ביטוח חובה חל גם בנסיעה שלא לשינוע

תא (חי') 41907-06-11‏ ‏ יהויקים דרעי נ' כלל חברה לביטוח בע''מ

בית המשפט: השלום בחיפה

ההחלטה ניתנה ביום: 25/8/2014

על ידי כב' השופט: יואב פרידמן

עניינה של ההחלטה: האם יש לראות את התאונה שבמהלכה נפגע התובע כתאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

רקע; מדובר בתביעת נזקי גוף בגין תאונה שהיתה תאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי. התביעה הוגשה בעילות חלופיות, האחת לפי חוק הפלת"ד והשניה בעילה נזיקית מכוח עוולת הרשלנות. חברת  הביטוח כלל ביטחה את המלגזה המעורבת בפוליסת ביטוח חובה לרכב.

לפי עדות הנפגע, פגיעתו ארעה במהלך בדיקה של המלגזה הכוללת הנעה של הכלי ונסיעה עמו מרחק קצר אחורה וקדימה. כך נבדקת תקינותו מבחינת הנעה ותקינות המערכת ההידראולית והבלמים.  לא ניתן לבצע הבדיקה אחרת, ואלו דרישות הבטיחות במפעל.

בית המשפט קבע, כי מדובר בתאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד

מתוך ההחלטה:

"המלגזה מקיימת הגדרת "רכב מנועי" שבחוק בחלופה אחרת שבהגדרה, והיא "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". היות ולפי קביעתי מטרתה הדומיננטית של המלגזה הינה מטרה של שינוע והובלה ברחבי המפעל ולא הנפה או הורדת מטען (ויבואר גם שהמרחקים יכולים להיות לא קצרים כלל, שכן מדובר במפעל שחצריו רחבים והדבר עלה מעדות התובע), הרי כפי שנקבע ברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, [פורסם בנבו], מדובר ברכב מנועי. הדבר גם עולה בקנה אחד עם תפקידו של התובע כעובד במחלקת השינוע. מה גם  שכעולה מעדות התובע, המלגזה משמשת במפעל גם כאמצעי לנסיעה, היינו הובלה של עובדים ממקום למקום. ולא רק להובלת מטען. המטרה התעבורתית האובייקטיבית הגלומה בכלי, הנה איפוא המטרה הדומיננטית על פי המבחן שהוצב בפרשת עופר נחום.

מכאן שאין צורך כלל להזדקק לחלופה של חוזה לטובת צד שלישי (פוליסת ביטוח החובה שהנפיקה כלל). חלופה זו הוצבה כאמור בהלכת חמאדה. אלא שהמלגזה בענייננו הינה רכב מנועי ממילא.

 ...

סיכום ביניים: עסקינן ברכב מנועי, כהגדרתו בחוק, ואף אלמלא כן מנועה היתה "כלל" מלטעון אחרת , מכוח הלכת חמאדה (בישיבת 25.6.14 הצהיר ב"כ התובע שהעדפת התובע הנה לסיווג לפי תאונת דרכים. בסיכומיו ביאר שאף בפן הטקטי אין לו העדפה זו או אחרת שכן לדידו יש גם חבות בעילה הנזיקית, הרי שהמחיש שהאירוע עולה כדי תאונת דרכים; ובסע' 24 של סיכומיו אף ביקש להסתמך על החלופה של הלכת חמאדה).

ביחס ליתר רכיבי ההגדרה של "תאונת דרכים"  על התובע להמחיש התקיימותם, כמו בכל מקרה אחר. ככל שהמחיש יחול כלל ייחוד העילה (סע' 8 לחוק), ובמקרה שכזה דין התביעה הנזיקית כנגד בז"ן כמעבידה, להדחות. לטעמי אכן הומחש שבתאונת דרכים עסקינן.

...

משעה שאין סתירות חיצוניות או פנימיות, וגרסתו של התובע מהימנה, ואין גם הימנעות מהבאת ראיה זמינה שכן לתאונה כאמור לא היו עדים, הרי שכפי שציינתי לא אחת, משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות, אינה דרישה שעל הנפגע לשאת עמו עד באמתחתו לכל אשר יפנה, פן יידרש לעד כזה אם יפול ויפגע. את הסעיף ואת ההלכה שפרשה אותו יש להבין כאמור כמציב דרישה לבדיקה קפדנית של הגרסה. אך לא מעבר. אם אין סתירות פנימיות או חיצוניות לגרסה והיא עושה רושם מהימן, כפי שהיה כאן, אין כמובן מניעה לקבלה, וכך אני עושה, חרף העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין.

א. ב"כ הנתבעת 1 טען בסיכומיו כי עסקינן בטיפול במלגזה. אלא שמדובר בטיפול בחצרי המבוטח ולא בחלופת "טיפול דרך" כהגדרתו בביטוי "שימוש ברכב מנועי" בחוק. מדובר בטיפול בית או טיפול חצר. אני מסכים שלא מתקיימות חלופות תיקון דרך או טפול דרך שבהגדרת השימוש בחוק (תיקון כלל לא בוצע).

לענין ה"טיפול": מדובר בבדיקה ראשונית של הכלי ואם הבדיקה מעלה שיש צורך בטפול, הרי  שאם צריך להוסיף שמן, מוסיף אותו התובע, ואם יש בעיה אחרת, לעיתים מושבת הכלי. אם יש תקלה  מביאים הכלי למוסך או שלעיתים מגיעים המכונאים מהמוסך לזירה בה מצוי הכלי.

ב. יש אכן ספק האם יש לראות בפעולת ההתנעה והנסיעה מטר קדימה ואחורה  כמקיימת שלב  הטיפול, ובענין זה ניתן לטעון לכאן או לכאן (טול מקרה של פתיחת רדיאטור במהלך נסיעה, לאחר שעוצרים רכב בצד כי התחמם, במהלכה קופצים מים רותחים ופוגעים בפני הנהג, שאינו מכונאי רכב. האם לא מדובר בטיפול דרך? והרי גם בדוגמא זו טרם ביצע הנהג כל פעולה "טיפולית"; מאידך בדוגמא זו כבר ידוע שיש בעיה הדורשת טיפול, שמא הוספת מים,  ולא כך במקרה של הנסיעה הקצרה מטר קדימה ואחרונה במלגזה שהנה בדיקת שגרה). אני נוטה לדעה כי כאשר מדובר בבדיקה שגרתית שאינה כורכת בפועל כל פעולת טיפול ולו של הוספת שמן או מים, ספק אם ניתן להגדירה כמקיימת שלב של "טיפול" ברכב. אלא שאין צורך שאקבע מסמרות. שהרי גם אם אניח שאותה התנעה ונסיעה קדימה ואחורה כמטר עולה כדי טיפול במלגזה,   הרי משעה שמדובר בחצרי המפעל, ולא באמצע נסיעה (ולו בשטח המפעל) בה התעוררה בעיה כלשהי שהצריכה תיקון לצורך המשך נסיעה מיידי, הרי שלא מדובר ב”טפול דרך” (דגש כאן על המלה "דרך"). ממילא אין צורך להוסיף ולשאול מהי היה הדין לו בטיפול דרך עסקינן, לאור העובדה שהתובע אינו מכונאי רכב. אין צורך להוסיף ולדוש בחלופת טיפול-דרך שברור שאינה מתקיימת; ולא מכוחה מתקיים אפוא  "שימוש ברכב מנועי". עם זאת העובדה שלא מתקיימת חלופת "טיפול דרך", אין משמעה שלא מתקיימת חלופה אחרת בהגדרת השימוש שבחוק ; חלופה בסיסית יותר, שעניינה בירידה מן הרכב.

ג. התובע החליק כאמור ונפגע במהלך ירידתו מהמלגזה לאחר שהניע אותה והסיע אותה לאט אחורה וקדימה. לאחר פגיעתו הוסיף לעבוד, שכן בתחילה סבר שיתגבר על כאביו. מן המלגזה הלך לקבל את סידור העבודה שלו מן הממונה עליו מנהל השינוע מר שפירא, או מאחד המחסנאים שבמפעל.

