טעות בזיהוי קרבן אינה מהווה תאונת דרכים

תא (חי') 8791-05-10‏ ‏ ג'לאל סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: המחוזי בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 20/10/2014

על ידי כב' השופטת: יעל וילנר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענתו של הנפגע ולקבוע, כי פגיעתו במהלך נסיעה ברכבו מהתפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב, לטענתו של הנפגע עקב טעות בזיהוי הקרבן, מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים

כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלת התקיימותו של רכיב הקשר הסיבתי הנדרש לצורך הכללת האירוע בגדר "תאונת דרכים" במובן סעיף 1 לחוק.

הקשר הסיבתי הינו היסוד שאין בלתו, המחבר בין רכיביה השונים של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים; על התוצאה - "נזק גוף" - להיגרם מה"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שניים הם מרכיביו של הקשר הסיבתי: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.

בין הצדדים ניטשת מחלוקת בדבר קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי כאחד.

קשר סיבתי - עובדתי

הקשר הסיבתי העובדתי נוגע לזיקה, מהפן העובדתי גרידא, בין גורם אלמוני לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף שנגרם לתובע. בפסיקה נקבע כי המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא מבחן הסיבה בלעדיה אין לקרות הנזק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144 (1982)).

בחינת נסיבות האירוע שלפנינו מוליכה למסקנה כי בענייננו מתקיים רכיב הקשר הסיבתי העובדתי - הימצאות התובע ברכב בשעת נסיעה בעת שארע הפיצוץ (הגם שמדובר בפיצוץ מבוקר על ידי הפעלה מרחוק) מקיימת קשר זה, שהרי לולא הימצאותו ברכב לא היה התובע נפגע  [ראו והשוו - דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 163 (2002) (להלן: "עניין מזאוי"; רע"א 10721/05 "אליהו" - חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, סעיף י"א (9.11.06) (להלן: "עניין יונאן"), וכן, ריבלין 262.

קשר סיבתי - משפטי

כפי שראינו, הקשר הסיבתי העובדתי מתייחס לזיקה שבין השימוש ברכב מנועי לבין הנזק הנגרם למשתמש מן הפן העובדתי. לעומת זאת, הקשר הסיבתי המשפטי בוחן האם ראוי,  בין היתר גם משיקולי מדיניות משפטית, להכיר בקשר הסיבתי העובדתי כמביא להכללת האירוע כולו בגדר "תאונת דרכים".

המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי לאחר תיקון מס' 8 לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990, ס"ח 1329] הינו מבחן "הסיכון התחבורתי". במבחן זה משולב גם "מבחן השכל הישר" (ראו ריבלין, בעמ' 258 - 260, וכן עניין  מזאוי בעמ' 152).

כך נקבע בעניין מזאוי ברוב דעות מפי כב' השופט ת' אור כי "על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב'הזדמנות' בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב" (עמ' 160). עוד הובהר שם כי "מבחן הסיכון מתוחם על-ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי (מעבר לקשר הסיבתי-עובדתי) להתרחשות הנזק" (עמ' 161). כלומר, על השימוש ברכב לתרום תרומה ממשית, מהבחינה המהותית, לגרימת הנזק, מעבר לקשר אקראי בין השימוש לנזק (שהוא הקשר הסיבתי העובדתי).

כמו כן, נקבע כי סיכונים המקיימים את רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הם אלו אשר "מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו, או שהם קשורים בסיכונים האופייניים לשימוש בדרך" (שם, בעמ' 161. אציין כי הגם שהדברים נבחנו בעניין מזאוי על פי המצב החוקי טרם תיקון מס' 8, יפים הם גם לענייננו). על דברים ברוח זו חזר בית המשפט העליון בעניין יונאן בסעיף י"ג של פסק הדין, וכן בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, סעיף 15 (17.3.14).

יישום מבחנים אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב על ידי התובע לבין פגיעתו כתוצאה מהפעלת מטען החבלה. מבחן "השכל הישר" מחייב את המסקנה כי נזק הגוף אשר הוסב לתובע אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי" (אין מחלוקת כי ההפעלה לא הייתה קשורה להתנעת הרכב), או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו. כך, גם הנזק אינו תוצאה של שימוש אופייני בדרך בכל מובן שהוא. הסיבה לקרות הנזק היא התפוצצות מטען החבלה אשר הונח ברצפת הרכב מרחוק. התפוצצות זו אינה אינהרנטית לשימוש הרגיל ברכב, ככלי תחבורה. פיצוץ מטען החבלה גרם לפגיעתו של התובע "רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום" (עניין מזאוי, בעמ' 160), אך לא מכל סיבה אחרת הקשורה לסיכון התחבורתי של הרכב. במובן זה, בעת הפיצוץ היה הרכב מבחינת התובע כ"זירה" בלבד.

המסקנה מכל האמור היא כי השימוש שנעשה על ידי התובע ברכב (הנהיגה ברכב) לא תרם מהבחינה המהותית והממשית לקרות הנזק, דהיינו, לפיצוץ מטען החבלה שהופעל מרחוק.

וראו דעה דומה במקרים אחרים בהם התעוררה הסוגיה: ת"א (מחוזי תל-אביב) 1752/97 אלפרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (29.7.02) (להלן: "עניין אלפרון"), וכן ע"א (מחוזי תל-אביב) 42956-10-10 סולימן נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (27.1.13) (להלן: "עניין סולימן"). בשני המקרים נקבע כי אירוע של התפוצצות כלי רכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינו מהווה "תאונת דרכים", בין היתר מאחר ולא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש לצורך קיומה של ההגדרה הבסיסית. כך נכתב בעניין סולימן:

"אני סבורה כי בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, וכי יש לראות את האופנוע המבוטח, לכל היותר, כזירה. מדובר במטען חבלה שהוצמד במכוון

לאופנוע הממולכד, ולא לאופנוע המבוטח, אשר הופעל בשלט רחוק, ולא על ידי מנגנון כזה או אחר של האופנוע הממולכד (כפי שהיה בפרשת שולמן), ובוודאי לא של האופנוע המבוטח, כאשר למעשה ניתן היה לחבר את מטען החבלה לכל חפץ שהוא או לחילופין לזרוק את המטען לעבר "המטרה". קשה לראות בסיכון של התפוצצות מטען חבלה כסיכון תחבורתי" (סעיף 24).

לא נעלמה מעיני טענת התובע כי התפוצצות ברכב כתוצאה ממטען חבלה היא "סיכון תחבורתי" נוכח הישנות וריבוי מקרים אלה. לטענתו, התנקשויות בחייו של אדם באמצעות כלי רכב הפכו ל"מכת מדינה", ולמצער לאירוע שכיח בו נפגעים אנשים תמימים.

איני סבורה כי יש ממש בטענה זו. ספק בעיני אם עמדתו של התובע לפיה "דומה שהדברים, הממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות, הם מן המפורסמות, עד שניתן לומר, כי הם מצויים בידיעה שיפוטית" (עמ' 5 לסיכומיו), נכונה היא. אף מסופקני אם, כשיטת התובע, ריבוי מקרי הפשיעה תוך שימוש ברכב והצטברותם עולים כדי "מסה קריטית". אולם, גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של "חיסול חשבונות" תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב.

יפים בהקשר זה דברי בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת ד' פלפל בעניין אלפרון:

"אין לאמר שאלה סיכוני הדרך הרגילים (לצערי כמו זריקת אבנים בימינו באזורים מסוימים) של הנוסע במכונית, בין באזור עירוני ובין באזור אחר; אין גם לאמר שהשכל הישר שבא להפעיל את מבחן הסיכון, צריך לצפות כדבר שבשגרה ברמה זו או אחרת, שאזרחים יתפוצצו מתוך מכוניותיהם כחלק מסיכוני הדרך.

אשר על כן אין לאמר, בנסיבות המקרה, שאזרח הנכנס למכוניתו באזור מגורים שקט צופה או צריך לצפות כחלק מסיכוני הדרך, שהוטמן בה מטען חבלה או פצצה" (עמ' 6).

אעיר כי ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון בע"א 342/02 אלפרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.9.02).

נדמה כי הדברים ברורים. השכיחות להפעלת מטען חבלה ברכבו של האזרח התמים בעת נסיעתו ברכב היא נדירה, ואינה צפויה. לפיכך, במקרה מעין זה לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם לניזוק. ראו דבריו המפורשים של כב' השופט א' ריבלין בעניין יונאן שם נקבע כי "מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה, נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים" (פסקה י"ד לפסק הדין). על פי גישה זו "אבן הבוחן היא ההסתברות ששימוש ברכב למטרות תחבורה יוביל לתהליך גרימה שסופו בנזק נשוא התביעה" (שם, פיסקה ט"ז לפסק הדין). במקרה שלפנינו, ההסתברות כי בעת השימוש ברכב יארע פיצוץ של מטען חבלה היא כה נמוכה ונדירה עד כי מנתקת היא את הקשר הסיבתי המשפטי.

