממילא לא נטען כי הנתבע עשה שימוש באופנוע שלא לצרכי העבודה שלשמה הוא הועסק אצל צד ג' ובהתחשב בכך אין לקבוע כי מעשהו פוטר את מעסיקו מאחריות. באשר לטענות הקשורות להודאת צד ג' בתאונה. טענות אלו סוטות מפרשנותו המילולית והתכליתית של סעיף 13 לפקודה. בהתאם לסעיף זה מבחן הזמן הקשור במינוח: "למטרות של עצמו ולא לענין המעביד" הינו בלשון עבר, לאמור, ההתייחסות לביצוע המעשה נבחנת בדיעבד ולא בזמן עתיד במסגרת מהלכים שעשה העובד לאחר מכן. על כן טענת צד ג' לפיה הודה הנתבע באחריותו לתאונה מתייחסת לפעולה שביצע זה לאחר ביצוע המעשה ועל כן אין לקבוע כי בכך נשללה אחריותו למעשה. אף מעברם של דברים, איני סבור כי הודאה באחריות לתאונה כמוהה כעשיית מעשה שלא למען המעסיק. אבוי לנו כי כך נסיק. הודאתו של הנתבע באחריותו לתאונה הינה מעשה נבון ונכון שחסכה ממנו וממעבידו זמן שיפוטי יקר ותרמה לגילוי האמת. בקשתו של צד ג'- המעסיק, כי עובדו יעשה שקר בליבו ויכפור באחריותו לתאונה לה הוא אחראי, הינה מטרה פסולה ובית המשפט לא ייתן לה יד.

נוסיף גם זאת, עדותם של צד ג' על זו של מבוטחת התובעת והנתבע מלמדת את שתיארתי בפרק הקודם והוא שצד ג' היה שותף ממשי בניהול המו"מ שהתנהל עם מבוטחת התובעת בבית המשפט. הוא היה זה שהוביל אותו ונתן את הסכמתו לפרטיו. הוא גם היה זה ששילם בסופו של יום את מלוא סכום הפיצוי על אף שהנתבע היה צד לו והתחייב לשלמו ביחד עימו. מעדותה של מבוטחת התובעת ושל צד ג' אני גם למד כי לאחר התאונה ביקש צד ג' לתקן את רכבה של התובעת באמצעות מוסך מטעמו [ עמ' 6 שורה 27-28 לעדות מבוטחת התובעת ועמ' 10 שורה 10-11 לעדות צד ג']. משמעות הדבר היא שצד ג' בתור מעסיק, ראה עצמו מחויב לנזק שנגרם על ידי מי שהועסק על ידו ולא פטר את עצמו מחובה זו או חלקה. בשום שלב שהוא, לרבות במסגרת כתב הגנתו והתנהלותו בבית המשפט לתביעות קטנות, צד ג' לא כבל על אחריותו המשותפת עם הנתבע לתאונה וביקש להפחיתה. טענותיו בעניין זה עלו לראשונה במסגרת תיק זה. בכך אני קובע כי אחריותם של הנתבע וצד ג' לתאונה היא משותפת והללו אחראים לה ביחד ולחוד כלפי התובעת. בהקשר לכך אציין כי עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה צד ג' בסיכומיו. פסיקה זו דנה אמנם במערכת היחסים הפנימית שבין מעוולים במשותף ובוחנת אפשרות של הפחתת חלקו של אחד מהם כלפי השני אך זאת מטעמים של אשם מוסרי בלבד. אשם זה הינו חריג לכלל וקשור במעורבותו האקטיבית והברורה מאליה של אחד מהמעוולים ביצירת העוולה שגרמה לנזק אלא שבענייננו חל סעיף 13 לפקודה שהינו סעיף סטטוטורי הטומן בקרבו פרמטרים ברורים לאחריות המעסיק וחריגים לכלל שאינן חלים כאמור בענייננו. מה גם וכפי שציינתי, איני סבור כי אחריותו המוסרית של הנתבע עולה על אחריותו של צד ג' במסגרת היחסים ביניהם.

...

סוף דבר, אני מורה על קבלת התביעה במלואה. הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את סך הנזק הנתבע בסך 10,042  ₪, בצירוף הצמדה למדד מיום 10.2.10, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.7 אחוזים, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק בסך 350 ₪ ושכר עדות העדה מטעמה בסך 400 ₪ כפי שנפסק בדיון.

תשלום הסכומים האמורים כפוף להצגתן של התובעת קבלת חשבונית מס המוסך המתקן ושמאי רכב התובעת. על כן סכום התביעה והוצאותיה ישולם על ידי הנתבעים, ביחד ולחוד, בתוך 30 ימים מיום הצגתן של הקבלות לידיהם על ידי התובעת, שאם לא כן, יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל."