עמל"ע 10747-04-14 והבי נ' לשכת עורכי הדין - מחוז חיפה
בית המשפט: המחוזי בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 10/10/2014
על ידי כב' השופט: סגן הנשיא, משה דרורי
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור כנגד לשכת עורכי הדין, שהוגש על ידי עורך דין נגד הלשכה, על הכרעת-דין מרשיעה, ועל עונש של 3 שנות השעייה, השעייה על תנאי, פיצוי, וחיוב בהוצאות.
רקע: מדובר בהכרעה בשל סגירת תיק בגין תאונת דרכים של קטין ע"י עורך הדין מול חברת הביטוח מבלי לידע את ההורים ומבלי שההורים קיבלו את תגמולי הביטוח ששולמו לידיו של עורך הדין כאשר השיק בעבור התגמולים הופקד בחשבון האישי של עורך הדין.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
" "באשר לטענת המבקש, לפיה לו נעתר בית הדין לבקשת המבקש למנות לו סניגור, הלה לא היה מוסר גרסה מפלילה, לא מצאנו בה ממש. ראשית, צודק המשיב בכך שעניין מינוי הסניגור מסור לשיקול דעתו של בית הדין (ס' 13 לכללי סדרי הדין של לשכת עורכי הדין). שנית, הזכות לסניגור היא זכות יחסית (בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, פס' י"ד [פורסם בנבו] (3.6.12) [הוזכר לעיל בפיסקה 212]), ואין בעצם ההשערה שמינוי הסניגור יכול היה לשפר את סיכויי המבקש לצאת זכאי כדי לחתור תחת תוצאת המשפט נגדו. שלישית, יש לזכור כי המבקש עצמו הינו עורך דין שחזקה עליו כי הכיר את זכויותיו הדיוניות. רביעית, מאחר שהמבקש ביקש מבית הדין המחוזי למנות לו סניגור לאחר שכבר מסר את גרסתו, לא נמצא אף קשר סיבתי בין דחיית בקשתו זו לבין הרשעתו בעבירות המיוחסות לו".
בנסיבות תיק זה, לא ראיתי כי נגרם למערער נזק כלשהו או שנטל הראיה התהפך בעקבות טיעוניו. הוא הציב חזית רחבה של מחלוקת, ובית הדין המשמעתי איפשר דיונים ארוכים וממושכים לכל העדים שביקש. בית הדין אף נתן לו הזדמנות להביא עדות מומחה בתחום הגרופלוגיה, אך הוא בחר שלא לעשות כן.
לאור האמור לעיל, טענת העדר הייצוג על ידי עורך דין – נדחית. "
"אין כאן המקום לנתח את פסקי הדין הללו ואת השוני בינם לבין המקרה שבפנינו (שם המבקשת הייתה המדינה וכאן המבקש הוא הנאשם; שם היה ברור כי מדובר בראיה חדשה שלא הייתה קודם, ואצלנו לא ברור כלל מתי באה הראיה החדשה לעולם, ובמיוחד כאשר לאחריה הוגש תצהיר חדש שבו המתלוננת חוזרת בה מן הראיה החדשה).
על כל פנים, בהעדר בקשה מסודרת ומפורשת, ובהעדר כל תצהיר המסביר מדוע הוגשה הראיה בשלב כה מאוחר, אין כל מקום ליזום הליך של החזרת התיק לערכאה הראשונה.
לפיכך, טענת הגנה זו של המערער, שכאמור, לא הושמעה במלואה – נדחית.
מכל מקום, עדיין מצויים אנו במצב שבו יש תצהיר שנחתם בפני עו"ד ברזילי, המעלה, לכאורה, עבירות של שיבוש הליכי משפט. נושא זה נשלח על ידי לשכת עורכי הדין למשטרה, וטרם נתקבלה תשובתה. אחזור על כך בסיום פסק-דיני."
"בסוגיית עבירת שליחת-יד של עורך דין אשר קיבל כסף מחברת ביטוח כמייצג לקוח בתיק נזיקין, ואינו מעבירו ללקוחו – דנתי בהרחבה בפרשת עאסי הנ"ל, החל מפיסקה 92 ואילך. באותה פרשה הסברתי את החומרה שבעבירת שליחת היד לכספי לקוח וציינתי כי היא "מהעבירות החמורות ביותר אותם יכול לבצע עורך דין, תוך ניצול תפקידו ומעמדו כעורך דין" (פיסקה 101 בפרשת עאסי הנ"ל).
הוספתי ואמרתי, באותה פרשה, לעניין רמת הענישה את הדברים הבאים (שם, בפיסקאות 102-103):
"במקרים 'רגילים', דין השולח יד בכספי לקוחותיו, ובמיוחד כאשר מדובר בסכומים משמעותיים, הינו הוצאה לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין, שכן מדובר בעבירה חמורה, אשר פוגעת באמון הציבור בעורכי הדין, בצורה קשה ביותר. רק בנסיבות אישיות חריגות ביותר, או כאשר מדובר בסכומים פעוטים או נמוכים יחסית, ראוי יהיה, כי בית משפט לא ישעה לצמיתות עורך דין, אשר שלח ידו בכספי לקוחותיו.
יחד עם זאת, במקרה שבפניי, לאור העובדה כי מדובר בערכאה שלישית, ובהעדר ערעור מצד הלשכה, לא אתערב בענישה, אף על פי שראוי יהיה להטיל על המערער עונש השעיה לצמיתות, או קרוב לכך".
פרשת עאסי הנ"ל – שגם בה יוצגה לשכת עורכי הדין על ידי אותו עורך דין, רן זינגר – דומה מאוד למקרה שלפניי: פנייה של עורך דין לחברת ביטוח בתביעת נזיקין; קבלת הכסף מחברת הביטוח; השארת הכסף בידי עורך הדין; אי העברת הכסף למתלונן; מסירת דיווח לא נכון למתלונן על הטיפול של עורך הדין עם חברת הביטוח. השוני היחיד הוא בסכום, שם היה מדובר ב-6,600 ₪ וכאן ב-3,500 ₪.
על כל פנים, חבל שלשכת עורכי הדין לא צעדה בעקבות פסק דיני בפרשת עאסי הנ"ל, ולא יזמה, היא, ערעור.
מאליו ברור, כי לאור קביעותיי הנורמטיביות בפרשת עאסי הנ"ל, שם העונש שהוטל היה חמש שנות השעייה ונותר על כנו, כך יש לנהוג, ובקל וחומר, גם בפרשה זו, שהעונש הוא שלוש שנות השעייה בלבד.
המערער פנה לבית משפט פעם נוספת לאחר הדיון שהיה בפניי וביקש כי אתחשב בהיותו נשוי ואב לארבעה ילדים (הוא הוסיף נתונים נוספים בדבר בן נכה, אב נכה ואמא חולה – דברים שלא נאמרו בהליכים הקודמים).
עם כל הרצון לתת משקל לנסיבות אישיות של נאשם, סבורני כי קביעת עונש של שלוש שנות השעייה (לעומת חמש שנות השעייה בפרשת עאסי הנ"ל), יש בה משום איזון נכון והתחשבות מספקת. לצערי, גם במסמך הזה שהוגש לבית המשפט לאחר הדיון, חוזר המערער ואומר כי זוהי הסתבכותו הראשונה, ועוד שבהליכים בבית הדין המשמעתי הארצי כבר הוברר כי יש לנאשם שתי הרשעות קודמות (ראה: פיסקה 157 לעיל).
לפיכך, גם הערעור על העונש, נדחה."