 הגדרת תאונת דרכים - מגמה מצמצמת

המסקנה כי אין לראות באירוע כמקיים את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כמשמעותה  בחוק, מתיישבת היטב גם עם הגישה הפרשנית המצמצמת המשתקפת מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעת האחרונה בכל הנוגע להגדרת "תאונת דרכים". 

כך לדוגמא, מקרים שהוכרו בעבר כבאים בגדר "תאונת דרכים" הוצאו מגדר הגדרה זו על ידי מתן פרשנות מצמצמת למונח "שימוש" הקבוע בהגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק. כך נקבע, בניגוד לפסיקה קודמת (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991)), כי שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, "שוב אינם באים בגדרו של החוק" לאחר תיקון מס' 8 (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, סעיף 5 לפסק הדין (8.11.07)). כן נקבע כי "... ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה'" (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, סעיף 7 לפסק הדין (29.10.07)). כן ראו רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.09), שם הובהר כי תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים נועד להחזיר במידת האפשר את המושג "תאונת דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור; כך נאמר גם ברע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד (22.5.11) נקבע כי "סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת הבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. הבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג 'תאונת דרכים' ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית, באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים (צ"ל: תיקון 8 - י.ו)" (סעיף 9 לפסק הדין. ההדגשות שלי - י.ו). כן ראו פרשנות מצמצמת של הגדרת תאונת דרכים ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (19.7.09); רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ (14.2.12); ע"א 915/10 יונס נ' יונס (19.6.12); רע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל (14.1.10), וכן רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.09).

פרשנות מצמצמת להגדרת תאונת דרכים הוחלה גם בנסיבות בהן ילדה נותרה לבדה באוטובוס הסעות במשך שעות ומצאה את מותה. נקבע כי "לאחר חקיקתו של תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, הכלל המקובל בפסיקה הוא כי צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואינן נזכרות במפורש בחוק שוב אינן באות בגדרו" (רע"א 3762/11 עיזבון המנוחה רחימי נ' חריזי, סעיף 7 להחלטה (16.1.12)). לעניין קיומו של קשר סיבתי - משפטי נקבע עוד כי "ניתן לסבור כי עצם העובדה שהמנוחה הייתה מצויה דווקא באוטובוס סגור במשך כתשע שעות ולא בכל חלל סגור אחר אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים בהיעדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש (אפילו היה כזה) לבין התוצאה" (שם, סעיף 9 להחלטה. ההדגשות שלי - י.ו). בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 1549/12 חריזי נ' עזבון המנוחה רחימי (1.7.12). 

ברוח זו, צמצם בית המשפט העליון בפסיקותיו את המקרים שיבואו בגדר תאונת דרכים על ידי הרחבת החזקה הממעטת של "מעשה שנעשה במתכוון" הקבועה בסעיף 1 לחוק והמוציאה את האירוע מגדרי חוק הפיצויים. כך לדוגמא ראו רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (27.12.09), שם נקבע כי אירוע בו אדם אשר הבחין בזר יושב במכוניתו, רץ אל הרכב ונאחז בו כדי למנוע את גניבתו, תוך שאותו זר מתחיל בנסיעה עד שהאוחז נופל ונפגע מגלגלי הרכב, חוסה תחת החזקה הממעטת ואינו מהווה תאונת דרכים. לאותה התוצאה הגיע בית המשפט במקרה דומה ועל אף שהנפגע לא ניסה למנוע את גניבת הרכב ולא נתלה על חזית הרכב מרצונו (רע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (27.12.10)). כן ראו רע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (13.3.12), שם נקבע כי אירוע בו נהג אוסף אל רכבו נוסע מזדמן ובשלב מסוים מנסה אותו נוסע להשתלט על הרכב תוך שהוא דוחק את הנהג אל מחוץ למושבו וגורם לפציעתו - "בנסיבות אלו קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ויש לראות במאורע כ'תאונה מכוונת'" (סעיף 6 להחלטה). עינינו הרואות כי המגמה הבולטת בפסיקת בית המשפט העליון היא מתן פרשנות מצמצמת להגדרת תאונת דרכים וקירובה להגדרה הפשוטה והיום יומית, כפי שהיא שגורה בלשון בני האדם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין כי:

"לעת פירושה של 'תאונת דרכים' - מאבדים אנו את חוש-החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו לעת שאנו מכריעים בדין, בין שמכריעים אנו בגורלו של אדם ובין שמכריעים אנו בנושא כספי מן-המניין" (ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49, 62 (2001)). 

ובהשלכה לענייננו, פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון כפי שראינו לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר.

