תא (נצ') 3532-03-09 באסם מוזלבט נ' אליאס מוזלבט
בית המשפט: השלום בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 18/9/2014
על ידי כב' השופטת: עינב גולומב
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב גם את היזם בפיצוי העובד שנפגע בתאונת עבודה התובע את מעסיקו ואת חברת הביטוח שביטחה את המעביד בביטוח אחריות מעבידים?
רקע: היזם הציג בפני בית המשפט הסכם לפיו הקבלן מתחייב לשפות אותו בגין כל סכום שהוא יהיה חייב לפצות בו עובד של הקבלן.
בית המשפט קיבל את התביעה נגד המעביד ונגד חברות הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים וקבע את שיעור רשלנותו של היזם ב 10%. לאור ההסכם שבין היזם לבין הקבלן, נדרש הקבלן לפצות את היזם בסכום אותו הוא אמור לשלם לעובד שנפגע.
מתוך פסק הדין:
"עיקר המחלוקת בסוגייה זו הינה בציר שבין התובע לאליאס ובין האחרון לבין דן. אשר לבוטרוס, נזכיר כי התביעה וההודעה לצד ג' לא הוגשו כנגדו, ומעמדו הוא כנתבע בהודעה לצד ד' שהגיש דן. טענותיו של דן בעניינו של בוטרוס מתמקדות במישור החוזי ועל בסיס התחייבותו של בוטרוס בהסכם איתו (ועל כך להלן). דן העלה אף טענות נזיקיות נגד בוטרוס, ברם סבורני כי מוקד הדברים הוא במישור החוזי, ומכל מקום, ואף אם היה מקום לחיוב נזיקי של בוטרוס, אין בכך לשנות את חלקו הנזיקי של דן כפי שיפורט להלן.
אחריות אליאס:
הצדדים חלוקים בשאלת מעמדו של אליאס אל מול התובע. לטענת התובע, אליאס היה מעסיקו. המבטחת טוענת בסיכומיה כי בוטרוס, ולא אליאס, היה מעסיקו של התובע. טענה זו נשענת בראש ובראשונה על העובדה כי בוטרוס הוא אשר חתם על הסכם העבודה מול דן, כמו גם על עדותו של דן לפיה התמורה החוזית שולמה לבוטרוס, ואילו עם אליאס לא היה לו כל קשר.
כפי שעוד יפורט, בכל הנוגע למערכת היחסים בין אליאס לבין אחיו בוטרוס בקשר לעסקי הקבלנות, רב הנסתר על הגלוי. עם זאת, ענייננו בשלב הנוכחי הוא בשאלת אחריותו הנזיקית של אליאס ביחסיו מול התובע. לעניין זה, שאלת מעמדו של אליאס כמעסיקו של התובע איננה נחתכת לפי המערכת ההסכמית בינו לבין מזמין העבודה או בינו לבין בוטרוס, אלא לפי מכלול הנסיבות במתכונת עבודתו בפועל מול התובע, שכן מעמדו של אדם "כמעביד" לעניין דיני הנזיקין, נקבעת על-פי מבחן השליטה, המרות והפיקוח (סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748).
בהקשר האמור, המסקנה העולה מהראיות היא כי אליאס היה מעסיקו של התובע. התובע העיד כי אליאס הוא אשר היה ממונה עליו באתר העבודה וממנו קיבל הוראות עבודה. אף את שכרו קיבל מאליאס (עמ' 31, ש' 25-28; דו"ח רציפות מעסיקים מהמל"ל, מוצג נ/39). זוהי גם גרסתו של אליאס, אשר העיד כי התובע עבד אצלו כטפסן (עמ' 16, ש' 5-6; עמ' 17, ש' 16-17). זיקתו של אליאס לעבודת הבניה עולה אף מהראיות הכתובות שהוגשו, הכוללות הזמנת עבודה מיום 2.1.06 על שם דן אשר ערוכה על נייר הנושא את שמו ופרטיו של אליאס וחתומה על-ידו ( מוצג נ/1), וכן חשבונית של אליאס הממוענת לדן בגין חשבון חלקי להקמת שלד הבית מיום 2.3.06 (מוצג ג/1). מראיות אלה עולה זיקה של אליאס להתקשרות לבניית ביתו של דן, שבמהלך ביצועה נפגע התובע. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המבטחת לפיה לא היתה לאליאס כל זיקה לאירוע בו נפגע התובע וכי הוא לא היה מעסיקו של האחרון, וכי רק בדיעבד "הוכנס" אליאס לתמונה על מנת לזכות בכיסוי הביטוחי שיש לו.
אין צורך להכביר מילים אודות המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לבחינת אחריותו הנזיקית של מעביד ביחס לעובדו. קיומה של חובת זהירות מושגית במסגרת יחסים כאמור הינה בגדר הלכה ידועה ומושרשת היטב. ברי כי חובת זהירות קונקרטית מתקיימת בענייננו, עת מדובר בעבודה בגובה על פיגום ופגיעת עובד כתוצאה משבר בפיגום.
...
התובע טוען אף לביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה על-ידי אליאס, על בסיס הוראות שונות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז - 2007. בעניין זה יש לציין כי מדובר בתקנות שחוקקו ונכנסו לתוקפן לאחר התאונה, כך שאין הן יכולות להוות בסיס לחיוב נזיקי בעוולה של הפרת חובה חקוקה בענייננו. התובע הפנה אף לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988 (להלן – תקנות הבניה), ובפרט התקנות העוסקות בבניית פיגומים (סימן א' לפרק ג' לתקנות). בענייננו אכן לא קויימו הוראות התקנות האמורות, כי שיצויין בהמשך בפרק המתייחס לחבותו של מבצע הבניה.
המסקנה היא כי אליאס נושא באחריות נזיקית בגין תביעתו של התובע.
אחריות דן
ומכאן לשאלת אחריותו בנזיקין של דן. לטענת הנתבעים - שולחי ההודעה לצד ג' נגד דן, דן נושא באחריות בהיותו "מבצע הבניה" לפי תקנות הבניה, וככזה נושא באחריות לבטיחות העובדים באתר. דן טוען, מנגד, כי אין לו כל אחריות לפגיעת התובע, שכן במעמדו כמזמין עבודה מקבלן מקצועי אין הוא נושא באחריות כלשהי כלפי עובדיו של הקבלן.
חובותיו של דן בקשר לתנאי הבטיחות באתר העבודה קבועות ונחתכות על-פי הוראות תקנות הבניה, שהן בגדר דין קוגנטי. תקנה 2 לתקנות מטילות על "מבצע הבניה" לדאוג למינוי מנהל עבודה. תקנה 5(א) לתקנות קובעת כי מנהל העבודה חייב למלא אחר הוראות התקנות, ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו. תקנה 5(ג) קובעת כי במידה ו"מבצע הבניה" לא מינה מנהל עבודה "רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה". בענייננו, לא מונה מנהל עבודה לפי התקנות, ומשכך מוטלת האחריות על קיום הוראות הבטיחות שבתקנות על "מבצע הבניה".
השאלה הרלוונטית היא, איפוא, מיהו "מבצע הבניה" בענייננו. התקנות מגדירות "מבצע הבניה" כ- "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו" (תקנה 1). תקנה 6 לתקנות קובעת את אופן סיווג המזמין או הקבלן הראשי כ"מבצע הבניה",
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי יש לפרש את תקנה 6 לעיל באופן ש"הבניה" עליה נסבה התקנה כוללת את כל שלבי הבניה הנדרשים לשם השלמת הנכס, להבדיל מגזרות הבניה השונות כל אחת בנפרד. זאת, נוכח התכלית העומדות ביסוד התקנה הנ"ל, שנועדה להבטיח קיומו של גורם אחד האחראי אחריות כוללת על הבטיחות באתר הבניה (ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי פ"ד נז (3) 682 (2003)). לפיכך נפסק, כי בנסיבות בהן התקשר מזמין עם קבלן לבניית שלד המבנה בלבד, בעוד שביחס לשאר שלבי הבניה התקשר המזמין עם קבלנים אחרים, חלה תקנה 6(ג) לתקנות, ולפיה המזמין הינו "מבצע הבניה" (ראו: פס"ד דואני לעיל; "א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (פורסם בנבו) (2009).
בענייננו, עבודת הבניה נשוא ההסכם בין דן לבוטרוס היתה להקמת שלד המבנה בלבד. כך עולה מהוראת ההסכם ("ההואיל" השני להסכם; סעיף 2 להסכם), כמו-גם מדבריו המפורשים של דן בעדותו (עמ' 33, ש' 25). לפיכך, ובהתאם למפורט לעיל ולהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון בנסיבות מעין אלה, דן הוא "מבצע הבניה" לפי התקנות. משלא מונה מנהל עבודה כדרישת התקנות, הרי שלפי תקנה 5(ג) לתקנות חלות חובות הבטיחות הקבועות בתקנות - לרבות חובת בדיקת התאמת החומר המשמש להתקנת הפיגום ובדיקת יציבות הפיגום והתאמתו לייעודו (ראו: תקנות 19-22 לתקנות) - על "מבצע הבניה", שהוא כאמור לעיל דן.
טענות דן להיעדר כל אחריות החלה עליו בקשר לבטיחות באתר הבניה אינן יכולות להתקבל בנסיבות אלה. הטענה כי אין זה סביר לחייב אדם פרטי אשר התקשר עם קבלן לביצוע עבודות בניה, באחריות להבטיח את בטיחות תנאי העבודה של עובדי הקבלן, נדונה בפסיקת בית המשפט העליון בסיטואציות מעין אלה שבענייננו, וחרף ההבנה שבוטאה לגביה – היא נדחתה לגופה,
אשר להסתמכות על פסק-הדין בע"א (מחוזי נצרת) 28889-10-10 נג'אר נ' עזבון המנוח סמיח נג'אר ז"ל ואח' (פורסם במאגרים) (2011) (בקשת רשות ערעור נדחתה ברע"א 5603/11 נג'אר נ' עזבון המנוח סמיר נג'אר (פורסם במאגרים) (2012), אף היא לא ממן העניין, שכן באותו מקרה מדובר היה בהתקשרות עם קבלן ראשי אחד לביצוע עבודת הבניה כולה, ולפיכך בהתאם לתקנה 6(א) לתקנות הבניה היה הקבלן – ולא המזמין – "מבצע הבניה" לפי התקנות, וכמו-כן חלו באותו מקרה גם תקנות אחרות שאינן חלות בענייננו (תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו - 1986). (לעניין דומה, ותוך אבחון מהסיטואציה שנדונה בעניין טרויהפט לעיל, ואשר מתקיימת גם בענייננו, ראו לאחרונה: ע"א 3370/12 כהן ואח' נ' גדעון ואח' (פורסם במאגרים) (2014), פסקה 16 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר).
המסקנה היא כי בנסיבות ענייננו ובהתאם להוראות הדין, נשא דן באחריות לקיום הוראות הבטיחות הקבועות בתקנות הבניה, ובכלל זה התקנות בדבר הקמה, בדיקה ופיקוח על תקינות הפיגומים. הוראות אלה לא קוימו. סביר כי לו היו מקוימות, קרי – לו היתה נערכת כנדרש בדיקה של התאמת החומר ממנו בנוי הפיגום ומידת יציבות הפיגום, היה בכך למנוע את התוצאה של שבירת הפיגום בעת שהתובע עמד עליו. מחדלו של דן מצמיח חבות נזיקית, הן בגין הפרת חובה חקוקה (פס"ד טרויהפט לעיל), והן ברשלנות כאשר לעניין זה סבורני כי יש לראות בסטנדרט הסטטוטורי הקבוע בתקנות, ובפרט החובה למנות מנהל עבודה, כמשקף את רמת הזהירות הסבירה הנדרשת מהמזמין בסיטואציה כבענייננו.
החלוקה בין המזיקים לבין עצמם:
שאלה נפרדת היא חלוקת האחריות הנזיקית בין הנתבעים לדן, הנחתכת על-פי מבחן האשם היחסי (ע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ. סמרי ואח' פד"י מו (4) 421 בעמ' 426).
בסוגייה זו סבורני כי יש להטיל את עיקר האחריות על אליאס. אליאס, כמעסיקו של התובע, נושא באחריות ראשונית להבטיח תנאי עבודה הולמים ובטיחותיים לעובדיו. כמי שעוסק בעבודות בניין, הוא בעל הידע, הניסיון והיכולת לצפות ולמנוע את סוג הסיכון שהתממש במקרה זה. יתרה מכך, זיקתו של אליאס לפגיעתו של התובע בענייננו הינה הדוקה וישירה, שכן הוא עצמו בנה את הפיגום אשר נשבר. דן, מנגד, מזמין עבודה "פרטי", איננו עוסק בעבודות קבלנות ואין לו ניסיון וידע משל עצמו בעבודות כאמור ואופן ניהולן. בקביעת חלוקת האחריות בין המזיקים, יש לתת בנסיבות ענייננו משקל רב לשוני בסיסי זה בין שני הצדדים הנ"ל. בנסיבות אלה, סבורני כי במישור היחסים שבין אליאס לדן יש לקבוע כי אליאס יישא ב- 90% מהנזק ודן ב- 10%.
אינני מוצאת כי יש להטיל על התובע אשם תורם בענייננו. ככלל, לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה,
בחינת הנסיבות הקונקרטיות בענייננו מעלה כי התנהלות התובע איננה באה בגדר אלה. התובע הוא עובד מן המניין, שאיננו בעל סמכות ניהולית או מעמד אוטונומי מיוחד במסגרת העבודה. התובע העיד כי הוא עובד בבניין שנים רבות ומכיר היטב את העבודה השוטפת, ברם הוא החל את עבודתו אצל המעסיק הספציפי רק כחודשיים לפני התרחשות התאונה (עדות אליאס, עמ' 17, ש' 19), כך שאין מדובר בעובד שמעמדו במקום העבודה מבוסס לאורך תקופה ארוכה.
המישור החוזי – דן ובוטרוס:
במסגרת ההודעה לצד ד' שהגיש דן נגד בוטרוס נטען כי על-פי התחייבותו החוזית של בוטרוס כלפי דן, על בוטרוס לשאת ולשפות את דן בגין חלקו בכל נזק שנגרם לתובע. לעניין זה מסתמך דן על סעיף 8 להסכם,
לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו סבורני כי התמונה הסבירה יותר המצטיירת מהן היא כי אליאס ובוטרוס, על-פי חלוקה כלשהי ביניהם שפרטיה המדויקים אינם משנים לענייננו, פעלו יחדיו במסגרת עבודות הקבלנות ובהתקשרות מול דן, כאשר בחלק מהפעולות עומד בוטרוס בחזית (ובכלל זה חתימה על ההסכם עם דן) ובחלקן עומד אליאס (הזמנת העבודה שלאחר ההסכם, הנפקת חשבונית ורישום מול הרשויות). אליאס הוא אחיו הבוגר של בוטרוס, ומהעדויות עולה כי הוא היה דומיננטי באתר העבודה במתן הוראות לעובדים וכד', ברם כפי שצויין אין לקבל את הטענה כי מעמדו של בוטרוס היה של עובד שכיר גרידא, והטענה לשינוי במתכונת ההתקשרות המקורית שנערכה עם דן לא הוכחה באופן משכנע. לעניין זה אציין כי אינני רואה לתת משקל ממשי להעתקי תלושי המשכורת שהוגשו מטעם בוטרוס (מוצג ד/1), אשר הונפקו רטרואקטיבית בשנת 2011, כחמש שנים לאחר האירוע נשוא התביעה ולאחר הגשת ההודעה לצד ד' נגד בוטרוס, מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת. אוסיף כי חיזוק לזיקה בין בוטרוס לאליאס בקשר לניהול עבודות הקבלנות ניתן למצוא גם בעובדה כי מספרי הטלפון שצוינו לצד פרטיו של בוטרוס בהסכם בינו לבין דן, הינם זהים למספרי הטלפון המודפסים לצד שמו של אליאס על החשבונית ועל הזמנת העבודה הנושאות את שמו וחתומות על-ידו. מכל מקום, וכפי שצויין לעיל, לא הוכח כי במסגרת ההתקשרות מול דן לבניית הבית, נעשה שינוי מוסכם כלשהו במתכונת ההתקשרות החוזית.
המסקנה מכל המפורט לעיל היא, איפוא, כי ההסכם שנחתם בין דן לבוטרוס לא בוטל והוא תקף.
בענייננו, נקבע בהסכם בלשון לא מסוייגת כי הקבלן מתחייב "לקבל על עצמו את האחריות" עבור "כל נזק" שיגרם לעובדיו/צד ג' "כתוצאה ישירה או עקיפה של ביצוע העבודות", וכן הוסכם כי "אין למזמין כל אחריות" כלפי עובדיו של הקבלן.
המסקנה היא כי על בוטרוס לשפות את דן בגין הפיצוי אותו חוייב לשלם לתובע, וזאת מתוקף התחייבותו החוזית מול דן לשאת בפיצוי כאמור.
ההודעה לצד ג' נגד דן מתקבלת באופן שדן מחוייב לשפות את הנתבעים בשיעור 10% מסה"כ התשלומים שפורטו לעיל. בשים לב לחלקו של דן בחלוקת האחריות בין הצדדים, אין צו להוצאות בהודעה כנגדו.
ההודעה לצד ד' נגד בוטרוס מתקבלת באופן שעל בוטרוס לשפות את דן בגין הסכום בו חוייב לעיל כלפי הנתבעים. כן ישלם בוטרוס לדן הוצאות בסך 10,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל."