 ...

א. ועדיין – מדובר על בדיקת בטיחות מכנית שנועדה לאפשר שימוש בכלי לתכליתו המקורית והתעבורתית ככזו. היינו לאפשר שימוש בו לצורך שינוע אנשים או מטענים. הבדיקה מטבעה, שתכליתה תעבורתית,  מחייבת נסיעה בכלי.  אין זה חשוב שהנסיעה הינה למטר או שניים ולא יותר, והינה חלק אינטגרלי מהליך הבדיקה. דיינו בכך שהתובע בפועל עלה למלגזה ונסע בה ולו מטר או שניים אחורה וקדימה, (לצורך הבדיקה, אך הדבר היה יכול להיות גם לכל צורך אחר), ובתום הנסיעה הקצרצרה, ירד מן הרכב ונפגע במהלך ירידתו.

ב. אכן, כדי שעליה או ירידה מן הרכב במהלכה נפגע אדם תחשבנה כמקיימות ההגדרה הכללית שבחוק, נדרש גם שאותה ירידה או עליה תהיה למטרה תחבורתית. בהתאם, לא הוכרה כתאונת דרכים פגיעתו של אדם שנכנס למשאיתו החונה כדי ליטול ממנה מצית ובירידתו בחזרה מעד ונפל (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר) [פורסם בנבו]. אלה מה? באותו מקרה מדובר היה במשאית חונה בלא שום מטרה תעבורתית שנודעה לעליה או לירידה. נשנה מעט את הדוגמה. נניח שהנהג בפרשת פדידה היה חוזר לאחור עם המשאית ולו בנסיעה קצרה של מטר אחורה או מטר קדימה רק כדי לבדוק את המשאית כפי שביקש התובע. נניח שהיה פוגע באדם במהלך נסיעתו אחורה. האם לא היתה התאונה עולה כדי תאונת דרכים מבחינת אותו נפגע? אמנם לא נעלם ממני כי לגבי שחקנים שונים באותו אירוע עצמו יכול האירוע לעלות כדי "תאונת דרכים" מבחינת שחקן אחד, ולא לקיים את ההגדרה לגבי אדם אחר שאף הוא נפגע באירוע. אולם, ציינתי הדבר אך כדי להמחיש שלנסיעה כנסיעה יש מימד אובייקטיבי שאינו מאבד מתוקפו ככזה בלי קשר למטרת הנסיעה. אין זה משנה אם הנסיעה היתה קצרה או ארוכה, האם היה בה צורך למטרה של בדיקה או תיקון או מטרה אחרת. דיינו בכך שהתובע נסע ברכב, וירד ממנו בתום הנסיעה ולו נסיעה קצרצרה. די בכך על מנת שתתקיים הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק שעניינה "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו". הירידה מן הרכב הכרחית בתום הנסיעה, גם אם אין מדובר בנסיעה למטרת שינוע מטען. הנסיעה כשלעצמה מקיימת דרישת השימוש התחבורתי ברכב, במבחן אובייקטיבי, בלי להידרש למטרה הסובייקטיבית של המשתמש ברכב. מקל וחומר כאשר מדובר בנסיעה שהנה חלק מתהליך בדיקה המקיים התכלית התעבורתית, שכן נועד הוא לבדוק בטיחות הנסיעה במלגזה  המיועדת לשימוש בהמשך אותו יום.

ג. נניח שהבדיקה של המלגזה היתה מחייבת על פי נהלי המפעל נסיעה של קלומטר, לצרכי בדיקה בלבד (למשל כדי "להריץ" המנוע לאורך קלומטר ולשמוע אם יש רעש חשוד), ולאחר מכן היה התובע נפגע במהלך הירידה מן המלגזה באותו אופן בו נפגע בפועל.  האם כאן אין מדובר בתאונת דרכים?

 אם לא - האם היה סיווג התאונה משתנה ל"תאונת דרכים" לו היתה אותה נסיעה בת קילומטר נעשית לצורך שינוע מטען, ובסופה היה נפגע התובע בירידה באותו אופן בדיוק? במקרה האחרון דומה שאיש לא יחלוק שבתאונת דרכים עסקינן. אך האם באמת יש הצדקה לאבחנה בין שני המקרים?

אמנם אין זה סוד שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעולם לא הצטיין בעקביות פנימית, אולם דומה שאבחנות דקות מן הדק כאלה אינן מוצדקות פרשנית, עד כמה שניתן להימנע מהן.   הדוגמא ממחישה את ההיבט האובייקטיבי הקנוי למימד הנסיעה, תהא אשר תהא תכליתה. לכן בדוגמת הנסיעה בת הקלומטר לצורך בדיקה בלבד, לו היתה המלגזה מתנגשת בקיר, והתובע היה נפגע מההתנגשות, לא נראה שאמורה היתה להתעורר בעיה: גם אם מדובר ב"טיפול" במלגזה שאינו טיפול דרך, מתקיימת החלופה הראשונה שבהגדרת השימוש בחוק שעניינה "נסיעה ברכב". ובהתאם אם נסעה המלגזה קלומטר לצורך בדיקה בלבד, ובתום הנסיעה מטבע הדברים יורד התובע מן המלגזה ונפגע כפי שנפגע אכן בפועל, אמורה לדידי התאונה להיחשב כתאונת דרכים בחלופת השימוש שעניינה ירידה מן הרכב (בתום נסיעה, שהיא בפני עצמה  מקיימת הפן התחבורתי). אם מקבלים זאת, ניתן וצריך לעבור לשלב הבא, ולומר שאורך הנסיעה אינו משנה כשלעצמו. קילומטר, 200 מטר או מטר.

ד. שונים היו פני הדברים בפרשת פדידה שכן שם לא התקיים אותו מבחן אובייקטיבי  של השימוש ברכב ככזה ולכן היה צריך להידרש שם למטרת המשתמש. ירידה מהרכב שקיימה הגדרת השימוש אכן היתה שם, אך לא למטרת תחבורה. ואילו כאן, היתה ירידה לאחר נסיעה ברכב כאשר הנסיעה עצמה מספקת דרישת השימוש התחבורתי שבהגדרה הכללית בחוק ("שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"). לטעמי אפוא מתקיימת ההגדרה הכללית שבחוק.

המסקנה בדבר התקיימות ההגדרה הכללית במקרה זה, שואבת חיזוק מהתפתחות בהלכה שמן העת האחרונה.

א. ברע"א 6168/11 כלל נ' שפסו [פורסם בנבו] (ניתן ב 17.6.14), היו העובדות שנקבעו כדלקמן: הניזוק עבד בניקוי חלונות חיצוניים. לצורך ניקוי חלונות גבוהים, נעשה שימוש במלגזה שהרימה אותו בסל הרמה שחובר לשיני המלגזה. לאחר שהיה מסיים את ניקוי החלון עליו עבד הורד הניזוק לארץ ולאחר מכן היתה אמורה המלגזה להתקדם כמה מטרים קדימה אל עבר החלון הבא וחוזר חלילה.

לאחר השלמת ניקיון החלון הראשון, התקדמה המלגזה אל החלון השני. הניזוק הורם לגובה החלון והחל לנקותו, או אז עלה גלגל המלגזה על מכסה ביוב שהתרומם, וגלגל המלגזה שקע. המלגזה התהפכה והניזוק נפל ונפגע.

ב. השאלה שנבחנה באותו מקרה היתה האם מתקיימת ההגדרה הכללית. כך, בשים לב שחלופת הידרדרות או התהפכות של הרכב שמספקת את חלופת ה"שימוש ברכב", אינה עונה בהכרח גם על דרישת המטרה התחבורתית שבהגדרה הכללית.

ג. בפסק הדין נזכרה עמדתו של ריבלין בספרו "תאונת הדרכים  - תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים". צוין שהמחבר המלומד תומך בגישה האובייקטיבית הבוחנת את קיומו של סיכון תחבורתי בהתרחשות הנידונה על פי טיבה וללא קשר למטרותיה. נזכר שעל פי גישה זו, השימושים שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי"  המקיימים מאליהם הסיכון התחבורתי יחשבו כמעין חזקות מרבות הנלוות להגדרה הבסיסית שבחוק, מבלי צורך להוסיף ולבדוק ממקרה למקרה, האם בנסיבותיו מתקיימת גם המטרה התחבורתית. כפי שפורט בסעיפים 21 ו 22 של פסה"ד, תוצאת המבחן האובייקטיבי הינה שכל נזק גוף הנגרם עקב הדרדרות או התהפכות בהם טבוע סיכון תחבורתי, יזכה בכיסוי החוק; בלא צורך להתחקות אחר מטרות השימוש שקדם לתאונה. אם ניישם את המבחן האובייקטיבי לעניינו הרי שכאן מתקיימת חלופת השימוש ברכב שעניינה הירידה מן הרכב בתום הנסיעה בו , ולא הדרדרות או התהפכות. אך יישום המבחן האובייקטיבי מוליך לתוצאה זהה כפי שכבר ציינתי: חלופת הנסיעה ברכב שבהגדרת השימוש, ולו נסיעה קצרצרה, מקיימת בה עצמה באופן אובייקטיבי את המבחן התחבורתי ואת הסיכון התחבורתי. מספקת היא אפוא הן את הגדרת השימוש ברכב והן את יסוד המטרה התחבורתית בלא צורף להוסיף ולהתחקות אחר מטרת אותה נסיעה קצרה במקרה שלנו. ירידה מן הרכב בתום נסיעה ולו קצרה, מה גם שהירידה עצמה כלולה בהגדרת השימוש, מספקת אפוא  את ההגדרה הכללית, אם הפגיעה היתה  במהלך הירידה ולא לאחר שהסתיימה. גם דרישה זו מתקיימת בנסיבותינו.

ד. יחד עם זאת, בפסה"ד בעניין שפסו, הגיע ביהמ"ש העליון לאותה תוצאה (בדעת רוב) גם מתוך המבחן הנקוט בפסיקה של "תורת השלבים" (להבדיל מן המבחן האובייקטיבי שנזכר לעיל המסתפק בבדיקת התממשות הסיכון התחבורתי ככזה בהתרחשות עצמה. דעת הרוב גרסה שהתאונה היא תאונת דרכים הן לפי המבחן האובייקטיבי והן לפי מבחן תורת השלבים).

על פי מבחן זה של תורת השלבים, נבחנת חלופת השימוש בה עסקינן בראי הקשרה של ההתרחשות, היינו בהתאם לפעולה או לשרשרת הפעולות הסובבות את ההתרחשות בנסיבות העניין. היינו השימוש הספציפי שנעשה בקונטקסט ההתרחשות. ראה סעיף 3 לדעת המיעוט של השופט סולברג בפרשת שפסו. כאמור, לדעת הרוב, באותן נסיבות מתקיימת ההגדרה הכללית על רקע בחינת ההקשר הכולל של ההתרחשות הקונקרטית על פי תורת השלבים.

כפי שצוין יועדה המלגזה באותו מקרה לשמש לשינוע של הניזוק מחלון אחד למשנהו  תוך ניצול כשירותה התחבורתית לשינוע מטענים אנכים ואופקית כאשר עוצרת היא במקומה למספר דקות כשמנועה פועל. אמנם הפעולה המיידית במסגרתה התרחשה ההתהפכות היתה במהלך עמידה של המלגזה במקום (עם מנוע פועל). אך זו היתה אך חוליה בשרשרת פעולות רציפות שהתקיימו לפניה ועתידות היו להמשך אחריה; במסגרתן הועבר הניזוק בנקודות שונות ועל פני הקרקע ובאופן אנכי. פעולות אלה (היינו כמכלול) מקיימות יסוד המטרה התחבורתית ולכן יש לראות המכלול כמיועד למטרות תחבורה. התאונה סווגה אפוא כתאונת דרכים (סעיף 22 לדעת הרוב מפי השופט דנציגר).

ה. במקרה שלנו, גם אם הנסיעה הקצרה היתה למטרת בדיקה של הכלי, ולא למטרת שינוע מטען או אדם, הרי מדובר בחלק אינטגרלי בכל יום עבודה , הכולל בדיקה מקדמית של כלי שאמורים לנסוע בו למטרת שינוע אדם או מטען בהמשך היום. בלי בדיקה כזו אסור בכלל השימוש בכלי במפעל, והיא נועדה למטרה בטיחותית ותעבורתית, כאמור כחלק בלתי נפרד מן השימוש התעבורתי שנעשה בכלי לשינוע מטען ואדם. יש להתייחס לפעולה במסגרת הקונטקסט של הפעולות בגדרן נעשתה, ולא נדרשת סמיכות זמנים מיידית לנסיעה צפויה (ממש כפי שבפרשת שפסו לא היתה סיבה שתשתנה התוצאה, לו מדובר היה בהתהפכות בדקה הראשונה לאחר שהורם העובד, כאשר היו צפויות עוד עשרים דקות של עמידת המלגזה במקום לצרוך ניקוי חלון, לפני המעבר לחלון הבא) .

ו. ניתן להקיש לענייננו בענין זה גם מע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח נ' פלוני [פורסם בנבו] שם נקבע שמדובר בתאונת דרכים. הנסיבות היו שהניזוק העמיס מכולת פסולת על גבי משאית ולאחר ההעמסה טיפס על סולם שהיה מחובר למכולה כדי למתוח הברזנט שכיסה המטען שבמכולה. תוך כדי הטיפוס ניתק שלב מהסולם והמערער נפל ונפגע. גם כאן נפסק שמתקיימת חלופת הכניסה לרכב ומתקיים אף הרכיב של מטרות תחבורה שבהגדרה הכללית, שכן המטרה של מתיחת הברזנט היתה לכסות המכולה לאחר העמסתה; וכיסוי מטען ברכב תובלה מקיים את התנאי של מטרה תחבורתית,  שכן מטרת הפעולה היא לאפשר הובלת המטען בבטחה, ולהכין המשאית לקראת נסיעה.

אם נחזור לענייננו, איני טוען שסמיכות הזמנים לא יכולה לשמש לעתים כנתון רלבנטי; אולם לטעמי אין דרישה שמדובר יהיה ברצף מיידי בזמן. כאמור אין מדובר בטיפול דרך שנדרש לצורך המשך מיידי של הנסיעה בדרך של רכב שנתקע. די בכך שהבדיקה של המלגזה נדרשה לשם שימוש תעבורתי בטוח בה בהמשך היום , למטרה התעבורתית של שינוע מטען או אדם. ואם ניזקק לכוונת המשתמש הסובייקטיבית כפי שנבחנה בפרשת פדידה – כוונת התובע כאן היתה אכן לבדוק הרכב לצורך מטרה תעבורתית. לשם כך עלה לרכב, ירד ממנו בתום הפעולה ונפגע בירידה. בשונה מפרשת פדידה שם עלה הנהג לרכב כדי לטול מצית, ונפגע בירידה.

הפועל היוצא הנו שמתקיימת ההגדרה הכללית בחוק של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" בין אם ניישם המבחן האובייקט יבי במובן הצר,  ובין אם ניישם המבחן של "תורת השלבים" הבוחן הפעולה על פי הקשרה.

אני קובע שבתאונת דרכים עסקינן ולפיכך על הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח,  לפצות התובע בגין מלוא נזקיו בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

אני דוחה התביעה כנגד הנתבעת 2, שנתבעה בעילה נזיקית. בהתאם, נדחית בלא צו להוצאות ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 2 כנגד "כלל" (הנתבעת 1)."