תכלית חוק הפיצויים

כאמור, בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי תלויה בין היתר גם בשיקולי מדיניות, ולרבות התחקות אחר תכלית חוק הפיצויים.

סבורני כי כעניין שבמדיניות, חוק הפיצויים אינו נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים. מטרתו של החוק היא להעניק פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, פשוטה כמשמעה; זו אשר סיכון תחבורתי ביסודה ולא פעילות עבריינית, כפי שעולה בבירור גם מדברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן-1989, ה"ח 1962 (להלן: "הצעת החוק").

אעיר כי לא ניתן להתעלם מהסימטריה הקיימת בין הכרה מוגברת של אירועים כ"תאונת דרכים" לבין גובה הפרמיה בה נושא ציבור בעלי הרכבים. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בפרק המבוא להצעת החוק:

"הפירוש האמור ל'שימוש ברכב' מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות לשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי."

סיכום ביניים

המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לקיומו של קשר סיבתי משפטי (סיכון תחבורתי בשילוב עם מבחן השכל הישר); המגמה המצמצמת העולה מפסיקת בית המשפט העליון; וכן שיקולי מדיניות משפטית - כל אלה מוליכים למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב על ידי התובע לבין הנזק שנגרם לו כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה. לפיכך, האירוע אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".

חזקה מרבה - "התפוצצות או התלקחות"

...

פסק הדין המנחה בעניין תחולתה של החזקה המרבה ניתן בע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' כהן, פ"ד נח(6) 443 (2004) (להלן: "עניין אבו קטיפאן"). הובהר שם כי חזקה זו הינה חריג למבחן התחבורתי (עמ' 440) וכי "ראוי לפרשה באמות מידה זהירות" - מתן פירוש דווקני והימנעות מלהחילה על מצבים החורגים מגדרה הלשוני ומן התכלית שבה (עמ' 442).

באשר לזהותו ומהותו של אותו "רכיב של הרכב או ... חומר אחר" נדרש כי זה יהא הכרחי למימוש התכלית התחבורתית של הרכב. משמעות הדבר היא כי "רכיבים שאינם חיוניים - הכרחיים ממש - לכושר התנועה של הרכב אינם מקיימים את הדרישה הקבועה בחזקה המרבה. נראה אפוא כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן ואולי גם - בלי לקבוע מסמרות בעניין זה ובלי להתוות רשימה סגורה - מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים. ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בחוקקו את החזקה המרבה" (עמ' 445, ההדגשות שלי - י.ו). עוד נקבע כי יש להבחין "בין מקרה שבו נגרמת ההתלקחות או ההתפוצצות בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב ... לבין מקרה שבו ההתלקחות לא נגרמה בשל רכיב או חומר כזה, ואפילו לא היה הרכב השרוף כשיר בסופו של יום לנסיעה" (עמ' 445, ההדגשות שלי - י.ו).

יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי המקרה שבפנינו אינו חוסה תחת החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות". ההתפוצצות לא נגרמה בשל רכיב של הרכב אלא בשל מטען החבלה אשר הוצמד לתחתית הרכב ואשר מהווה, לכל הדעות, רכיב זר לרכב. בעניין אבו קטיפאן נקבע כי על ה"מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב", להיגרם "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". על יסוד זה נכתב שם כי "החזקה קובעת קשר של גרימה בין ההתלקחות או ההתפוצצות לבין רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב - קשר הבא לידי ביטוי במילים 'שנגרמו בשל'..." (עמ' 443). כאמור, קשר גרימה זה אינו מתקיים בענייננו - "התפוצצות או התלקחות" במקרה דנן נגרמו בשל מטען החבלה אשר הונח בתחתית הרכב ואשר אינו מהווה "רכיב של הרכב" או "חומר אחר" החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב.

יתרה מכך, גם אם אניח, בדוחק רב, כי ניתן לקבוע במקרה זה כי רצפת הרכב (שהיא רכיב של הרכב) היא זו שהתפוצצה ולא רק מטען החבלה, הרי שהרצפה אינה מהווה רכיב שהוא "הכרחי ממש" לכושר התנועה של הרכב ואינה חלק מאותה רשימה מצומצמת של רכיבים או דומיהם שנקבעו בעניין אבו קטיפאן שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב (מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים). כשם שנקבע שם כי מושב הרכב אינו רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב, כך גם רצפתו (להבדיל משלדת הרכב).

לאור כל האמור, ובשים לב לפרשנות המצמצמת והדווקנית שיש ליתן לחזקה המרבה, כפי שהתווה בית המשפט העליון בעניין אבו קטיפאן, המסקנה היא כי האירוע אינו חוסה תחת החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות".