מכונת קידוח על משאית אינה שינוי ייעוד

רע"א  7254/12, רע"א  7378/12, ע"א  7380/12, רע"א  7782/12 תאופיק ג'ברין ושות' ואח' נגד עזבון המנוח זכריא אסעד ג'בארין ז"ל ואח'

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 21/8/2014

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת השופטים ח' מלצר וע' פוגלמן

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור ואת שלוש בקשות רשות ערעור על החלטת המחוזי שקבע, כי התאונה שבה נפגע המנוח אינה תאונת דרכים?

רקע : מדובר בתאונה שהתרחשה באתר בנייה בו עבד המנור כאשר במהלך עבודת נפגע מקורת בטון שנפלה עליו ופגעה בו באופן קשה. הקורה נפלה כתוצאה מפגיעה של מכונת קידוח שהייתה מחוברת דרך קבע למשאית ופעלה מעל גבי המשאית בעת התרחשות התאונה.

בית המשפט העליון קבל את הערעור

מתוך פסק הדין:

"ראשית ייאמר כי אף כי מדובר בהחלטת ביניים שלא סיימה את ההתדיינות, בענייננו יש מקום ליתן רשות ערעור למבקשים זאת. מדובר בהחלטה הקובעת את אופי ההליך, שכן תביעה שעילתה בחוק הפיצויים מתבררת על-פי סדרי דין שונים מיתר תביעות הנזיקין, ועל-כן אין מקום לדחות את ההכרעה בסוגיה עד לאחר סיום ההליך בבית משפט קמא. לפיכך נדון בבקשות כאילו ניתנה רשות לערער והוגשו ערעורים על יסודה. בנסיבות אלה אין גם מקום להיזקק לשאלה האם עומדת למזמינה ולמבטחתה זכות ערעור. דין הערעורים להתקבל.

המקרה דנא מעורר את השאלה, אליה נדרשים בתי המשפט באופן תדיר, אילו תאונות נכללות בגדרי הגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק הפיצויים מציג את ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים ואת שלוש החזקות המרבות המתארות מצבים המהווים אף הם תאונות דרכים, על אף שמצבים אלה לא מקיימים את כל רכיבי ההגדרה הבסיסית. מוסכם על הצדדים כי התאונה בענייננו לא מקיימת את דרישות ההגדרה הבסיסית, והמחלוקת נסבה על השאלה האם חלה החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב". החזקה האמורה קובעת כי תאונת דרכים היא גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו".

על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב-ייעודי (או רב-תכליתי, לרבות דו-תכליתי), שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא-תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת. שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח מכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המיכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו. שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה. כך, למשל, רכב שהוסרו ממנו הגלגלים, ושאינו יכול עוד לשמש לנסיעה בגדר מטרתו התחבורתית המקורית, יחשב כרכב ששינה את ייעודו המקורי, ועל-כן תאונה שתגרם בעזרת ניצול כוחו המיכני במסגרת ייעודו הלא-תחבורתי, לא תיחשב תאונת דרכים על-פי החזקה המרבה (ראו עוד על יסודות החזקה המרבה: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996), (להלן: עניין עוזר); עניין מנופי יהודה; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 331-312 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 130-122 (מהדורה רביעית, התשע"ג)). על רקע דברים אלה, אעבור לבחינת העניין שלפנינו.

באשר לתנאי הראשון, היינו סיווג הרכב, סבורני כי יש להתייחס למשאית הקידוח כאל רכב דו-תכליתי בעל תכלית תחבורתית ותכלית לא-תחבורתית מקורית. בפסיקה הוכרו רכבי עבודה שונים כרכבים רב-תכליתיים, דוגמת משאית עליה הותקן מנוף (ראו, למשל, את עניין עוזר ואת רע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ניסים (22.6.2009)), או משאית עליה הותקנו מערבל ומשאבת בטון (רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון, פ"ד נב(5) 70 (1998)). לדידי, וכפי שיבואר להלן, משאית שעליה מותקנת דרך קבע מכונת קידוח אינה שונה באופן מהותי (לעניין ההגדרה כרכב רב-תכליתי) מכלי רכב אלה. למשאית הקידוח שני ייעודים מקוריים: האחד תחבורתי הבא לידי ביטוי בתנועת המשאית על גבי כבישים בדרך לאתרי הבנייה ובתנועה בין בור קידוח אחד לשני במהלך העבודה, והשני אינו תחבורתי והוא קידוח בורות.

המשיבים השונים אינם חולקים על כך שמשאית הקידוח אכן פועלת בשתי דרכים אלה, אך הם טוענים כי יש להבחין בין פעילות המשאית לבין פעילות מכונת הקידוח, שכן כל אחת מהן עובדת באופן עצמאי במסגרת תכלית אחת בלבד - המשאית פועלת במסגרת הייעוד התחבורתי ומכונת הקידוח פועלת במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי. סבורני כי לנוכח ההלכה הפסוקה, ובראשה עניין מנופי יהודה, אין מקום לקבל עמדה זו ולא נכון להתייחס למכונת הקידוח כאל גוף נפרד, הפועל במנותק מהמשאית. המשאית נרכשה במטרה לשמש כמשאית קידוח, המשאית מוגדרת כ"רכב עבודה" ברישיון הרכב ולא כמשאית רגילה, השילוב בין יכולת התנועה של המשאית לבין יכולת הקידוח של מכונת הקידוח נדרש על מנת שהמשאית תוכל לבצע את עבודתה הכוללת מעבר בין בורות קידוח שונים במהלך העבודה, מכונת הקידוח היא חלק אינטגראלי מהמשאית ומותקנת על גבה בדרך קבע לאורך זמן (וזאת בלי להכריע במחלוקת בין הצדדים על המועד המדויק בו הותקנה מכונת הקידוח), פירוק מכונת הקידוח מהמשאית אפשרי באופן תיאורטי אך מדובר בתהליך מורכב הדורש מספר ימי עבודה ובפועל מכונת הקידוח לא הוסרה מהמשאית מאז שהותקנה עליה. כמו כן, ובניגוד למשתמע מפסק דינו של בית משפט קמא, המשאית נוסעת תמיד כאשר מכונת הקידוח מותקנת עליה. המגבלה הקיימת ברישיון, אותה הזכיר בית משפט קמא, מתייחסת רק לנסיעה כאשר מכונת הקידוח נמצאת במצב אנכי. על רקע דברים אלה אני סבור כי לא ניתן להתייחס למשאית כאל כלי נפרד ממכונת הקידוח ונכון לראות במשאית הקידוח רכב דו-תכליתי המשמש לקידוח ולנסיעה.

לדידי, העובדה שהתקנת מכונת הקידוח נעשתה זמן מה לאחר ייצור המשאית אינה מובילה למסקנה כי קידוח אינו ייעוד מקורי של משאית הקידוח. התקנת מכונת הקידוח נעשתה באופן מסודר על-ידי היצרן, ומשאיות שעליהן מותקנות מכונות קידוח הן כלי עבודה מוכר, כך שלא מדובר בשינוי מאולתר של המשאית. בנוסף, הקידוח הוא ייעוד קבוע של משאית הקידוח, ולא ייעוד זמני, שכן מכונת הקידוח לא הוסרה מהמשאית מאז שהותקנה על גבה. כמו כן, המשאית נרכשה מלכתחילה על-ידי מפעיל מכונת הקידוח לשם שימוש בה במסגרת עבודות קידוח. זאת ועוד, בהסתמך על טענות הצדדים, נדמה כי המשאית מעולם לא פעלה במנותק ממכונת הקידוח ולא שימשה כמשאית "רגילה", כך שבהחלט ניתן לומר שקידוח בורות הוא ייעוד מקורי של משאית הקידוח. עצם העובדה שהמשאית לא יצאה מפס הייצור של היצרן כשמכונת הקידוח מותקנת עליה, יכולה לשמש כאינדיקציה מסוימת לכך שקידוח אינו ייעוד מקורי של המשאית, אך לטעמי לא מדובר במבחן בלעדי שעל-פיו בלבד יקבעו הייעודים המקוריים של כלי רכב. לפיכך, סבורני כי משאית הקידוח היא רכב דו-ייעודי בעל שני ייעודים מקוריים. על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר ברכב דו-תכליתי, גם תאונה שהתרחשה במהלך פעילותו שבגדר תכליתו הלא תעבורתית תיחשב לתאונת דרכים (עניין עוזר, עמ' 578-567).

לעניין התנאי השני, הדרישה כי המאורע יתרחש עקב ניצול כוחו המיכני של הרכב, סבורני כי נוכח פסיקות קודמות של בית משפט זה - אין ספק כי התנאי מתקיים בענייננו. כפי שציין בית משפט קמא, בעת פעולת הקידוח פעלה מכונת הקידוח בעזרת מנוע נפרד, בעוד שמנוע המשאית דמם. ואולם, כפי שנקבע בעניין מנופי יהודה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא היה שימוש בכוחו המיכני של הרכב:

"משעה שתכליתה של חזקה זו הינה לכלול במסגרת תאונת דרכים את אותם השימושים והפעילויות שאינם 'תעבורתיים' בעיקרם, והנובעים מן השימוש בכלי הרכב כמקור כוח, הרי שאין טעם בהבחנה בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי למנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי" (שם, בעמ' 728, ההדגשה הוספה – צ.ז.).

ובהמשך נקבע כי:

" ... מכאן, שאין הכרח כי אותו הכוח המיכני הנדרש לשם אפיונו של רכב כ'רכב מנועי', כמשמעותו בחוק, יהא גם הכוח המיכני שינוצל לשם הכניסה לגדריה של החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני" (שם, בעמ' 729). 

משעה שנקבע כי הרכב הוא דו-תכליתי, וכי מכונת הקידוח היא חלק אינטגראלי מהמשאית, השימוש בכוח המופק ממנוע מכונת הקידוח יחשב גם הוא כניצול הכוח המיכני של הרכב, אף אם מנוע מכונת הקידוח אינו משמש את המשאית להגשמת תכליתה התחבורתית. על-כן, ונוכח הקביעות המפורשות בפסק הדין בעניין מנופי יהודה, לא נותר אלא לקבוע כי כאשר פעלה משאית הקידוח במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלה, היינו הקידוח, היא ניצלה את כוחו המיכני של "הרכב" במובנו הרחב של המונח (בהיות רכב זה בעל שתי תכליות), וזאת אף אם מכונת הקידוח פעלה בעזרת מנוע שונה מזה ששימש את הרכב לנסיעה (ראו עוד על הטעמים שהנחו את בית המשפט בקביעה זו: עניין מנופי יהודה, בעמ' 730-728).

בית משפט קמא הוסיף בהקשר זה כי המשאית שימשה כזירה בלבד, עליה עמדה מכונת הקידוח, וכי בעת הקידוח המשאית לא הייתה במהלך נסיעה ולא התקיים בה כל שימוש תחבורתי. סבורני כי דברים אלה לא מובילים למסקנה כי התאונה לא נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. כאשר רכב דו-תכליתי פועל במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו, הוא אינו נדרש להיות "במהלך נסיעה" ולשמש גם לתכליתו התחבורתית: "אכן, הדרישה כי השימוש ברכב יהא 'למטרות תחבורה' היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים שבהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית" (עניין עוזר, בעמ' 561). היינו, היותה של המשאית במצב סטטי במהלך הקידוח, אינה מוציאה את התאונה מגדרי החזקה המרבה. יתר על כן, סבורני כי ההסתמכות על פסק הדין בעניין רחימי, אשר התייחס לרכב ששימש כזירה בלבד ולכך שבעת התאונה הרכב לא היה במהלך נסיעה, אינה מתאימה לענייננו. פסק הדין הנ"ל עסק בסיווג תאונה כתאונת דרכים על-פי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. ההגדרה הבסיסית אכן דורשת כי הרכב ישמש למטרות תחבורה בעת התקיימות התאונה. ואולם, בבחינת תחולת מצב הכלול בחזקה המרבה, עלינו להתמקד בתכלית הלא-תחבורתית של הרכב בעת התאונה, ואין צורך שהרכב ישמש גם למטרות תחבורה באותו הזמן.

לעניין הקשר הסיבתי, בית משפט קמא קבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין פעולת מכונת הקידוח (המנצלת את כוחו המיכני של הרכב) לבין נפילת הקורה והנזק שנגרם למנוח. מדובר בקביעה עובדתית העוסקת בנסיבות המקרה ובקשות רשות הערעור לא הופנו כלפיה. על-כן איני מוצא לנכון לדון בסוגיה זו ואצא מנקודת הנחה שדרישת הקשר הסיבתי העבדתי מתקיימת בענייננו.

באשר לתנאי השלישי, קבע בית משפט קמא כי בנוסף לאי-התחולה של החזקה המרבה על האירוע, המשאית אף שינתה את ייעודה בעת התאונה כך שממילא התאונה בענייננו אינה נכללת בגדרי החזקה:

"במועד התאונה עצמה (שהוא הרגע בו יש לבחון את 'הרכב') המשאית גם שינתה את ייעודה המקורי, מאחר ולא היתה יכולה לקיים את ייעודה המקורי – הנסיעה והצבתה על הג'קים גם לא נועדה כדי להביאה למצב של נסיעה (כמו במקרה של העלאת רכב על ג'ק לצורך החלפת גלגל – אלא להיפך, הדבר נעשה על מנת למנוע את נסיעתה ... " (שם, בפסקה 41, ההדגשה הוספה – צ.ז.).

לטעמי הצבת המשאית על זרועות הידראוליות וכיבוי המנוע שלה אינם מבטלים את הייעוד התחבורתי המקורי של המשאית. במהלך ביצוע הקידוחים, עוצרת המשאית ליד כל בור אותו היא קודחת ומייצבת את עצמה בעזרת זרועות הידראוליות. ואולם, המשאית ממשיכה לנוע לאחר מכן והשינוי אינו מביא לשינוי קבוע ומוחלט בייעודה התחבורתי. בית משפט זה עסק בעבר במקרה דומה וקבע כי:

"בעת ניצול הכוח המכאני של הרכב 'לא שינה הרכב את ייעודו המקורי'. ייעוד מקורי זה היה ונשאר 'דו-תכליתי': נסיעה וטעינה ופריקה. העובדה, שבשעת הפריקה ניצבה המשאית על 'רגליים' הידראוליות, לא שינתה את ייעודה המקורי. נהפוך הוא: היא הגשימה ייעוד זה, שכן הפריקה והטעינה, על-פי הייעוד המקורי, יכולות להיעשות כאשר המשאית נשענת על גלגליה או על 'הרגליים' ההידראוליות. הייתי רואה שינוי ייעוד אם הגלגלים היו מוסרים מהרכב, והיא הייתה הופכת אך למנוף נייח. זה אינו המקרה שלפנינו" (ע"א 5919/96 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין, פ"ד נ(3) 697, 702 (1996), ההדגשה הוספה – צ.ז.). 

אציין כי ענייננו נבדל ממקרה אחר בו הוצא מנוע של משאית והיא הפכה למשטח ייצוב למתקן קידוח (ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק, פ"ד מג(1) 356 (1989)). באותו מקרה המשאית אכן איבדה בדרך קבע את יכולתה לנוע. בפרשה הנדונה כאן משאית הקידוח לא איבדה את יכולת התנועה שלה והיה ביכולתה להמשיך ולנוע גם לאחר הקידוח. משכך סבורני כי היא לא שינתה את ייעודה בעת התרחשות התאונה.

לסיכומם של דברים, הואיל ומשאית הקידוח היא רכב דו-ייעודי בעל שני ייעודים מקוריים, ומאחר שהתאונה התרחשה עקב ניצול הכוח המיכני של משאית הקידוח, וכל זאת בלי שהמשאית איבדה את ייעודה התחבורתי המקורי – סבורני כי החזקה המרבה חלה על התאונה בה נפגע המנוח. אציין בשולי הדברים כי קביעה זו מתבססת על הגדרת תאונת דרכים בחוק הפיצויים כפי שנקבעה בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, ועל הדרך שהתוותה הפסיקה. ברי כי סיווג תאונות כגון דא כתאונות דרכים אינו מתיישב עם תפיסה אינטואיטיבית ו"רגילה" של המושג "תאונת דרכים", כפי שכבר צוין בפסיקה (ראו, למשל, את פסק דינו של השופט מ' חשין בעניין מנופי יהודה), אולם כך נפסק זה מכבר על-ידי בית משפט זה והמחוקק לא ראה לנכון לשנות את ניסוח החזקה המרבה בנדון. ההלכה בנדון השתרשה במהלך השנים ואיני רואה שראוי לשנותה.

"אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעורים, ולקבוע כי התאונה בה נפגע המנוח היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. נוכח קביעה זו דין התביעות נגד הנתבעים שאינם חבים על-פי העילה שבחוק הפיצויים, או מכוחה, להידחות, ובית המשפט המחוזי יורה כל שנחוץ לעניין זה, לרבות פסיקת הוצאות. לעניין פסיקת ההוצאות יילקחו בחשבון גם ההליכים שהתקיימו בבית משפט זה."

פסק הדין בבית המשפט העליון.